מר לנקסטר

עכשיו, סוף כל סוף, אני מוכן לכתוב על מר לַנקַסטֶר. כבר שנים אני מתכוון לכתוב עליו, אבל לא בלב שלם; הרגשתי שאני לא ממש יכול לעשות אתו צדק. עכשיו אני מבין איפה טעיתי; חשבתי עליו תמיד כעל דמות מבודדת. בפני עצמו הוא פחות מעצמו. עכשיו ברור לי שכדי להציג אותו בשלמותו עלי להראות שהפגישה בינינו היתה ראשיתו של פרק חדש בחיי, ואף שורה שלמה של פרקים. ועלי גם לתאר כמה מהנפשות הפועלות בפרקים האלה. כולן, להוציא אחת, זרות למר לנקסטר. (אם היה יכול לדעת מה יהיה בסופו של ואלדמר, היה מגרש אותו מהמשרד בבושת פנים.) אילו פגש פעם את אַמבּרוֹֹז, או את ג'פרי, או את מריה, או את פול – אבל לא, כוח הדמיון שלי לא עומד בזה! ואף על פי כן, באמצעותי, כל האנשים האלה קשורים זה בזה, עד כמה שהיו סולדים מהמחשבה. כך שכולם יצטרכו להסכין עם העלבון ההדדי של נוכחותם המשותפת בספר זה.

באביב 1928, ואני אז בן עשרים ושלוש, הזדמן מר לנקסטר ללונדון לרגל עסקיו. הוא כתב לאמי והציע לבוא לבקר אותנו. מעולם לא פגשנו אותו. ידעתי עליו רק שהוא מנהל סניף של חברת ספנות בריטית בעיר נמל בצפון גרמניה. וכן שהוא בנו החורג של הגיס של סבתי מצד אמי; יש אולי דרך פשוטה יותר להציג זאת. אפילו אמי, חובבת קשרי המשפחה, נאלצה להודות שהוא לא בדיוק שאר בשר. אבל היא החליטה שיהיה יפה לקרוא לו "בן הדוד אלכסנדר" כדי שירגיש כמו בבית.

הסכמתי, אם כי לא עניין אותי כהוא זה איך נקרא לו ואיך הוא ירגיש. כל אדם בן יותר מארבעים, חוץ מקומץ מכובדים יוצאים מן הכלל, היה מבחינתי בן שבט זר, עוין מעצם ההגדרה, אך בפועל, מגוחך יותר מאשר מאיים. רובם היו בעיני גרוטסקות מוחלטות, טיפוסים מוסרניים וסניליים שיש להתייחס אליהם באדישות. רק בני גילי נראו לי יותר מחיים-למחצה. נהגתי לומר שכאשר נתחיל להזדקן – דבר שידעתי שלהלכה עלול לקרות אבל לא ממש הצלחתי להאמין באמיתותו – אני רק מאחל לנו מוות מהיר ונטול כאבים.

התברר שמר לנקסטר מתועב ומגוחך בדיוק כצפוי. ואף על פי כן, ולמרות מאמצי, לא הצלחתי להיות אדיש אליו; שכן מרגע בואו הוא הצליח להרתיח ולהשפיל אותי. (כיום ברור לי שלא היתה לו כל כוונה כזאת; הוא בוודאי התאמץ להתגבר על ביישנות קשה.) הוא התייחס אלי כאילו עודני נער ודיבר אלי בנימה של לצון פטרוני. גרוע מכול היה מנהגו לפנות אלי בשם "כּריסטוֹפילוֹס" – בהגייה קלסית מעושה שהדגישה באוזני את הצליל הלעגני המעליב.

"אני מוכן להתערב, כריסטופילוס ירום הודו, שמעולם לא ראית אוניית מסחר נודדת מבפנים. נכון? אם כן, שמע לעצתי, למען גאולת נשמתך בת האלמוות, הרפה לשם שינוי מהסינר של הגבירה אמך ובוא לבקר אצלנו באחת האוניות של החברה. הוכח לנו שאתה מסוגל לעמוד בתלאות. נראה אותך אוכל שומן חזיר בעיצומה של סערה ורץ מיד למעקה לקול צחוקם של המלחים הוותיקים. מי יודע, אולי זה יעשה ממך גבר."

"למה לא," אמרתי, בכל האגביות שהצלחתי לגייס.

אמרתי זאת משום שבאותו רגע תיעבתי את מר לנקסטר, ומכאן ברור שלא יכולתי שלא להיענות לאתגר שהציב לי. אמרתי זאת משום שבאותה תקופה הייתי מוכן לנסוע לכל מקום עם כל אחד; התעניתי בתשוקה אל העולם הלא-מוכר כולו. אמרתי זאת גם משום שחשדתי שמר לנקסטר מדבר רק מן השפה ולחוץ.

טעיתי. כשלושה שבועות לאחר מכן הגיע אלי מכתב מהסניף הלונדוני של החברה. המכתב הודיע לי, בלי להיוועץ בי כלל, כי ביום זה-וזה אפליג בספינת המטען "קוֹריוֹלָנוּס" שבבעלות החברה. אחד העובדים ילווה אותי אל הספינה, אם אוכל לפגוש אותו בצהריים בשער הנמל, ברחוב וֶסט אינדיה דוֹק.

לרגע באתי במבוכה, אבל מיד השתלטה הפנטזיה. נכנסתי לדמות הגיבור בדרמה אֵפּית, בעיבוד חופשי של קונרד וקיפלינג ושירו של בראונינג "מה עלה בגורלו של ווֹרינג". כשטלפנה אלי איזו בחורה ושאלה אם אני יכול לבוא למסיבת קוקטייל ביום רביעי הבא, השבתי קצרות, כשבקולי נמסכת תוגה נסתרת: "לא, מצטער. לא אהיה פה."

"אה, באמת? איפה כן תהיה?"

"לא ממש יודע. איפשהו באמצע הים הצפוני. על סיפון אוניית מסחר."

הבחורה השתנקה.

מר לנקסטר וחברת הספנות שלו לא השתלבו יפה באפוס שלי. מביך היה להודות שלא ארחיק מעבר לחוף הצפוני של גרמניה. כששוחחתי עם אנשים שלא הכירו אותי היטב, דיברתי באופן שהשתמע ממנו שאין זה אלא נמל היעד הראשון במסע עצום ומסתורי.

ועכשיו, לפני שאשוב לקונבנציה הספרותית שעל פי כלליה אני מכנה את הצעיר הזה "אני", אני מבקש להתבונן בו כבדמות נפרדת, כמעט זרה, היוצאת להרפתקה הזאת במונית אל הנמל. והרי הוא, כמובן, באמת כמעט זר לי. כבר שיניתי את דעותיו, את המבטא שלו ואת גינוניו, השכחתי או הקצנתי את הרגליו ונטיות לבו. אנחנו עדיין שותפים לאותו שלד, אבל המעטה החיצוני של השלד הזה השתנה כל כך עד שספק אם היה מזהה אותי ברחוב. שנינו מזוהים באותו שם וחולקים רצף תודעה אחד; שרשרת ההצהרות היום-יומיות על כך שאני הוא אני לא נקטעה. אבל מהותו של אותו אני השתנתה והתעצבה מיום ליום ומשנה לשנה, עד שעכשיו הדבר היחיד כמעט שנותר קבוע הוא תודעת המודעות, והתודעה הזאת שייכת לכולם; היא איננה אדם מסוים אחד.

אותו כריסטופר שישב אז במונית כבר מת בעצם; הוא נותר רק כהשתקפות בזיכרון הדועך של אלה מאתנו שהכירו אותו. איני יכול להפיח בו עכשיו חיים חדשים. אני יכול רק לשחזר אותו על פי מעשיו ודיבוריו הזכורים לי ועל פי מה שהותיר לנו בכתב. לא פעם הוא מביך אותי, ואני מתפתה לבוז לו; אבל אשתדל שלא. אשתדל גם לא להתנצל בשמו. בסופו של דבר אני חייב לו מידת-מה של כבוד. במובן מסוים הוא אבי, ובמובן אחר – בני.

כמה לבד הוא נראה! לא בודד, כי יש לו חברים רבים והוא יודע להיות תוסס ומצחיק במחיצתם. במידת-מה יש לו אפילו מעמד של מנהיג בקרבם. הם נוטים לתלות בו עיניים כדי לדעת מה לחשוב עכשיו, ממה להתפעל ואת מה לתעב. בעיניהם הוא בעל תושייה ויוזמה. ועם זאת, הספק העצמי, הפחד וחרדת העתיד שלו מבודדים אותו גם בקרבם. חייו התנהלו עד כה בתחום צר, וברוב הדברים הוא חסר ניסיון; הוא חושש מפני ההתנסות ועם זאת משתוקק לה בכל מאודו. כדי לשאוב ביטחון הוא הופך אותה למיתוס אפּי מיד עם התהוותה. הוא תמיד מגלם תפקיד.

אפילו יותר מהעתיד, הוא מפחד מהעבר – מהיוקרה ומהמסורת, ומהאתגר והגינוי המשתמעים מהן. המניע השלילי החזק ביותר שלו הוא אולי שנאת-אבות. הוא נשבע לאכזב, לבייש ולהתנער מאבות-אבותיו. אילו בזתי לו, הייתי אומר שזה כנראה משום שהוא חושש שלעולם לא יצליח להגיע לרמתם; אבל זאת תהיה פחות מחצי אמת. הוא כן בזעמו. הוא מורד באמת ובתמים. הוא יודע בחוש שרק אם יתמרד, יצליח ללמוד ולגדול.

הוא יוצא למסע הזה כשבאמתחתו סוד שכמוהו כקמע; סוד שיעניק לו כוח, ובלבד שישמור אותו לעצמו. אתמול התפרסם הרומן הראשון שלו – ומכל האנשים שיפגוש עכשיו, אין איש היודע זאת! רב-החובל והצוות בספינה "קוריולנוס" בוודאי שאינם יודעים; יש להניח שאין נפש חיה בגרמניה כולה שיודעת. אשר למר לנקסטר, הוא כבר הוכיח את עצמו כמי שאינו ראוי כלל לשמוע על כך; הוא לא יודע ואף פעם לא יֵדע. אלא אם כן, כמובן, ינחל הספר הצלחה כזאת שבסופו של דבר הוא יקרא עליו באחד העיתונים... אבל המחשבה הזאת מצונזרת בחיפזון השמור לאמונות טפלות. לא – לא – ברור שהספר ייכשל. כל מבקרי הספרות מושחתים ומקבלים שלמונים מהאויב... וחוץ מזה, למה לטפח תקווֹת שווא מעין אלה, כשהמיתוס האפי אוצר בחובו ביטחון ונחמה שלעולם לא יכזיבו?

מתוך "כל מקום אחר", מאת כריסטופר אישרווד. תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת "אפרסמון", 2020.

תמונה ראשית: הפארק הלאומי הימי ואדן מול המבורג, בים הצפוני. תצלום: Vincent van Zeijst, ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי כריסטופר אישרווד.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערהפארק הלאומי הימי ואדן מול המבורג, בים הצפוני. תצלום: Vincent van Zeijst, ויקיפדיה


תגובות פייסבוק