היא שותקת

היא שותקת, מייצבת את ידיה, זוקפת את ראשה, מביטה בי לשנייה אחת בלבד ומיד שולחת מבט מבעד לחלון. מסר כלשהו לא הועבר כהלכה. הגנן חוזר אל השיח הגזום דיו, ושוב גוזם אותו. קלר פותחת את החלון, פונה אליו ומאריכה בדבריה, ונראה לי שהוא משיב בשאלה, באי-ודאות לגבי ההוראה הקודמת שלה, או באי-ודאות לגבי מידת התבונה שמאחוריה. היא משיבה בתקיפות רבה יותר, בחיפזון, ואז מספרי הגיזום מושלכים על הדשא, והגנן משׂתרך לאורך המדשאה, עד שהוא נעלם בחלק בלתי נראה של הגן. אני מביט ברשימות שלי ושומע את ראשה נע, את החלון נסגר. כשאני מרים מבט, אני מגלה שעיניה נעוצות בפני, ויש בהן עצב שמפתיע אותי.

"אין שום מסתורין באמת סביב זהות האנשים שעבדו בשירות המועצה לביקורת על פרסומים, כפי שקראו לזה. היו אפילו, כמו שאתה בוודאי יודע, גם כמה מקרים של סופרים שעבדו כקוראים מייעצים — מחברי רומנים ומשוררים שוליים — ושל אנשי אקדמיה, לא מעט מהם. אולי המספר שלהם — כלומר, של אנשי האקדמיה — לא ממש מפתיע. אבל יש תקופות שלגביהן לא שרד כמעט שום תיעוד, כך שאולי לא נדע לעולם את זהותם של כל מי שעבדו בשירות המועצה, אלה שהיו שותפים לפשע. אפשר גם לטעות ולחשוב שהסופרים שעבדו כצנזורים עשו את מלאכתם בכפייה, הוכרחו לבצע את העבודה ולגלם תפקיד של צנזורים, כשלמעשה הם מילאו את תפקידם מתוך אמונה בצדקתו, או מתוך אמונה שאולי הם יצליחו למלא אותו בדרכים פחות ברבריות ולשנות את המערכת מבפנים. כך או כך, הדוחות שהם חיברו מדכאים לקריאה. בכל הקשור להגדרת הצנזור השכיח (כלומר, צנזור מהסוג ה"רגיל") — ולצורך העניין, בהגדרה הזאת נכללים כל אותם אנשים ששותפותם בפשע נותרה עלומה — לא הייתי חולקת על האמירה של מילטון."

אני מהופנט מהקול שלה, מהצורות שהפה שלה יוצר, ממשטחי הפנים המסותתים שלה ומהמבנה הגיאומטרי העדין סביב עיניה. בכנס באמסטרדם כמעט שלא הגעתי לפגישה איתה, חשבתי שעדיף לשנינו שלא ניפגש. אמרתי לעצמי שאני חושש שהאישה שהיא לא תוכל להתאים אף פעם למילים שעל הדף. שאני חושש שהיא תאכזב אותי, שלעולם לא אוכל לחוות את האינטימיות שרציתי כל כך — אולי לא אינטימיות, אלא קשר חברי אוהד, ידידוּת שיכולה להתקיים רק בין שווים. כעת אני מתחיל לחשוב שמלבד הפתיל הקצר שלה, היא בדיוק האישה שמצטיירת מתוך יצירותיה. אין בי שום אכזבה מהבחינה הזאת.

אבל היה ועדיין קיים חשש גדול יותר. אטמתי אותו בנייר דבק ישן וקשרתי אותו בחבל מרופט. עשיתי עבודה גרועה. אני מרגיש כיצד הוא מנסה להימלט.

הגנן חוזר ואוסף את מספרי הגיזום, ולעת עתה מניח לשיח הגזום דיו. אני רואה כיצד קלר צופה בו, מנסה להעמיד פנים שעוף מַגלָן לכד את תשומת לבה. ברור שזה תרגיל הטעיה שמופנה כלפַּי או כלפֵּי הגנן. אין לה עניין בעוף הזה או בכל עוף אחר, מלבד אולי בעוף שקיים בדמיונה. המגלן שנמצא בחוץ כעת מספק לה תירוץ להיראות מתעניינת בדבר מסוים אחד, על מנת להסיט את תשומת לבי מהעניין — או שמא מהרוגז — שמעורר בה הגנן.

מוזר לחשוב על קלר כ"קלר", לחשוב עליה בשמה הפרטי ולא בשם המשפחה שלה, ואלד, שהוא השם שבו נהגתי להשתמש כשדיברתי על אודותיה עם שרה או עם עמיתים וסטודנטים. עד שהחלו הראיונות האלה, היא הופיעה בדמיוני בשם המשפחה שלה, שם שנתנו לה נישואיה שהסתיימו לא מזמן. פירוש המילה Wald הוא "יער", "חורשה", "עץ" או פשוט "גזע". שם המשפחה הזה גרם לי לחשוב עליה ועל היצירה שלה כך: יער מלא גזעים שניתן לעשות בהם שימוש מעשי. מתוך היער מגיחה אותה דמות שיצרתי בדמיוני, חצי-מפלצת חצי-אמא, מוֹנעת ומעניקה, שָד טוב ושָד רע, ממוסגרת בעץ או מוקפת ביער. אני מנסה לחזור לנקודה שבה עצרתי ברשימת השאלות שהכנתי, שאלות שנראות עכשיו חצופות, שטחיות, נחרצות מדי, פשטניות מדי וחסרות אמפתיה בהנחות שבבסיסן.

"בשנים שלאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות," אני פותח ואומר, "היתה תוכנית חנינה. הרבה בקשות הוגשו, והרבה אנשים זכו בחנינה אף על פי שביצעו מעשי אלימות קיצוניים — שנחשבו למעשים 'חוקיים' לכאורה בימי הממשלה הישנה, כי הם זכו לגיבוי חוקי ואף נעשו ביוזמת הממשלה, אבל היו, ללא ספק, הפרות של זכויות אדם, ובלי ספק לא היו חוקיים לפי הסטנדרטים של החוקה החדשה. עם זאת, לא הצלחתי למצוא שום עדות לכך שמישהו הגיש בקשת חנינה בשל עבודתו כצנזור או בשם צנזורים אחרים."

"לא?" אומרת קלר, פניה אטומות. "אני מניחה שהעבודה שלהם לא נתפסה בעיניהם כאלימה. אלימות היא מילת המפתח — פגיעה פיזית אלימה במישהו. חלק ניכר מהעדויות, אתה יודע, התבסס על חוויות אלימות אישיות. חוסר יכולת לפרסם ספר הוא דבר זניח יחסית בהשוואה למה שקרה לרבים כל כך." העיניים שלה עייפות, הן לא מביטות בי אלא שוב בגנן, שחזר והתקרב אל השיח הגזום דיו כדי להתעמר בשיח פרוטיאה סמוך עד שישנה את צורתו. היא כבר לא מתאמצת להעמיד פנים שמשהו אחר מעסיק אותה.

"גם אם להחרמה של ספר, או להחרמה של מחברו, יכולות להיות השלכות חמורות — אפשר אפילו לומר השלכות גורליות — על מחייתו ועל חייו של המחבר ושל חבריו ובני משפחתו?" אני שואל.

"כן. זה מוזר, כפי שאתה טוען. אין לי תשובה לזה."

"אולי לא היו שום צנזורים שהגישו בקשת חנינה ונחשפו, כי הם היו בטוחים בכך שזהותם תישאר חשאית."

"סביר יותר להניח שהם חשבו שלאף אחד לא יהיה אכפת, לנוכח האלימות של כל כך הרבה מעשי זוועה אחרים," היא אומרת, ולראשונה במהלך הפגישה מישירה אלי מבט ליותר מרגע חטוף. "לא נראה לי שמישהו בעולם היה רואה בהחרמה של ספר הפרה בוטה של זכויות אדם. זה לא אומר שצנזורה לא אמורה להיתפס ככזאת, כהפרה חמורה. אבל מדובר בדרגות שונות של הפרות..."

"האם איימו אי-פעם לצנזר את הספרים שלך?"

"איימו באיזה מובן? אם אתה שואל אם אי-פעם באו אלי הצנזורים ואמרו, 'נאסור עלייך לפרסם את הספר הזה אלא אם כן תשמיטי ממנו א', ב' או ג',' אז התשובה היא לא. איש מעולם לא עשה לי דבר כזה. הדברים לא התנהלו ככה, אף על פי שאני יודעת שהצנזורה בחנה כמה מהספרים שלי, ובמקרה מסוים הטילה איסור לייבא אחד מהם עד שהצנזורים יקראו את הטקסט שעל הפרק ויוודאו שאין בו שום דבר שעלול לאיים על יציבות המדינה. ראיתי את הדוחות. הם משעשעים למדי בדרכם — משעשעים ומדכאים, ובאופן מוזר ומעוּות גם מחמיאים. אבוי לסופר ששבחי הצנזורה מחמיאים לו. אבל סטינו באמת מהנושא," היא אומרת, והגוף שלה חוזר להיות דרוך, "שֶכן, כמו שכתבתי ב'לשון שחורה', על כל סופר שעובד תחת איומי הצנזורה של השלטון — גם אם אלה איומים כלליים ולא ממוקדים — חל בכל רגע איום רב-עוצמה. זאת שוב תסמונת האישה המוכה. אבל המצב גרוע מזה אפילו, משום שכסופרת שחייתה תחת שלטון הממשלה הישנה גיליתי — כפי שגילו, בלי ספק, סופרים רבים אחרים שמצבם היה זהה או דומה — שהצנזורה הולכת ומתפשטת בתודעה שלי כמו תולעת. היא התקיימה במוח, כירסמה בגולגולת, חייתה לצדי, בתוכי, חלקה איתי את אותו המרחב המנטלי. תמיד הייתי מודעת לתולעת הזאת. היא הפעילה עלי מין לחץ נפשי שחוויתי כמו לחץ פיזיולוגי, ממש פה, בסינוסים, בין העיניים ומאחוריהן, ובאונה הקדמית, לוחצת על הגבות. היא היתה רעילה, היא הִפרישה כימיקלים הזייתיים שעיוותו את המחשבות שלי. הנוכחות שלה רדפה אותי. הלב שלי הלם במהירות, והמוח שלי השתולל כשניסה לטהר את עצמו מהתולעת. חשבתי לא פעם שהדבר דומה למוח קודח — לא במובן של מוח שופע רעיונות, כמו שאתם האמריקאים קוראים לזה — אלא מוח חולה בקדחת ממש, שיוצא מכלל שליטה בתוך הגולגולת ומנסה להיפטר בבת אחת מווירוס קטלני. כשהייתי יוצאת החוצה, כשהייתי בציבור, הרגשתי מבוכה, פחד נורא וסלידה שמא מישהו ינחש שהתולעת זיהמה אותי. כאילו אפשר לראות זיהום כזה בַּפּנים, והמראֶה שלו מסגיר את העובדה שהפכתי להיות נשאית של איומי טרור מצד הצנזורה. הטרור הזה יוצר — או שאולי הסופר המאוים מרגיש שהוא יוצר — מין תודעה מכורסמת מרגשות אשמה שמסגירה מעשים מעוררי אשמה, וזה מוסיף ומחריף את הזיהום. אתה מתחיל לבחון כל מילה שכתבת, כל פסקה, בניסיון לזהות משמעויות שנסתרות אפילו מעיניך, הכותב, וזה שורש השיגעון האמיתי. אחד מחברי, גם הוא סופר, תיאר את הקשר הנפשי בינו לבין הצנזור שלו כמו קשר שבו עץ (כלומר, הסופר) לכוד בקנוקנות של צמח טפילי. למשל, קאסיתה פיליפורמיס, שמוכר בכינוי גפן-האהבה: זהו מטפס חסר עלים וסבוך שהולך ומשתלט על עץ שלם, חונק אותו אבל לא הורג. בכל הקשור אלי, הדימוי הזה של גפן-האהבה הוא פשטני מדי. במקרה שלי, הצנזור פלש ממש לתוך הגוף שלי, לא הרפה ממני, היה כולו בתוכי, מצץ את הדם שלי מבפנים. ידעתי מה הצנזור מחפש במילים שלי, ואיזו צורת מחשבה יכולה להתמקד בחיפוש כזה — צורת מחשבה שרואה רמזים במקומות שבהם יש רק תיעוד, אף על פי שמעולם לא הואשמתי בכתיבה תיעודית, אולי משום שידעתי מה יהיה יחסו של הצנזור לטקסט תיעודי, לכתיבה עיתונאית. עצם העובדה שהתחמקתי מכתיבה תיעודית בנושאים חברתיים הוא ביטוי לאותה המחלה — למערכת היחסים החולנית עם הצנזור. אם מתבוננים ברשימת הסופרים שהוחרמו וברשימת הספרים שהוגדרו כ'בלתי רצויים', מגלים שרבים מהם באים מאסכולת הריאליזם החברתי וחושפים בדרך ישירה למדי את מצב המדינה בשעותיה הקשות. ואף על פי שהצנזורה אצלנו היתה, לאורך עשרות שנים, שרירותית ולא עקבית ומתעתעת במטרותיה לא פעם, היא נותרה עוינת כלפיהם ובעלת השפעה גדולה. במשך עשרות שנים כתבתי בדרך שתמנע מהצנזורים להחרים את ספרַי. כלומר, כתבתי ספרים שהצנזורים לא יכלו להבין, כי לא היתה להם האינטליגנציה הדרושה כדי לקרוא דברים לעומקם. המעמקים עצמם היו אטומים כמעט לעיניהם, חושך טבול בחושך. זה הווידוי שקיווית לסחוט ממני? שבאופן מודע כתבתי בדרכים חמקמקות, כדי שהספרים שלי ימשיכו להתפרסם? זה מה שעשיתי. אני לא רואה בזה פשע. אני רואה בזה אמצעי הישרדות, מנגנון הגנה — כמו שקוראים לזה בשפת הפסיכולוגיה הפופולרית — שהצטיינתי, ככל הנראה, בשכלולו."

"ואם קוראים את דוחות הצנזור, מגלים שהספרים שלך מוערכים כ'ספרותיים' מכדי להוות סכנה ולעורר חוסר נחת בקרב קוראים 'ממוצעים'."

"והכוונה שלהם היא לרוב הקוראים. קראתי את הדוחות. הצנזורה ביקשה להחרים את הספרים והפמפלטים שנכתבו בשפה פשוטה ומתנצחת, את אלה שתיארו במונחים לא מוצפנים את המציאות בארץ הזאת בימי הממשלה הישנה — לא את הספרים שלי. הצנזורים בהחלט יכלו למצוא בספרים שלי טעם לפגם ולהצמיד להם את אותו הכינוי הארוטי המוזר ששימש אותם בשפתם, 'בלתי רצוי', ¹ בהסתמך על טיעונים שונים: מופקרות, בוטות מינית, פגיעה במוסר הציבורי, חילול קודש, לעג לכל קבוצה אתנית או דתית שהיא, יצירת נזק למרקם היחסים הבין-גזעי או איום על ביטחון המדינה. במקום זאת הם בחרו להגדיר את הספרים שלי כ'לא בלתי רצויים', ואין בכך כדי לומר שהם היו 'רצויים' בעיניהם בצורה כלשהי, אלא רק שלא היו פוגעניים דיים להיחשב 'בלתי רצויים' הלכה למעשה. הם בחנו את הספרים, ופשוט מצאו שהם עוסקים בעניינים פסיביים ושהם מתנהלים באזור הדמדומים שבין תשוקה לסלידה, בין תאווה לדחייה. משונה להתייחס כך לסִפרות, בייחוד כשהיחס הזה מגיע מאנשים — אני מתכוונת לצנזורים — שנחשבו בעיני עצמם, בתמימות רבה כל כך, לבוררים מתוחכמים של יצירות ספרותיות. אבל כל זה לא אומר שהייתי חסינה מפני השפעות הצנזורה."

מתוך: "מכָּה על חטא" מאת פטריק פלאנרי, מאנגלית: אנה הרמן, הוצאת אחוזת בית 

תמונה ראשית: "ראש של Nazareno", תצלום: Minerva y yo