קודם, עכשיו ואחר כך

אירועים מתרחשים על פי סדר – אתם מערבבים את הקרם לפני שאתם מצפים בו עוגה. ישנם אירועים שנדמה כי הם בהווה, ואילו אחרים שייכים לעתיד או לעבר. מסיבות יומולדת נמצאת בעתיד ומתקרבת אט אט. כשהיום הגדול מגיע, המסיבה היא בהווה; לאחר מכן היא גולשת בהדרגה אל הזיכרון ואל העבר. עָבָריוּת (Pastness), היות בהווה (Presentness) ועתידיוּת (Futurity) נדמים כמאפיינים אמיתיים של העולם – האם הם באמת כאלה? אין הסכמה בין פילוסופים והוויכוח הזה מוליד ספרים כמו Time and Space מאת בארי דאינטון (משנת 2001) או A Companion to the Philosophy of Time (משנת 2013) בעריכת אדריאן ברדון והת׳ר דייק.

איך נולדה אי ההסכמה הזו? אף שנדמה כי זה מסוג הדברים שעליהם מתנצחים פילוסופים כבר אלף שנה, אני סבורה כי מדובר בוויכוח חדש יחסית. אני חושבת שהוויכוח החל רק לפני מאה שנה, על ידי אדם אחד: ג׳ון מקטאגרט אליס מקטאגרט.

ג'ון מ.א. מקטאגרט (1917), תצלום: וולטר סטונמן, www.npg.org.uk/collections/search/portrait/mw124669, ויקיפדיה

מקטאגרט היה פילוסוף מקיימברידג׳ שעבד בטריניטי קולג׳ במפנה המאה העשרים. ברטרנד ראסל כתב על פגישתם הראשונה כי הוא היה ״ביישן עוד יותר ממני״: מקטאגרט התבייש להיכנס לחדרו של ראסל, וראסל התבייש להזמין אותו אליו. ראסל ומקטאגרט היו חלק מ״מסיבת התה המשוגעת של טריניטי״: ראסל היה הכובען המשוגע ומקטאגרט שהקרין משהו ״תמים וישנוני״ היה הנמנמן. עם כל עדינותו, מקטאגרט היה מבריק במיוחד. אחד מעמיתיו ציין כי מקטאגרט ״תרם רבות לעליצות במפגשי הקולג׳״, משום שנהג להשתמש בטיעונים ״שהיו מקובלים על כולם, כדי לתמוך במסקנות שאיש מלבדו לא חשב עליהן״.

כבר בראשית דרכו הייתה למקטאגרט אובססיה בנוגע לזמן. זה לכשעצמו לא היה יוצא דופן –באותה עת, פילוסופים רבים שקעו בנושא. אבל צורת המחשבה שלו על זמן הייתה שונה לגמרי.

אייזק ניוטון ואבסולוטיסטים אחרים טענו כי הזמן הוא סוג של ישות, שהיא עצמאית מן העולם הגשמי

כמו מרבית העניינים האנושיים, גם בפילוסופיה יש אופנות. בפילוסופיה המערבית, הזמן מככב לעתים במרכז תשומת הלב ולעתים נשכח. פילוסופים בימי הביניים תהו מדי פעם באשר לזמן, למשל כאשר אוגוסטינוס ותומאס אקווינס שאלו שאלות בנוגע לנצחיות האל. הזמן הפך לנושא מרכזי החל באמצע המאה ה-17, כשהתנהלו ויכוחים סוערים בנוגע ל״אבסולוטיזם״. אייזק ניוטון ואבסולוטיסטים אחרים טענו כי הזמן הוא סוג של ישות, שהיא עצמאית מן העולם הגשמי.

באמצע המאה ה-18, הזמן שוב חדל להעסיק את ההוגים, בעיקר בבריטניה. פילוסופים בריטים גדולים של אותה תקופה, ובכללם ג׳רמי בנת׳ם, אדם סמית׳, אדמונד ברק, ג׳ורג׳ ז׳רדין ומרי וולסטנקרפט, התעלמו משאלת הזמן. זה קרה בחלקו בגלל הנאורות הסקוטית, שלא עודדה חקר נושאים מופשטים וסתומים. בבריטניה התחדש העניין בזמן בעקבות כתביו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, אבל רק כעבור עשרות שנים.

״ביקורת התבונה הטהורה״ של קאנט (משנת 1781) הציגה את הזמן בצורה אחרת לגמרי. קאנט הפך את הטיעון של האבסולוטיסטים. רבים מאלה טענו כי איננו מסוגלים לדמיין את מחיקת הזמן מן היקום. אפילו אם נשמיד את היקום, הזמן ייוותר, כלומר הוא מתקיים ללא תלות בנו. קאנט טען כי העובדה שאיננו יכולים לדמיין מצב שאין בו זמן אינה מעידה דבר על היקום. להפך, היא מספרת לנו משהו על התפישה שלנו. הזמן נטוע בנו: הוא צורת מחשבה, תנאי מוקדם לחוויה כלשהי. התודעה שלנו בנויה בצורה מוזרה כזו, שכל מה שאנחנו חווים הוא תמיד זמני, ולכן איננו יכולים אפילו לדמיין עולם ללא זמן. למרות זאת, העולם שמחוץ לראשינו, כפי שהוא באמת בנפרד מאיתנו, עשוי להיות אל-זמני. מאחר שאנחנו חייבים לתפוש דברים בזמן, איננו מכירים את הדברים בפני עצמם.

בעיני קאנט, התודעה האנושית ממלאת תפקיד פעיל בבניית התפישות שלנו. העולם כפי שהוא עשוי להיות אל-זמני, אבל העולם שבני האדם תופשים הוא זמני

בעיני קאנט, התודעה האנושית ממלאת תפקיד פעיל בבניית התפישות שלנו. העולם כפי שהוא עשוי להיות אל-זמני, אבל העולם שבני האדם תופשים הוא זמני. זהו סוג של ״אידיאליזם״, משפחה של תפישות המדגישות את פעילות התודעה.

בעקבות קאנט, האידיאליזם כבש את גרמניה. אבל לקח לו שנים רבות להגיע לבריטניה. הפילוסוף הסקוטי ויליאם המילטון הציע את הבחינה המעמיקה הרצינית של דברי קאנט בשנת 1836: יותר מחמישים שנה לאחר פרסום ״ביקורת התבונה הטהורה״. למרות זאת, אחרי המילטון, האידיאליזם הנץ בבריטניה, והפך בשנות ה-60 של המאה ה-19 לתנועה המוכרת בשם ״האידיאליזם הבריטי״. באותה עת, הפילוסופים הבריטים כבר ערבו את קאנט עם פרידריך הגל ויצרו שפע של צורות חדשות של אידיאליזם.

האם כך נראה הזמן? תלוי מאיפה מסתכלים... תצלום: ראיין מילייר, Photo by Ryan Millier from Pexels

האידיאליזם הגיע בשילוב עם אי-מציאותו של הזמן. כמעט כל אידיאליסט בריטי דחה את הזמן, מתומאס היל גרין ועד פרנסיס הרברט בראדלי. מקטאגרט הגיע לקיימברידג׳ כסטודנט בשנת 1885, בתקופה שבה קבלת האידיאליזם ודחיית הזמן היה שיא המוֹדָה. הוא קיבל את ההשקפות הללו, וכתב ספרים עבי כרס על הגל, מתובלים בקאנט ולייבניץ. אף שלא היה דבר יוצא דופן בכך שמקטאגרט דחה את קיומו של זמן עצמאי, היה משהו יוצא דופן בדרך שבה הוא עשה זאת. הוא חשב רבות על השאלה מה עשוי להיות הזמן אם הוא אמיתי. המסקנות נוסחו במאמר שלו  The Unreality of Time, משנת 1908.

דמיינו שלושה אירועים: סופת גשם, הבזק ברק, ונהמת רעם. כיצד אנחנו מסדרים אותם?

מקטאגרט מציב את האירועים הללו כשתי סדרות. גם ב״סדרה א״ וגם ב״סדרה ב״ האירועים מסודרים על פי מוקדם או מאוחר. הברק מבזיק אחרי שהגשם מתחיל ולפני שהרעם נוהם.

בנוסף, סדרה א׳ רואה באירוע כלשהו אירוע מיוחד: ״הווה״. היא מסמנת אירועים קודמים לו כ״עבר״ ואירועים מאוחרים כ״עתיד״. אם הבזק הברק הוא הווה, אז הגשם ירד בעבר והרעם ינהם בעתיד.

לטיעון של מקטאגרט נגד הזמן ישנם שני שלבים. ראשית, הוא טוען שסדרה א׳ חיונית לזמן. בסדרה ב׳ לא משתנה דבר, כי כל אירוע יתפוס תמיד את אותה עמדה בזמן: הברק תמיד יבזיק אחרי הגשם. לעומת זאת, בסדרה א׳, דברים באמת משתנים כשההווה מתקדם: הגשם היורד היה פעם בהווה וכעת הוא בעבר. הרעם היה בעתיד אבל הוא יהיה הווה. מקטאגרט טען כי הזמן כרוך בשינוי כלשהו, מהעתיד להווה לעבר.

מקטאגרט מסיק שהמציאות היא אל-זמנית ואין בה שינוי, אף שאנחנו לא יכולים אלא לתפוש את הדברים בזמן. לפי מקטאגרט אנחנו כאילו מביטים בעולם ״מבעד לחלון שהזגוגית שלו אדומה״, ולכן נדמה לנו בטעות שהעולם הוא אדום

שנית, מקטאגרט טוען כי סדרה א׳ אינה יכולה להתקיים. היות עתיד, הווה ועבר הן תכונות סותרות שאינן מתיישבות זו עם זו. אירועי יכול להיות בעתיד או בעבר – לא בשניהם. עם זאת, טוען מקטאגרט, לכל אירוע יש שלוש התכונות הללו: סופת הגשם הייתה פעם בעתיד, לאחר מכן בהווה ואז בעבר. מאחר שהתכונות הללו סותרות, הוא מסיק שהן אינן אמיתיות. אם סדרה א׳ חיונית לקיומו של זמן אבל היא אינה קיימת, אז גם הזמן אינו קיים. הזמן אינו אמיתי. הוא מסיק שהמציאות היא אל-זמנית ואין בה שינוי, אף שאנחנו לא יכולים אלא לתפוש את הדברים בזמן. לפי מקטאגרט אנחנו כאילו מביטים בעולם ״מבעד לחלון שהזגוגית שלו אדומה״, ולכן נדמה לנו בטעות שהעולם הוא אדום.

מה הביא את מקטאגרט לטעון טיעון כזה? הוא אינו מספר לנו, אבל אני טוענת שהוא ינק מקו מחשבה חדש שצמח בצרפת. בשלהי המאה ה-19, בריטניה התענגה לה על האידיאליזם. באותו זמן, הפילוסופים הצרפתים פרנסואה פילון (Pillon), שארל רנובייה ((Renouvier ואנרי ברגסון החלו להדגיש את חשיבות הזמן. ספריו של ברגסון זכו לקהל קוראים גדול במיוחד. משנת 1880 ועד 1930 הוא דחה את מה שהוא כינה בשם ״הפיכת הזמן למרחב״ (spatialization). חשבו על ציר הזמן הזה, המייצג את הזמן תוך שימוש במרחב

- - - - - - - - - - -
t₁ t₂ t₃ t₄ t₅

רגעי זמן בני מנייה נמתחים לאורך קו. הזמן נראה סטטי, חסר תנועה. ברגסון מתאר את הזמן ״המרחבי״ הזה כזמן ״מתמטי״ הוא טוען שהדבר מחמיץ את טבעו האמיתי והטהור של הזמן.

זמן טהור הוא durée (משך). הוא ״חופשי מכל פגימה״ כי הוא אינו קשור למרחב. להבדיל מהזמן המתמטי זמן טהור אינו ניתן לחלוקה ליחידות הניתנות למניה. ברגסון מרמז כי רק יצורים מודעים יכולים לחוות משך טהור. כשאנחנו מאזינים למוזיקה, התו ״דו״ עשוי להתמוסס אל תוך התו ״רֶה״ באופן שאינו מבדיל בין תו אחד למשנהו. תווי העבר וההווה יוצרים שלם אורגני שלא ניתן לחלק ליחידות, וכך אנחנו חווים את המֶשֶך, ה-durée. זמן טהור נמס, משנה תנועה.

הטיעון של מקטאגרט שלפיו הזמן אינו אמיתי הוא מקורי. עם זאת, אני סבורה שכאשר הוא הציג את סדרה א׳ וסדרה ב׳ הוא שאב השראה מדבריו של ברגסון על הזמן המתמטי לעומת הזמן הטהור. ישנם קווי דמיון בין הזמן המתמטי של ברגסון לבין סדרה ב׳ של מקטאגרט: בשניהם אין עבר, הווה ועתיד. בשניהם אין שינוי או תנועה. ישנם גם קווי דמיון בין ה- durée של ברגסון לבין סדרה א׳ של מקטאגרט: הם מדגישים את העבר, ההווה והעתיד, והשינוי והתנועה מהותיים להם. אפילו אם מקטארגרט לא קרא את ברגסון, הרי שברגסון ״היה באוויר״ בבריטניה בראשית המאה ה-20. משנת 1900, ספריו תורגמו לאנגלית ופילוסופים משפיעים כמו סמואל אלכסנדר (Alexander) וה. וילדון קאר (H Wildon Carr) פרסמו ביקורות באנגלית על כתבי ברגסון בכתבי עת מרכזיים.

הבדיל בין זמן ומשך: אנרי ברגסון. דיוקן ותצלום: תיירי גלורייה

חיבורו של מקטאגרט The Unreality of Time משך עד מהרה אש. בעשור הראשון של המאה ה-20 האידיאליזם הבריטי אוים על ידי ״האידיאליזם החדש״, תנועה אנטי-אידיאליסטית שהדגישה את הלוגיקה והמדע. התנועה, בראשות פילוסופים כמו ברטרנד ראסל, ג׳. א. מור וסמואל אלכסנדר גם הגנה על ממשות הזמן. ככל שהריאליזם נפוץ, פילוסופים תקפו את טיעונו של מקטאגרט נגד הזמן. מבקריו הראשונים כללו את ס. ד. ברוד (Broad), ר.ב. בריית׳וויט (Braithewaite), סוזאן סטבינג (Stebbing), ג׳ול אלגסנדר גאן (Gunn), הילדה אוקלי (Oakeley), ג׳. נ. פינדלי (Findlay) וויקטוריה, הליידי וולבי (Lady Welby).

הביקורות לא פסקו לאורך המאה ה-20. המאמר של מקטאגרט כלל רק 17 עמודים. פילוסופים כתבו עליו מאז עשרות אלפי עמודים. הוגים בני המאה ה-21 ציטטו אותו יותר מ-1600 פעמים עד כה – הישג יוצא דופן למאמר ישן שהתפרסם בכתב עת. ואם חשבתם שמתקפות אלה שחקו את הטיעון של מקטאגרט, אתם טועים – הן עוררו אותו לחיים. כמאמר הפתגם: ״כל פרסום הוא פרסום טוב״. הביקורת שמרה על הטיעון בחיים, במוּדעות הפילוסופית, והבטיחה שישרוד לאורך עשרות שנים.

האם הרגע שבו כתבתי את המילים הללו הוא באמת בעבר, ואתם באמת קוראים אותן עכשיו? או שלומר שהרגע מתרחש ״עכשיו״ זה כמו לומר שהמקום הוא ״כאן״, והרי ״כאן״ ו״עכשיו״ תלויים במקום שבו אתם עומדים?

ותוך כדי מתקפה על טיעונו של מקטאגרט, פילוסופים אימצו את מסגרת החשיבה שלו. בעודם מגנים על ממשות הזמן, הם מיצבו את הריאליזם שלהם בהתאם לסדרה א׳ וסדרה ב׳ של מקטאגרט. אט אט, התהליך הוליד שתי משפחות של תאוריות זמן. תאוריות ב׳ טענו כי הזמן הוא פשוט סדר האירועים ממוקדם למאוחר. עבר, הווה ועתיד אינם תכונות של העולם, הם רק היבטים של נקודת המבט האנושית. לומר שהרגע מתרחש ״עכשיו״ זה כמו לומר שהמקום הוא ״כאן״: ״כאן״ ו״עכשיו״ תלויים במקום שבו אתם עומדים. לעומת זאת, תאוריות א׳ טוענות שעבר, הווה ועתיד הם תכונות אמיתיות של העולם. הרגע שבו כתבתי את המילים הללו הוא באמת בעבר, ואתם באמת קוראים אותן עכשיו.

קודם גשם, אחר כך שמש ואז קשת בענן. הוכחה לציר זמן אובייקטיבי? תצלום: פאבל פיאלקובסקי, Photo by Paweł Fijałkowski from Pexels

התוויות הללו קיבלו חיים משל עצמן, שאינם קשורים למקטאגרט. בשנות החמישים, דונלד ויליאמס (Williams) טען בעד תאוריית ב׳ וזעק כנגד ההווה שבתנועה, ״המגעיל״, ״עיסה מבלבלת פרימיטיבית״. בשנות השישים, ריצ׳רד גייל (Gale) הציע ״הגנה נלהבת״ של תאוריית א׳. אני חושבת שהוויכוח בין תאוריית א׳ ותאוריית ב׳ ניזון לפחות חלקית מן ההתפתחויות בפיזיקה.

אם כל חלקי הזמן קיימים, אז שנת 1066 אמיתית לא פחות משנת 2055. אבל יש מי שחשו שתמונה כזו של הזמן היא סטטית מדי, ואינה מתארת את זרימת הזמן, את ״הטלטלה והרחש״ שלו

בעקבות הרמן מינקובסקי ואלברט איינשטיין, זכתה לפופולריות התפישה שוויליאמס כינה בשם ״תאוריית היריעה״ (manifold theory): פיזיקאים איחדו את הזמן והחלל ליריעה אחת חללזמן. על פי תאוריה זו, כל החלקים של הזמן הם אמיתיים כמו כל חלקי החלל. הדבר מתאים לתאוריה ב׳, לתפישה ש״כאן״ ו״עכשיו״ תלויים בנקודת המבט שלנו. עם זאת, ישנם פילוסופים שאינם מחבבים את תאוריית היריעה, בדיוק מסיבה זו: אם כל חלקי הזמן קיימים, אז שנת 1066 אמיתית לא פחות משנת 2055. יש מי שחשו שתמונה כזו של הזמן היא סטטית מדי, ואינה מתארת את זרימת הזמן, את ״הטלטלה והרחש״ שלו, כפי שניסח זאת ויליאמס. פילוסופים המסכימים עם תאוריה א׳ דוחים לעתים קרובות את תאוריית היריעה, ואינם סבורים שכל חלקי הזמן הם אמיתיים. למשל, בשנת 1923, ברוד טען שהעבר והווה הם אמיתיים, אבל העתיד אינו אמיתי.

היום, הפילוסופיה של הזמן עדיין מלאה בוויכוחים בין תאוריית א׳ ל-ב׳. אלה נפוצים כל כך, שישנה נטייה לחשוב שזה מה שהעסיק את הפילוסופיה של הזמן מאז ומעולם. אבל לא כך הוא. במהלך המאות האחרונות, פילוסופים של הזמן עסקו בנצחיות האל, אבסולוטיזם ואידיאליזם קאנטיאני. הקיבעון הנוכחי שלנו על היות-בהווה, ועל השאלה אם זו תכונה אמיתית של העולם, הוא אופנה של המאה ה-20. למרבה האירוניה, הוא נולד אצל הנמנמן שדחה את ממשות הזמן מכל וכל.

קפא בזמן? נמשך לנצח? קורה גם כעת? קרב הייסטינגס (בשנת 1066), סצנה משטיח באייה. תצלום: ויקיפדיה

הוויכוח בין תאוריות א׳ ל-ב׳ מעסיק אותי, ואני שותפה לאינטואיציה של תאוריה א׳ שעל פיה הזמן זורם. אולם, אני מתעניינת הרבה יותר בתולדות הוויכוח הזה. איך הוא החל? מה הניע את חשיבתו של מקטאגרט? סיפורי המוצא הללו חשובים כי, בעיני, הופעתן של שאלות פילוסופיות חדשות מסמנת התקדמות פילוסופית.

היקום שלנו מלא בדברים שאיננו מבינים. גרוע מזה – הוא מלא בדברים שאפילו איננו יודעים עדיין שאיננו מבינים. הידיעה ששאלות כאלה קיימות היא בגדר התקדמות, גם אם איננו יודעים את התשובות

היקום שלנו מלא בדברים שאיננו מבינים. גרוע מזה – הוא מלא בדברים שאפילו איננו יודעים עדיין שאיננו מבינים. לדוגמה, חשבו על חורים שחורים: אזורים בחללזמן שבהם הכבידה חזקה כל כך, שאפילו אור אינו יכול להימלט מהם. פיזיקאים במאה ה-21 מנסים להבין חורים שחורים. עם זאת, הניסיון הזה הפך לאפשרי רק בשנת 1916, כשחורים שחורים הופיעו לראשונה בתאוריה. לפני כן, פיזיקאים לא ידעו שישנם חורים שחורים שהם אמורים לחקור.

אני חושבת שתהליכים דומים מתרחשים בפילוסופיה. האם היופי הוא חלק מהפסלים או מהשקיעות, או שהוא בעיני המתבונן? האם המילה ״עץ״ מצביעה על רעיון במחשבה או על עצים של ממש? כשפילוסופים מנסחים שאלות הגיוניות חדשות, הם מייצרים דברים חדשים שניתן לחקור. יתכן שאיננו מבינים לגמרי את היופי, או את ההצבעה או את ההיות בהווה. אבל הידיעה ששאלות כאלה קיימות היא בגדר התקדמות, גם אם איננו יודעים את התשובות. בחשבו על אופנים שבהם הזמן עשוי להתקיים, מקטאגרט יצר שאלה פילוסופית חדשה בנוגע לעולם.

אמילי תומאס (Thomas) מלמדת פילוסופיה באוניברסיטת דרהאם בבריטניה. היא כותבת על נושאים רבים, אך בעיקר על חלל, זמן ומסעות. ספרה האחרון The Meaning of Travel: Philosophers Abroad ראה אור בשנת 2020.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: תצלום המראה את גלי ההדף העל-קולי שנוצרים משני מטוסי קרב (ויוצרים את ה"בום" העל-קולי שאנו שומעים על הקרקע). תצלום באדיבות נאס"א - נעשה בטכניקת Schlieren, שאפשרה לראשונה לראות את האפקט.