אני שואל שוב: מה אנחנו?

"אחי שלי, אחי שלי, אחי שלי" – זוהי פתיחה יוצאת דופן למכתב, אם כי עתיקה, ולפני כאלף וארבע מאות שנים עשה בה מרקוס טוליוס שימוש. ¹ אוי לי, אח אהוב ביותר, מה אומר? היכן אתחיל? אנא אפנה? כאב בכל מקום ואימה סביב. במקרה האחד שלי תוכל לראות מה שאתה קורא אצל ורגיליוס על עיר שלמה: "חיל ורעדה ודמעות ומראות בלהה מסביבנו". ² הלוואי, אח יקר, ולא הייתי נולד או שהייתי מת לפני כן! אבל אם עכשיו נאלץ אני לייחל למוות, מה סבור אתה שאומר אם אגיע לזִקנה מופלגת? הלוואי שלא אגיע עדיה. אבל אם אגיע, לא לכך שחיי יהיו ארוכים יותר אזכה, אלא שמותי יתארך, חוששני. כי יודע אני את גורלי ומבין אט אט מדוע הוטלתי אל החיים המדכדכים והאומללים האלה. אבוי לי, הטוב שבאחים! כואב ומתייסר אני מעומק לבי. ואמנם, מה יגידו אלה השומעים זאת? "אתה שנראית כמי שמספק נחמה ומושיט סיוע לאחרים, שאף אחת מהבטחותיך לא הייתה שחוקה, שפגעי החיים חייבו אותך להקשיח את עורך אל מול כל תהפוכות הגורל והקשיים, או שלחילופין היית צריך להתקשות ולהפוך לאבן, ראה כמה חלש אתה בנשיאת יגונותיך, כמה אתה הולם באוזנינו בקינותיך החוזרות ונשנות. היכן היא רוממות הנפש התואמת את שליחותך הנעלה? היכן הן המילים המפוארות? אם נועדו הן להצביע על תהילת כשרונך ולא להעניק עצה לחיים, מהן מלבד צלילים חלולים ופיתויים לאוזניים סקרניות? ציפינו ממך לשירת גיבורים, והנה אנחנו קוראים אלגיות ³. קיווינו לספרי היסטוריה הדנים באישים מהוללים, אבל אנחנו קוראים רק את הסיפור של כאבך. ⁴ המכתבים, בניגוד למה שחשבנו, הם קינות. במקום שחיפשנו מחרוזות מילים מפוארות, מנצנצות במתק צבעים רטוריים, שכמו רוקעו על סדן חדש, איננו מוצאים אלא קריאות נהי, ביטויי מרמור וכתמי בכי. אם רצונך הוא לקונן על מר גורלם של בני התמותה, היכן יבוא הקץ לקינתך? לב אחד ולשון אחת לא יספיקו לכך. אומלל שכמוך, לקחת על עצמך משא עצום, מטריד ומיותר, שלעומקו אין חקר. את דמעותיך בקש ממקור אחר: המכאובים האחרונים נולדים ומתחדשים ללא הפסק, ושתי עיניך העייפות שכבר התייגעו עד יובש יוכלו אך בקושי להזליף טיפת ליחה של עצב עליהם. מה אתה מעולל? שכחת את עצמך, ואינך מסתפק באומללות ובמחלה שבהן שקעת מידיעה ובנפש חפצה, אלא אתה גם מציע רעל לידידיך, אף כי הבטחת להם תרופה. בכה לבדך או למד לשאת בשוויון נפש את מר המוות, בהבנה כי לא רק גורלך וגורל ידידיך להילקח בידי המוות, אלא גם זה של האנושות כולה. שים גבול לקינותיך חסרות התוחלת". אולי יימצא מישהו זועף עוד יותר שישליך בתיעוב את כתרי שירתי הקודרים או שירמוס אותם בלעג עוקצני. "לך לאבדון", יאמר, "אם נוצחת כמו אשה, האם לכל הפחות לא תניח לנו לנהוג כגברים?" אני חוזה כל זאת, ודבר מאלה, אח יקר, לא נעלם ממני. אני מודע לכך שגבר הוא מי שמסוגל לבלום את הכאב או לכבוש אותו, או לפחות למתן או אפילו להסתיר אותו. אך מה עלי לעשות? אמות אם לא אניח לכאבי לזרום בדמע ובמילים. אך זאת היא נחמה לי: כל מה שאכתוב, חלש וקלוש ככל שיהיה, כאשר יגיע לידיך, לא לידיים זרות יגיע אלא ייראה כאילו שב לידי שלי עצמי. כך, כאשר תיקרא את הדברים, לא אסמיק יותר מאשר האדמתי כשכתבתי אותם.

ולא אכחיש כי הסמקתי; חשתי שנפשי וקולמוסי, הנתונים תחת משא רגשותי, השתחררו מרסן ההיגיון ונסחפו אל מחוץ לנתיבם המיועד; דבר כה מטריד שכעת אינני מסוגל לשאתו. ומה שחמור אף יותר, כבר שנה שלמה וחלק גדול מהשנה שלאחריה חלפו מבלי שעשיתי או אמרתי דבר הראוי לגבר, בהיותי מוכרע תחת הגורל האכזר המכה בי בברקיו ורעמיו מכל עבר. על כך אולי היה סולח לי שופט נדיב, לו היה שוקל שאין זה דבר של מה בכך שעליו אני מקונן, כי אם שנת 1348 למניין השישי, ⁵ שלא רק קרעה מאתנו את חברינו, אלא את העולם כולו מעמיו. ואם שנה זאת פסחה על משהו, הרי השנה שלאחריה קצרה בחרמש המוות שלה את כל היתר, ואת כל מה ששרד בסערה ההיא. מתי יאמינו הדורות הבאים כי היה זמן ללא שיטפון, ללא אש ששרפה את השמים ואת הארץ, ללא מלחמות, או אסון אחר נראה לעין, שבו לא רק אזור זה או אחר על פני האדמה, אלא כמעט תבל כולה נשארה ללא תושבים? מתי אי פעם נראה או נשמע דבר כזה? באילו מספרי ההיסטוריה ניתן לקרוא על בתים שהתרוקנו, ערים שנעלמו, אזורי כפר שננטשו, שדות זרועי גוויות וישימון נורא וחרֵב המשתרע על פני כל העולם כולו? היוועץ בהיסטוריונים: הם שותקים. חקור את חוקרי הטבע: הם אילמים. שאל בפילוסופים: הם מושכים בכתפיהם, מקמטים מצחם, ובלחיצת אצבע אל שפתותיהם מצווים שקט. הדורות הבאים, התוכלו להאמין לדברים, כאשר אנו עצמנו, אף שחזינו בהם, האמנו בקושי. היינו חושבים אותם לחלום, אלמלא היינו ערים וצפינו בהם בעיניים פקוחות, והנה אנו חוזרים לביתנו, חוצים את העיר המתפקעת מהלוויות המתים ומוצאים אותה ריקה מילדינו שאליהם אנו עורגים, ונוכחים לדעת כי מספדנו איננו שווא?

כמה מאושר יהיה הדור של נינינו שלא ידע את הפורענויות האלה, ואולי יתייחס לעדותנו כסיפור בין סיפורים בדיוניים אחרים! אנחנו ראויים לאסונות האלה ואף לנוראים מהם, לא אכחיש; וראויים להם היו אף אבותינו, והלוואי שהדורות הבאים לא יהיו ראויים להם! מדוע, הצודק שבשופטים, מדוע להט נקמתך מוחץ באופן מיוחד דווקא את בני דורנו? מדוע זה, אף שחטאים יש גם בזמנים אחרים, אין מי שנענש כמונו? חטאנו עם כולם, ורק עלינו ניחת השוט. רק עלינו, אני אומר; אני מעז לומר כי כל מכות השוט בכל הזמנים – מאז נשאה התיבה המפורסמת ההיא את שרידי בני התמותה כשהים מתנפץ סביבה ⁶  – תיחשבנה לתענוגות, שעשוע ומרגוע בהשוואה למכות הנוכחיות. לא ראוי להשוות מלחמות, נוראות ככל שיהיו, לפורענויות האלה, שהרי במלחמות יש סוגים שונים של פתרונות, ובסופו של דבר, אנשים יכולים, לכל הפחות, לבחור למות בגבורה. אכן, מוות נכון וראוי הוא נחמה גדולה ביותר. אך עתה אין בנמצא כל פתרון כזה, אין כל נחמה; כמו הוטל עלינו אסון נוסף, ואין לדעת את סיבות הרעה ומקורותיה. לא אי הידיעה ולא המגיפה עצמה בזויים יותר מהלעג ומסיפורי הבדים של אותם אנשים, שיש להם מה לומר על כל מכול, אך בעצם אינם יודעים דבר. ⁷ פיותיהם, הרגילים כל כך לשקרים, סכורים סוף כל סוף, ואת עזות המצח שנבעה קודם לכן ממנהגם בלם בלבול מוחלט. אבל אני חוזר למושא חקירתי.

אולי, כפי שקורה למי שעושים דרך ארוכה, בעוד שהחלק הראשון של הדרך גורם לעייפות, והחלק השני מאשר את דבר קיומה של אותה עייפות, כך גם רחמיך עלינו, אלוהים, בגלל פשעי בני אנוש ונטל העולם ההולך וגדל, הלכו ונשחקו בהדרגה, עד שהוכרעו והתמוטטו. ואתה, הטוב שבקברניטים, האינך חזק מספיק לשאת אותנו עוד? האם הפנית לנו עורף ובזעם הסטת מעמנו את עיני חמלתך? אם כך, הרי שאנו נושאים לא רק בעונשנו, אלא גם, באותה עת, בעונשם של אבותינו. ⁸ לא אדע אם רעים אנחנו מהם, אך אנו בוודאי אומללים מהם. ואולי נכון חשדם של אותם מוחות גדולים, כי לאל אין כל עניין בבני תמותה? ⁹ בל נניח לדבר שטות זה להתקבל על דעתנו: אילו לא היה לאל עניין בנו, הפורענויות לא היו חדלות. מה עלינו לחשוב – מסורים כפי שאנו לחיפוש אחר האמת שלך – על מי שטוענים כי לא האל אלא הטבע הוא שדואג לנו, כאשר סנקה מגדיר ככפויי טובה יותר מכול את מי שבאמצעות שינוי שֵם מתחמקים מחובתם כלפי האל ובהתפלמסות שיש בה חילול שמים מתכחשים להוד רוממותך? ¹⁰ אלוהים, אתה אכן דואג לנו ולכל אשר לנו, אבל מאיזושהי סיבה חבויה ובלתי ידועה אנחנו נמצאנו ראויים ביותר, מבני כל הדורות לתקופותיהם, לספוג את המכות הקשות ביותר. משמע, מידת הצדק אינה פחותה גם כשהיא נסתרת; כי עומק משפטיך אין יורד חקרו, ובחושי בני אנוש אין לתופסו. לכן, או שאנחנו באמת הגרועים מבין כולם, דבר שהייתי רוצה להכחיש יותר מאשר אני מעז, או שבאמצעות פגעי ההווה אנחנו מתחשלים ומטוהרים לקראת הטובות שנכונו לנו בעתיד, או שיש משהו אחר שאנחנו לחלוטין איננו מסוגלים להבין – מה שלא תהיינה הסיבות, עלומות ככל שתהיינה, תוצאותיהן גלויות ביותר.

אך הבה נסור מדמעות בענייני הכלל ונשוב לבכות על ענייננו הפרטיים. בקושי חלפה לה המחצית הראשונה של השנה השנייה מאז שבתי לאיטליה ונפרדתי ממך, הרחק מכאן במקום שנובע הנהר סוֹרְג. ¹¹ שנינו הזלנו אז דמעות. אינני מורה לך להפנות עיניים למרחקים; רק ספור את הימים המעטים וחשוב מה היינו ומה אנחנו. היכן הם עתה ידידינו הנעימים? לאן נעלמו הפנים האהובות, המילים המרגיעות, שיחם הרגוע והמענג? איזה רעם היכה בם? איזו רעידת אדמה מוטטה אותם? איזו סופה העלימה אותם? איזו תהום בלעם? היינו קרובים זה לזה, ועכשיו אנחנו כמעט לבד. עלינו ליצור חברויות חדשות, אך היכן נעשה זאת ולשם מה, כשהמין האנושי כמעט ונכחד, וסוף כל הדברים, כפי שאני חוזה, הוא קרוב? אנחנו, אח יקר, אנחנו – למה אסתיר זאת? – באמת לבד. אני מאמין כי אלוהים פעל כך כדי שאנחנו, קרועים ממנעמי החיים ומהאיסורים המפתים של העולם הזה, נהיה חופשיים יותר לשאוף אל החיים האחרים. השינוי הפתאומי של הדברים מביא אותנו לבחון אם זכאים אנו לומר את אמירתו הנהדרת של אפיקורוס: "גם איש לרעהו בלבד, אנו קהל גדול דיו". ¹² אך גם אם ניתן לומר זאת עלינו, עד מתי אפשר יהיה לומר זאת? מי חוזה (augur) ויקבע כמה זמן תתקיים יכולת העמידה ההדדית של הקהל הזה, כשהעמודים בשני צדי אולם התיאטרון כבר מתנודדים? מדוע אני, בכותבי את הדברים, צריך לחוש יותר ביטחון לגבי חייך מאשר אתה, הקורא אותם, צריך לחוש לגבי חיי? האדם הוא בן תמותה ובה בעת גם חיה יהירה מדי, והוא בונה גבוה מדי על גבי יסודות שבריריים. רואה אתה עד כמה הצטצמם מספר הידידים הנמנים עם חבורתינו; והנה, בעודנו מדברים, אנו עצמנו חולפים ונמוגים כצל, ובתוך רגע ילמד מי מאתנו כי זולתו נפרד מעמנו, והוא מכין עצמו ללכת במהרה בעקבות קודמו. לכן, הטוב שבאחי, מה אנחנו? מה אנחנו? ואף על פי כן, איננו חדלים מיהירות.קיקרו, עמוס דאגות, כתב באחד ממכתביו לאטיקוס: "אנו עצמנו, מה אנחנו, ועד מתי נמשיך לדאוג בשל כל אותם דברים?" ¹³ שאלה קצרה אמנם, אבל טובה, אם אינני טועה; מועילה וגם טעונה מחשבות מפרות לרוב, ובה באמת ימצא החוקר הערני ענווה רבה וצניעות, ותיעוב רב כלפי דברים בני חלוף.

אני שואל שוב: מה אנחנו? כמה כבדים, אטיים ושבריריים אנחנו בגופנו; כמה עיוורים, נסערים, לא רגועים אנו בנפשנו; כמה נתון לשינויים, בלתי ודאי ומסתחרר הוא הגורל! עד מתי נמשיך לדאוג בשל כל אותם דברים? בוודאי רק עוד זמן קצר. אין זה שונה מאשר אילו קיקרו היה אומר: "אנו עצמנו, מה אנחנו, ועד מתי נמשיך ונהיה אותו אדם עצמו?" בכל מקרה, חי הרקולס, לא עוד זמן רב, כי ישויותינו לא יכולות להתקיים לאורך ימים, ועלולות לחדול מלהתקיים בעוד אנו מחליפים מילים, ואם כך יקרה, לא ייפלא שכך אירע. לכן, מרקוס טוליוס, שאלה טובה וכבדת משקל שאלת; אך אני שואל אותך, היכן השארת את האפשרות השלישית, ¹⁴ המסוכנת יותר בתוצאתה אך הראויה יותר לחקירה? לאחר שנחדל להיות כאן, מה יהיה עלינו? שאלה גדולה ובעייתית, אבל מוזנחת!

היֵה שלום.

מתוך "נודד לזמנים אחרים: מבחר כתבים", פרנצ'סקו פטררקה, בעריכת גור זק. תרגומים מלטינית: אברהם ארואטי, עמינדב דיקמן, גור זק, נתן רון. ראה אור בהוצאת "מאגנס", 2023.

המכתב שלפניכם תורגם על ידי נתן רון.

תמונה ראשית: רופא במאה ה-16 מטפל בחולי המגפה השחורה. פרט מתוך פרסקו בכנסיית סנט. סבסטיאן שבצרפת. באדיבות אוסף דה אגוסטיני