מריה גיבורת הקוראן

מי שיפתח את הקוראן לראשונה יצַפה למצוא בו כדבר מובן מאליו את סיפור חייו, מעשיו ואמרותיו של מוחמד. להפתעתו יתברר לו שמוחמד נעדר מן הקוראן. לסיפורי הקוראן יש גיבורה, מרים (מריה, בשפות אירופה) אמו של ישוע. מרים היא דמות שולית בארבע הבשורות ואין לה זכר בשאר ספרי הברית החדשה. יתר על כן, יחס ישוע לאמו תמוה ביותר ואף עוין. בקוראן מרים היא דמות מרכזית שמעוררת שאלות תאולוגיות אחדות. מה פשר תופעה זו, והאם יש לה קשר לרקע צמיחתו של הקוראן?

הבשורות מתארות את לידת ישוע. הקוראן מספר לנו על לידת הגיבורה שלו מרים. מרים בקוראן היא אם ישוע, בתו של עמרם ו'אחות אהרון'

הבשורות מתארות את לידת ישוע. הקוראן מספר לנו על לידת הגיבורה שלו מרים. מרים בקוראן היא אם ישוע, בתו של עמרם ו״אחות אהרון״. רבות נכתב על הזיהוי המוזר של אם ישוע (מריה/מרים) לאחות אהרון (מרים). רבים חשבו שמדובר באקסטרפולציה, בחוסר הבנה או בשגיאה. למעשה מדובר בציטוט מספר שמות: ״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ (טו, כ). הצירוף ״אחות אהרון״ הפך לנפוץ ביותר מכיוון שהוא פותח את שירת מרים. האזכורים של הדמויות המקראיות בקוראן הוא אנקדוטי, כלומר היא מניח שציבור השומעים מכיר את סיפורי התורה ושירותיה ולכן אין צורך לפרט. מחבר הפרק לקח את הצירוף ״אחות אהרון״ כפי שהוא ועשה בו שימוש בהתייחסו למרים אחרת כדי להעניק לה ייחוס יוקרתי, אף אם הדבר יוצר אנכרוניזם. זו טכניקה ספרותית מקובלת בספרות המקראית.

יצוג מסורתי, שאינו מצוי בספרי הבשורה: "המדונה והילד" (1430), פרה אנג'ליקו. תצלום: ויקיפדיה

אשת עמרם (אם משה ואהרון) מספרת בגוף ראשון על לידת בתה מרים: ״ריבוני (אלי), נדרתי נדר להקדיש לך את אשר אני נושאת ברחמי. אנא קבל זאת ממני, אתה השומע היודע. כאשר ילדה אותה אמרה: ריבוני, ילדתי בת. אך אלוהים יודע היטב מה היא ילדה, ואין הזכר כנקבה, וקראתי לה מרים. אנא שמור עליה ועל צאצאיה מפני השטן הארור״ (סורת אל עמראן פרק ג, 37-36). שנים לאחר מכן הודיעו מלאכים לבת מרים: ״אלוהים טיהר אותך ובחר בך להיות מעל נשות העולם […] אלוהים מבשר לך במילתו שהוא נותן לך את שמו: המשיח ישוע בן מרים, אשר יהיה נכבד בעולם הזה ובעולם הבא, ויהיה מהמקורבים וידבר אל האנשים בהיותו בעריסה ובגיל העמידה, ויהיה מן הישרים. אמרה: ריבוני. כיצד יהיה לי בן ואיש לא נגע בי? אמר לה: כך ייצור אלוהים את מה שירצה, אם יחליט דבר, הוא יאמר: היה, ונהיה״ (כּוּן, פַאיַכּוּן) (סורה אל עמראן פרק ג, 47-45). בסורה אחרת, מלאך הרחמן (אלוהים) מודיע למרים שייוולד לה בן טהור והיא משיבה לו: ״כיצד יהיו לי ילדים, ולא נגע בי איש ואני לא פרוצה?״ (סורה מרים פרק יט, 20). כשחזרה לבית אביה נזפו בה בני ביתה והאשימו אותה בפריצות: ״עשית מעשה מגונה הו, אחות אהרון, אביך לא היה נואף, ואמך לא הייתה פרוצה (סורה מרים פרק יט, 27). הקוראן מטיל את אשמת הדיבה על היהודים ״משום שהם כפרו באמת, והוציאו דיבה חמורה על מרים״ (סורה נשים פרק ד, 156).

דמות אימהית ותינוק מיוחד: "מרים מניחה את משה בתיבה" (1896-1902), ג'יימס טיסו, המוזיאון היהודי, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

התאולוג טברי מדגיש, בניגוד לטענת היהודים, שהמלאך גבריאל לא היה נוכח באירוע ושהיה זה יוסף הנגר שבא לקיים יחסים עם מרים. לכן ישוע הוא ילד חוקי. לידת ישוע על פי טברי אינה שונה מלידות פלאיות של גיבורים שקדמו לו

אף שהקוראן מעולם אינו מזכיר את יוסף, תאולוג האסלאם, ההיסטוריון מוחמד טברי (923-839) אינו מתעלם ממנו ומפליג בתיאור סצנה בהשתתפות מרים ויוסף: גבריאל נגלה בפניה בדמותו של יוסף הנגר. מרים מעולם לא ראתה גבר חוץ מיוסף וזכריה. כשהבחינה בגבריאל חשבה שהוא יוסף. המלאך התאמץ להרגיע אותה ולהסביר לה שהריונה הוא חלק מתוכנית אלוהית. אלוהים ילמד את בנה את ספר החוכמה, את התורה ואת הבשורה כדי שיהיה נביאו בפני ישראל. טבארי מדגיש, בניגוד לטענת היהודים, שהמלאך גבריאל לא היה נוכח באירוע ושהיה זה יוסף הנגר שבא לקיים יחסים עם מרים. לכן ישוע הוא ילד חוקי. לידת ישוע על פי טברי אינה שונה מלידות פלאיות של גיבורים שקדמו לו.

הקוראן מזכיר את מרים אם ישוע 34 פעמים ולעומתה ישוע מוזכר רק 23 פעם. בבשורות מרים/מריה מוזכרת רק 24 פעם. שתי סורות (פרקים בקוראן), ״עמרם״ (3) ו״מרים״ (19) מוקדשות לה. חמש נשים נוספות מוזכרות אמנם בקוראן אבל ללא ציון שמותיהן, רק בציון בני זוגן: אדם, נח, לוט עמרם ופרעה. היקף העיסוק במרים הופך אותה לדמות הראשית בקוראן. מעמדה שונה מדמותה הבעייתית בברית החדשה. בשני מקורות אלה מרים היא בראש ובראשונה אמו של ישוע, או ליתר דיוק, ישוע הוא ״בנה של מרים״.

האמונה העממית הכפרית הפכה את מרים לבתולה, כלומר אישה ללא רבב, ושיוותה לה דמות אלוהית

עיקרון השילוש הקדוש, שעליו הוחלט בוועידת קונסטנטינופול משנת 381, כולל את האב, הבן ורוח הקודש. בניגוד להחלטות הוועידה, מחברי הקוראן יצרו עבור מרים שילוש חדש, לא מוצהר, שכולל את אלוהים ומתחתיו שני אלי משנה, מרים וישוע: ״ויאמר אלוהים: ׳ישוע בן מרים. האם אתה אמרת לאנשים, קבלו אותי ואת אמי כשני אלים מלבד אלוהים? ויאמר ישוע: ישתבח שמך. אין לי סמכות לומר מה שאיני זכאי לומר, ולו אמרתי זאת, היית יודע על כך״ (סורה שולחן ערוך פרק ה, 116). מאז, האמונה העממית הכפרית הפכה את מרים לבתולה, כלומר אישה ללא רבב, ושיוותה לה דמות אלוהית. בעקבות הפולמוס ההלני-נוצרי שהחל בשנת 126 לערך, תפישה זו של מריה הפכה לאמונה המובילה בנצרות. בקרב פשוטי עם, מעמדה של מריה הלך והתחזק וגבר על מעמדו של ישוע. במצבי מצוקה, נוצרים מעדיפים להפנות את תחינותיהם למריה ולא לישוע. הכנסייה המפורסמת ביותר בצרפת, ״נוטרֶדאם״, גבירתנו, נבנתה לכבודה ולא לכבוד ישוע.

"מריה הקדושה" (1640-1650), Giovanni Battista Salvi da Sassoferrato, ה-National Gallery, לונדון. תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

בניגוד לקוראן ולאמונות העממיות, היחס למרים בבשורות שונה בתכלית. אנו מופתעים לגלות יחס של זלזול מצד ישוע לאמו. בזמן נאומו בפני קהל הודיעו לו חסידיו שאמו ואחיו מבקשים לדבר אתו. ישוע סירב וטען: ״מִי הִיא אִמִּי וּמִי הֵם אַחַי? וּבְהוֹשִׁיטוֹ אֶת יָדוֹ אֶל תַּלְמִידָיו אָמַר: הִנֵּה אִמִּי וְאַחַ (מַתִי יב, 50-46). על יחסו לאמו מעידה תשובתו לאישה ששיבחה את האם מרים בפני בנה: ״אַשְׁרֵי הַבֶּטֶן אֲשֶׁר נָשְׂאָה אוֹתְךָ וְאַשְׁרֵי הַשָּׁדַיִם שֶׁיָּנַקְתָּ מֵהֶם. עַל כָּךְ הֵגִיב בְּאָמְרוֹ: וְיוֹתֵר נָכוֹן, אַשְׁרֵי הַשּׁוֹמְעִים אֶת דְּבַר אֱלֹהִים וְשׁוֹמְרִים אוֹתוֹ״ (לוּקָס יא, 28-27). הבשורה על פי יוחנן מתארת מהלך חתונה ביישוב כַּנָא, ״כְּשֶׁחָסַר לָהֶם יַיִן אָמְרָה אֵם יֵשׁוּע אֵלָיו: אֵין לָהֶם יַיִן. ישוע הגיב בגסות לאמו כאל שפחה: ״אָמַר לָהּ: מַה לִּי וָלָךְ, אִשָּׁה?״ (יוחנן ב, 4-3). התכחשות ישוע לאמו נמשכה גם ערב צליבתו:״כְּשֶׁרָאָה יֵשׁוּע אֶת אִמּוֹ וְאֶת הַתַּלְמִיד הָאָהוּב עָלָיו עוֹמֵד לְיָדָהּ אָמַר לְאִמּוֹ: אִישָּׁה, הִנֵּה בְּנֵךְ. לְאַחַר מִכֵּן אָמַר לַתַּלְמִיד: הִנֵּה אִמְּךָ״ (יוחנן יט, 27-25).

בהדרגה הלכה והשתפרה דמותה של מרים. אף שחסידי ישוע ברחו ממעמד הצליבה מחשש השלטונות, הבשורה על פי יוחנן העניקה למרים תפקיד באירוע הדרמטי: עַל־יַד צְלַב יֵשׁוּעַ עָמְדוּ אִמּוֹ וַאֲחוֹת אִמּוֹ״ (יט 25). הבשורה על פי מרכוס מזכירה את אחיו ואחיות של ישוע: ״הֲלֹא הוּא הֶחָרָשׁ בֶּן מִרְיָם וַאֲחִי יַעֲקֹב וְיוֹסֵי וִיהוּדָה וְשִׁמְעוֹן וַהֲלֹא אַחְיוֹתָיו אִתָּנוּ פֹה״ (מרכוס ו, 3). לפי טקסט זה אביו לכאורה של ישוע וגם אחיו נקראים יוסף. בתוליה של מרים אינם מוזכרים בבשורות על פי מרכוס ויוחנן וגם לא בשאר ספרי הברית החדשה, אך ככל שהודגשה בתוליותה של מרים נעלמו אחיו ואחיותיו של ישוע והפכו בספרות הנוצרית לילדיו של יוסף מנישואים קודמים, או לבני דודים.

הצורך להגן על קיומו של האב תרם להפצת ספקות באשר למוסריותה של מרים, כלומר לתהיה אם ישוע נולד מיחסים אסורים שקיימה האם מחוץ לנישואים

הכריסטולוגיה, חקר דמותו של ישוע בנצרות, עסקה במשך דורות בניסיון להגדיר את המושג ״בן מרים״. מה עומד מאחורי הגדרה זו? האזכור הראשון של הצירוף מופיע בבשורה עלי פי מרכוס: ״האם זה לא הנגר בן מרים?״ (ו, 3). בעקבות הגדרה זו התפתחו פולמוסים סמויים בקרב מחברי הבשורות. מה הסיבה לכך שהאב אינו מוזכר? בכל הזמנים, אדם מוגדר תמיד כבנו של אביו, אחרת  נשאלות שאלות ומתבקשת המסקנה שישוע אינו אלא בנה של פרוצה שהרתה מגבר אנונימי. לא במקרה הבשורה על פי מַתִי מעדנת את השאלה: ״האם אין זה בנו של הנגר״ (יג, 55), אחריו לוקס חידד את ההגדרה: ״האם אין זה הבן של יוסף״ (ד 22), אחריהם הבשורה על פי יוחנן יוצאת להגנת המשפחה וטוענת: ״האם אין אנו יודעים מי הם אביו אמו?״ (ו, 42). הצורך להגן על קיומו של האב תרם להפצת ספקות באשר למוסריותה של מרים, כלומר לתהיה אם ישוע נולד מיחסים אסורים שקיימה האם מחוץ לנישואים. בבשורה על פי יוחנן מטיחים הפרושים בפני ישוע האשמה מעליבה המופנית כלפי אמו: ״אנחנו לא נולדנו מן הפריצות״ (ח 41).

"המשפחה הקדושה עם אנה הקדושה ויוחנן המטביל" (1495-1500), אנדראה מנטניה. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

מי הייתה אם כך מריה? הוויכוח על דמותה הוביל ליצירת זרמים בנצרות שהתארגנו כקהילות נפרדות ברחבי האימפריה

הבשורה על פי מַתִי מסתמכת על ספר ישעיהו, בתרגום היווני מאלכסנדריה, במטרה לבסס את בתוליותה של מרים: ״הנה הבתולה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל״ (א, 23) המקור בישעיהו אינו מזכיר בתולה אלא עלמה: ״הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל״. (ז, יד). המילה עלמה תורגמה ביוונית לבתולה (פַּרתֵנוֹס parthenos) תרגום המחזק את סיפור הלידה העל טבעית בידי רוח הקודש. מי הייתה אם כך מריה? הוויכוח על דמותה הוביל ליצירת זרמים בנצרות שהתארגנו כקהילות נפרדות ברחבי האימפריה.

בוועידת אֵפֵסוֹס משנת 431 הוכרזה מרים באופן רשמי כ״אמו של האֵל״, או כאישה שילדה אֵל, תֵאוֹטוֹקוֹס (ΘεοτόκοςThéotokos). הנציגים קיריליוס מאלכסנדריה ונסטוריוס מקונסטנטינופול התנגדו לקיומה של אלוהות שמקורה מבטן אישה ותורותיהם הפכו לכפירה. הם גורשו מן הוועידה יחד עם תומכיהם מכיוון שדגלו בעיקרון הדואליות, כלומר בטענה שלפיה ישוע מורכב משתי זהויות, אחת אלוהית ואחת אנושית. לפי תפישה זו, גופו של ישוע כבן אנוש יכול להיות צלוב ולמות, אך אלוהותו אינה נפגמת. בזה אחר זה ועידות קונסטנטינופול משנת 553 ומשנת 681 וועידת ניקֵאָה השנייה משנת 787 נכנעו מחוסר ברירה לאמונות העממיות וקבעו: ״אנו מאמינים שגבירתנו מריה הקדושה היא, לפי כל חוק, אם האלוהים, כיוון שהיא ילדה על פי הבשר את אחד ממרכיבי השילוש, את כריסטוֹס אלוהינו. אַריוּס מקירנאיקה טען כבר בוועידת ניקֵאָה משנת 325 שישוע אינו אֵל בפני עצמו אלא נולד בידי אלוהות. מבחינה זו הקוראן ממשיך את עמדותיהם של אריוס ונסטוריוס שהוחרמו בוועידות.

התֵאוֹגַמיָה (נישואים או הזדווגות עם אל) אינה תופעה בלעדית למריה. כתובת ארוכה ממקדש דיר אַלבַחרי, ליד לוקסור במצרים, מתארת תאוגמיה במשפחת המלוכה, כיוון שהמלכה חַתשֵפּסוּת (1458-1507 לפני הספירה) נולדה מיחסים בין האֵל אמון שהתחפש לאביה תְחוּתימֵס הראשון לבין אמה. האלים פיסלו אותה בחומר ואמון הבטיח לה את המלוכה. תאוגמיה נוספת קשורה ללידת המלך אַמינחוֹתֵפּ השלישי (1379-1417 לפני הספירה). האל אמון התחפש למלך תְחוּתימֵס הראשון נכנס לארמון המלכה אַחמוֹסיס והפרה אותה בשנתה. גם אולימפיאס, אמו של אלכסנדר הגדול, טענה שהרתה לאל זאוס שנכנס למיטתה מחופש לדמות נחש. מקרה נוסף של תאוגמיה ניתן למצוא ב״ספר תולדות ישו״ שחובר בעברית ומוזכר לראשונה בידי איש הכנסייה אַגוֹבָּר מליון (849-769). לידינו הגיע רק כתב יד מן המאה ה-15. לפי הספר, אדם בשם יוסף פּנדֵרָא התחזה בפני מרים ליוחנן ארוסה, ואנס אותה בנידתה. יוחנן גלה מרוב בושה מהארץ. ישוע, שנולד למרים מניאוף, סירב לכרוע ברך ולכסות ראשו בפני חכמי הסנהדרין, והוכרז על ידם כממזר ובן הנידה.

פסל של חתשפסוט: נולדה מיחסים בין האל אמון ואמה האנושית. מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

הפילוסוף היווני קֵלסוֹס השתמש בדמות פיקטיבית של יהודי כדי ללגלג על הנצרות בספרו ״על הדוקטרינה האמתית״ (משנת 177). הספר לא שרד, אבל חלקים ממנו צוטטו בהרחבה בספרו של אוֹריגינֵס מאלכסנדריה ״נגד קֵלסוֹס״ (משנת 248), שמשתדל להפריך את טענותיו. באמצעות היהודי הבדוי, מאשים קלסוס את ישוע שהוא בדה בעצמו את סיפור הולדתו לאשה בתולה, כדי להסתיר את העובדה שהוא בנה של יהודייה כפרית ענייה שגורשה על ידי בעלה הנגר לאחר שנחשדה בניאוף עם חייל רומי בשם פנתרא, שהוא אביו של ישוע. מאוחר יותר עבד ישוע כפועל במצרים, למד מהמצרים את אמנות הכישוף וחזר ליהודה. בזכות כוחות הכישוף שלו הכריז על עצמו כאֵל. קלסוס מקשה על הנוצרים ושואל מדוע ישוע נבחר מבין כל נביאי המקרא להיות משיח? אם היה בנו של אלוהים, למה הוא חי חיי עוני ונדודים ולא הפך למלך?

'פי לא יודע איך לכנותך, הו בן האלוהים החי. אם אעז לקרא לך בן יוסף אני נחרד כי אינך מזרעו' - אפרים הסורי (306-377)

בתוליה של מרים העסיקו את ההוגים הסוריים צאצאי אוכלוסיית ממלכת ארם המקראית. יעקב הסֵריוֹגי, ״מר יעקב״ (521-450), בישוף סורי מאזור אוּרפָה שבגבול תורכיה, הוא משורר שחיבר דרשות מחורזות בהם הוא מכנה את ישוע ״בן הבתולה״. לפניו, המשורר אפרים הסורי (373-306) מחבר הספר ״תהילה למולד״, מבטא את הקושי שלו להגדיר את ישוע כמי שמהותו אלוהית וגם פיזית: ״פי לא יודע איך לכנותך, הו בן האלוהים החי. אם אעז לקרא לך בן יוסף אני נחרד כי אינך מזרעו״. בפני ההוגים הסורים עמדה דילמה תאולוגית ביחס למושג ״בן מרים״. מצד אחד ישוע נולד לאב שאינו ידוע, ומצד שני היה להם חשוב להסיר את אשמת ניאופה של מרים. הם הסתייגו מן ההחלטות שהתקבלו בוועידות הנוצריות ולפיהן ישוע אינו רק בנה של אמו אלא בעיקר בנו של אלוהים. ערב צמיחתו של האסלם, ההוגים הסורים הדגישו את מהותו האנושית של ישוע ושללו את עיקרון אלוהותו.

הבשורה על פי מַתי מכריזה באופן חד משמעי על אלוהותו של ישוע מפיו של פטרוֹס: ״אַתָּה הַמָּשִׁיחַ, בֶּן אֱלֹהִים חַיִּים"(טז 16). לעומתו, יוחנן מציין את עמדת היהודאים: ״תּוֹרָה יֵשׁ לָנוּ וְעַל־פִּי הַתּוֹרָה הוּא חַיָּב מִיתָה, כִּי עָשָׂה עַצְמוֹ בֶּן אֱלֹהִים״ (יט 7) ; ״לֹא עַל מַעֲשֶׂה טוֹב נִרְגֹּם אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל חִלּוּל שֵׁם שָׁמַיִם וְעַל שֶׁבִּהְיוֹתְךָ אָדָם אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת עַצְמְךָ אֱלֹהִים״ (י 33). הקוראן מעדיף להמשיך את השקפת היהודאים ולא את הבשורות הקנוניות: ״כופרים הם אלה האומרים כי אלוהים הוא המשיח בן מרים״ (סורה שולחן ערוך פרק ה, 17). הוא קבע באופן חד משמעי: ״אלוהים הוא אחד. אלוהים הוא הנצחי. לא הוליד ולא נולד. ולא היה אחד ששווה לו״ (סורה האמונה הטהורה פרק קיב, 2-1). מחברי הקוראן התנגדו בחריפות למי שעדיין האמינו שלאלוהים יש בן: ״ואמרו: לקח הרחמן [אלוהים] בן. אכן נורא הדבר שהם אמרו. השמים כמעט נפרצו מהדיבור הזה. הארץ נבקעה וההרים התמוטטו מפני שייחסו לרחמן בן. ולא יעלה על הדעת שרחמן ייקח בן״ (יט 90-88). הקוראן ממשיך בגינויו: ״לא לקח אלוהים בן ואין לו כל אֵל אחר עמו, אילו היה כך, היה הולך כל אֵל עם אשר יצר, והיו מורדים אלה באלה״ (סורה המאמינים פרק כג, 91). הפער בין הנצרות הקנונית לאזור צמיחתו הסורי של קוראן הלך והתרחב.

"ישו על הצלב" (1870), קרל היינריך בלוך. תצלום: ויקיפדיה

מחברי הקוראן מצאו לנכון לפנות ליהודי זמנם, כעם הספר, והטיפו להם את אמונת משיחיותו של ישוע אך לא על פי הנצרות הקנונית

מחברי הקוראן מצאו לנכון לפנות ליהודי זמנם, כעם הספר, והטיפו להם את אמונת משיחיותו של ישוע אך לא על פי הנצרות הקנונית: ״הו בעלי הספר! אל תהיו קיצונים בדתכם, ואל תדברו על אלוהים אלא את הצדק. אכן המשיח ישוע בן מרים, הוא שליח של אלוהים, ומילתו אשר אותה הביא אל מרים, ורוח ממנו. לכן, תאמינו באלוהים ובשליחיו״. הקוראן פונה גם לנוצרים: ״אל תגידו, ׳שלושה הם׳. מוטב לכם להימנע מזה. אלוהים הוא רק אֵל אחד. ישתבח שמו וחלילה מהיות לו בן, כי לוֹ כל מה שבשמים וכל מה שבארץ, ודי להסתמך על אלוהים״ (סורה שולחן ערוך פרק ה, 171).

האירוע הבולט שמעיד על חילוקי הדעות בקרב חסידי ישוע התרחש באנטיוכיה, זמן מה אחרי הצליבה והשתתפו בו ״שלושת העמודים״, יעקב, פטרוס ופאולוס. האחרון הגיע בליווי שני עוזריו, טיטוֹס ובר-נַבָּא וכך הוא מתאר את האירוע:

״בְּטֶרֶם בָּאוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים מֵאֵת יַעֲקֹב הוּא (כֵּיפָא) סָעַד יַחַד עִם הָאַחִים מִן הַגּוֹיִם, אֲבָל כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הַלָּלוּ נָסוֹג מֵהֶם בִּגְלַל פַּחְדּוֹ מִן הָאַחִים הַנִּמּוֹלִים. וְיֶתֶר הָאַחִים הַיְּהוּדִים כִּחֲשׁוּ כָּמוֹהוּ, עַד שֶׁאֲפִלּוּ בַּר־נַבָּא נִגְרַר אַחֲרֵיהֶם בְּכַחֲשָׁם. בִּרְאוֹתִי כִּי הֵם סוֹטִים מֵאֱמֶת הַבְּשׂוֹרָה, אָמַרְתִּי לְכֵּיפָא לְעֵינֵי כָּל הַנּוֹכְחִים: ׳אִם אַתָּה הַיְּהוּדִי מִתְנַהֵג כְּגוֹי וְלֹא כִּיהוּדִי, מַדּוּעַ תְּאַלֵּץ אֶת הַגּוֹיִם לִחְיוֹת כִּיהוּדִים׳?״ (איגרת אל הגלטים פרק ב).

בסצנה תיאטרלית זו נוטלים חלק שלושה מנהיגים של קהילת חסידי ישוע והיא עמוסה סמליות. היא מתארת ארוחה משותפת בין נימולים (יהודאים) וערלים (גויים) חסידי ישוע בראשותו של פטרוֹס (כֵּיפָא, ״סלע״ בארמית). יעקב אחי ישוע הופיע פתאום עם אנשיו. פטרוס נבהל וחושש מתגובת יעקב ואנשיו, וניסה להסתיר את העובדה שהוא אוכל יחד הערלים מזון שאינו כשר. פאולוס ניצל את ההזדמנות כדי לחשוף את צביעותו של כיפא והטיח בו בנוכחות הסועדים: אם אתה היהודאי אינך מקפיד על חוקי הכשרות איך אתה יכול לדרוש מגויים חסידי ישו לשמור על חוקי התורה? ההיררכיה בין שלושת העמודים מתבררת במפגש זה. כולם מקבלים את מעמדו ומרותו של יעקב בזכות זיקתו המשפחתית. התחרות מתנהלת בין פטרוס, שמופקד על הפעילות בקרב הנימולים, לבין פאולוס, שנשלח אל הערלים. במפגש דרמטי זה מתנגשים שלושה זרמים שמהווים במידה רבה את המגמות שהתפתחו עם הזמן בנצרות ומצאו את ביטוין בספרות החוץ קנונית ובקוראן.

"ארבעת האוונגליסטים" (1625-1630), יאקוב יורדאנס, מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: Marie-Lan Nguyen, ויקיפדיה

הדמויות של מרים וישוע בקוראן לא צמחו יש מאין. הן תואמות את הבשורות החוץ קנוניות הנפוצות בקהילות משיחיות בקדמת אסיה. עמדות אלה השפיעו השפעה ישירה על הטקסט הקוראני

הדמויות של מרים וישוע בקוראן לא צמחו יש מאין. הן תואמות את הבשורות החוץ קנוניות הנפוצות בקהילות משיחיות בקדמת אסיה. הכוונה לפרוטו-בשורה על פי יעקב אחי ישוע, לבשורה הגנוזה על פי מתי ולבשורה על פי בר־נבא. במועד חיבור הקוראן חיו בקדמת אסיה בעיקר נוצרים דוברי סורית ויוונית צאצאי אוכלוסיות ממלכות ארם ואשור, ובקרבם חיו קהילות שכונו במחקר יהודים-נוצרים. מונח זה אינו מדויק, מכיוון שחברי קבוצות אלה, נַזוֹריים/נַזֵרֵנים (נאסרה בקוראן), אביונים ואַלחֵסֵאים, אינם נוצרים ואינם יהודים. מדובר במשיחיים חסידי ישוע שנותרו נאמנים למנהגי היהודים ולחוקיהם ונחשבו לכופרים או דיסידנטים ביחס לנצרות הקנונית. הם שללו את אלוהותו של ישוע ואת עיקרון השילוש, הסתייגו מן הטענה שישוע מת על הצלב, שוכנעו שהצליבה כלל לא התקיימה ושמדובר רק בהזיה או באחיזת עיניים (שוּבִּינָה לַהוּם). חסידי זרמים אלה טענו אף שפאולוס אינו יהודי אלא יווני שהסתפח ליהודאים כדי להתחתן עם בתו של הכהן הגדול. הם הסתייגו מתורתו וגילו זיקה לדמותו של יעקב אחי ישוע ולמורשת משפחתו.

עמדות אלה השפיעו השפעה ישירה על הטקסט הקוראני. על כתבים אלה אפשר להוסיף את זיקת קהילות אלה לספר ההתגלות שבברית החדשה, לזרם המוֹנוֹפיזיטיזם המחלוקת על מהות דמותו האנושית של ישוע ולזרם הדֹוקֵטיזם המעמיד בספק את המוות בצליבה. כך התפתחו בהדרגה סיפורים רבים לשפיהם ישוע עצמו לא נצלב אלא היה זה רק הצל שלו, ששמעון מקירני שנשא את הצלב הוא האיש שנצלב במקומו, או שיהודה הבוגד הוא שנענש על בגידתו ונצלב במקום ישוע.

לצד לידת מרים ולידת ישוע, הקוראן מספק את גרסת הולדת ישוע ומתאר אותה לא כלידה אלא כבריאה. לפי הקוראן, כך הודיע אלוהים למלאכים על בריאת האדם: ״עומד אני לברוא אדם מטיט קשיח יבש שהשחיר, וכאשר אעצב אותו ואפיח בו מרוחי, כבדו אותו וסגדו לו. כל המלאכים סגדו לו מלבד איבּליס (השטן) שסירב להצטרף לסוגדים״ (סורה אל חג׳ר פרק טו, 28). למרבה ההפתעה הקוראן מתייחס ללידת ישוע באותה צורה שבה ברא אלוהים את האדם: ״אצל אלוהים נמשל ישוע לאדם. אלוהים יצר אותו מעפר ואמר לו: היה, ונהיה״ (כּוּן, פַאיַכּוּן) (סורה אל עמראן פרק ג, 59). תיאור זה יוצר בעיה תאולוגית קשה. אם ישוע נברא מעפר כאדם הראשון, איך אפשר לטעון במקביל שהוא יילוד אישה?

אם הוא נברא מעפר כמו אדם הראשון, לא יתכן שהוא נימול כמו ילוד אישה, לא? "מילת ישו" (1500), ג'ובאני בליני. תצלום: ויקיפדיה

אם לא די בכך, מתברר שישוע לא רק נברא מעפר אלא גם זכה בכוח אלוהי שמאפשר לו לברוא בעצמו יצורים חיים מחמר. ישוע פונה לבני ישראל ואומר: ״באתי אליכם עם אות מריבונכם: אברא לכם כדמות עוף מחמר, ואפיח בו רוח והוא יעוף, ברשותו של אלוהים (סורה אל עמראן פרק ג, 49). אלוהים אישר שהדבר נעשה ברשותו: ״אשר יצרת ברשותי דמות עוף מחימר, ונפחת בו רוח, והיה לעוף אמיתי ברשותי״ (סורה שולחן ערוך פרק ה, 110). גרסאות אלה של הולדת ישוע אינן מופיעות בבשורות הקנוניות, אבל חלקים מהן נמצאו בחיבורים סוריים שקדמו לקוראן ובכתבים עבריים גנוזים דוגמת ספר חנוך או ״ספר אדם וחווה״ שמוכר גם כ״חזון משה״, נכתב כנראה בעברית, ושרד בין השאר ביוונית (משנת 360).

נראה שקשה להתגבר על הסתירה. האם ישוע נברא מן העפר ובעצמו, כמו אֵל, הפיח חיים מן העפר, או שהוא רק יילוד אישה?

לאור תיאורים אלה נראה שקשה להתגבר על הסתירה. האם ישוע נברא מן העפר ובעצמו, כמו אֵל, הפיח חיים מן העפר, או שהוא רק יילוד אישה? למעשה התשובה ברורה. יש לקחת בחשבון את העובדה שהקוראן לא נכתב בידי מחבר אחד ולא במועד אחד, אלא בידי מחברים ועורכים שהיו לעתים בעלי מגמות מנוגדות. יתר על כן, לידת ישוע זוכה לגרסאות שונות ומגוונות בקוראן אך לא כך דמותו של מוחמד גיבור האסלאם, שנעדר כליל מן הקוראן. היו מי שטענו שהפתרון להיעדר קשור להתנהגותם של שליטים שמחקו ללא היסוס פרטים חשובים בקוראן. נשאלת השאלה למה שליטים אלה העדיפו למחוק את דמותו של מוחמד ולהכביר פרטים דווקא על ישוע ומרים?

למעשה, אין אנו יודעים דבר וודאי על מחמד ההיסטורי כפי שאין אנו יודעים דבר על ישוע  מלבד סיפור צליבתו בידי הרומים. מחקרים שנערכו בשני העשורים האחרונים הגיעו למסקנה שגרסה ראשונית של הקוראן חוברה כספר תפילה בידי זרם נוצרי ממוצא ארמי-סורי, שהתנגד לאורתודוקסיה הנוצרית. הכוונה לקהילות של משיחיים חסידי ישוע נחשבו לכופרים או דיסידנטים ביחס לאורתודוקסיה הנוצרית מימי וועידות ניקאה וקונסטנטינופול. אלה הסתייגו מן הקביעה שישוע מת על הצלב, שוכנעו שהצליבה כלל לא התקיימה, שללו את אלוהותו של ישוע ואת עיקרון השילוש ונותרו נאמנים למנהגי היהודים ולחוקיהם. כמאתיים שנה לאחר מכן, תאולוגים שחיו בעיקר בצפון מערב פרס יצרו את הביוגרפיה של מוחמד ואת כתבי החדית׳, דבריו של מוחמד. שמהווים את יסודותיה של דת האסלאם.

הערת המחבר ביחס למובאות מהקוראןהמובאות מתבססות על עבודתם של מספר מתרגמים ובעיקר על שני תרגומים: תרגום לעברית של עוז יונה וח׳אלד מוחמד סעאנה וחמישה שותפים נוספים, משנת 2019; תרגום לצרפתית מאת סמי אלדיב משנת 2020. כמו כן, הנוסחים נבדקו לעומת התרגומים לעברית של רקנדורף ושל יוסף יואל ריבלין. 

ד״ר יגאל בן-נון הוא היסטוריון, חוקר מקרא, מחבר הספר ״קיצור תולדות יהוה״ בהוצאת רסלינג 2017

תמונה ראשית: צלמיות של קדושים בשחזור של הולדת ישו, עם הרועים ומריה האם, צרפת (2010), תצלום: © Guillaume Piolle, ויקיפדיה