מתחיל בבום ונגמר בטראח

שושנים ובלונים מסרבים להיות אויבים. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

גברת שושני גידלה בגינה שיח שושנים אדום.
לפני שנים רבות שתל אביה את השיח, מתנה ליום הולדתה.
"השושנים הכי יפות צומחות בגינה שלי," חשבה.
והיא צדקה.
כשטיילה בגינה, הלב שלה חייך וגם האף שלה חייך.
גברת שושני התרגשה לראות מדי פעם שושנה חדשה מבצבצת על גבעול.
"איזו הפתעה!" קראה, "רק אתמול היית ניצן מקופל והיום את שושנה."
בתנועות זהירות ליטפה את השושנה הקטנה:
"עוד לפני שנולדת, הרחתי את הניחוח הנפלא שלך."

שעות ארוכות התנדנדה גברת שושני על ערסל בגינה,
דיברה אל הפרחים וליטפה אותם.
לא היה איכפת לה אם נשרטה ברגל או נדקרה ביד.
והרי מי שמגדל שושנים, גם נשרט וגם נדקר.
היא אהבה לשבת בגינה ולקרוא ספרים או לכתוב מכתבים לאביה.
לכל מכתב הוסיפה עלה אדום שנשר מן הפרח.

יום אחד בא שכן חדש לגור בבית ממול.
הציצה גברת שושני מן התריס, מעכה את האף וכווצה את העיניים.
"שכן מוזר!" חשבה, "חובש כובע עליז ומחייך חיוך של מלפפון חמוץ."

באותו לילה חלמה גברת שושני על שושנה אחת שהופכת לגן פורח.
באמצע החלום היא שמעה פתאום בום שנגמר ב...טראח!
מרוב פחד משכה את השמיכה מעל ראשה.

למחרת ראתה גברת שושני את השכן,
לבוש מכנסיים עליזים ועל ראשו כובע עליז.
הוא נפח בלון אחר בלון, חיבר אותם בחוט לאשכול צבעוני ופיזם:
היי בלון, אתה מחפש יום הולדת או מחפש חלון פתוח?
היי בלון, אתה מחפש ילד עצוב או מחפש קצת רוח?
"אולי הוא ליצן?" חשבה גברת שושני,
"אולי הוא מכין מסיבה?"

בצהריים ראתה בלונים מרחפים מהחלון של השכן,
אחר כך שמעה עוד בום ועוד טראח.
"אוי לי!" היא כיסתה את האוזניים בכפות הידיים,
"אולי השכן שלי הוא מוכר- בלונים?!"
והיא צדקה.
"אדון בלון," קראה גברת שושני מן החלון,
"תגיד לבלונים שלך לא להתפוצץ בצהריים!"
"בלונים מתפוצצים מתי שהם רוצים," צחק השכן.
הוא פסע בשביל, הניף אשכול בלונים,
שחרר בלון באויר ושר:
קצת שובב
קצת פרוע,
עוף בלון
עוף ברוח.

למחרת רפרף משהו באויר והתקרב לחלון של איש הבלונים.
"אוי! דבורה! היא תעקוץ אותי ואת הבלונים שלי!"
הוא יצא למרפסת וקרא: "גברת שושני,
הפרחים שלך מעיפים אלי דבורים."
"אדון בלון," ענתה הגברת מן החלון, "זה פרפר.
פרפרים אינם עוקצים."
ובלבה חשבה: שכן טיפש! המוח שלו מלא אויר.

פעם, ביום של רוח, עפו בלונים ונחתו בזה אחר זה על שיח השושנים.
בום טראח! בום טראח!
עמד השכן ליד החלון וקרא בכעס:
"גברת שושני,
השושנים שלך דוקרות את הבלונים שלי..."
פתחה השכנה את החלון וצעקה:
"בבקשה רבה, תגיד לבלונים שלך לא להתקרב לגינה שלי..."
"סליחה רבה," קרא איש הבלונים,
"קודם תלמדי את השושנים שלך לא להצמיח קוצים..."
"שושנה בלי קוצים, היא סתם פרח," ענתה.
טפשה, הרהר איש הבלונים, המוח שלה מלא קוצים.

בלילות המשיכה גברת שושני לשמוע בלונים מתפוצצים.
אולי היו אלה הבלונים של השכן,
ואולי בלונים מן החלומות שלה.
כי בלונים יכולים להתפוצץ גם בחלום.

"אולי תמציא בלון שלא מתפוצץ,"
צעקה לאחר שנבהלה מן הבום-טראח.
"בלון שלא מתפוצץ הוא סתם כדור," אמר לה.
"אז תלך לגור על הירח," ענתה באגרופים קמוצים.
"את העצות החכמות תשמרי לעצמך," ענה,
"אם את אוהבת צבע אדום תגדלי עגבניות!"
השכל ברח לו מן הקודקוד, חשבה, הוא לא מבדיל
בין שושנה לעגבנייה.

כפעם בפעם הם התחרו ביניהם מי יצעק חזק יותר.
בקולו הצרוד קרא השכן:
"לכל השדים, את חושבת רק באף."
וקולה של גברת שושני ענה: "לך יש בלון במקום ראש.
הלוואי שהרוח תעיף את הבלונים שלך לכל הרוחות."

כמו חצים עפו הצעקות מחלון אל חלון והדהדו בשכונה. השכנים הציצו מן החלונות ומן המרפסות:
"אולי תצעקו בשקט?!" צעק שכן מן הבית הסמוך.
"החוטם של גברת שושני מתרגז בקלות," אמרה אחת השכנות,
"איש הבלונים אינו אשם שהבלונים מתפוצצים."
ושכן אחר התערב, "גם היא לא אשמה, שהיא קופצת מרב בהלה."
"השפתיים שלה מפטפטות שטויות. גם עם השכן הקודם
היא רבה," ענה קול ממרפסת אחרת.
"לא נכון, השכן הקודם רב איתה ועם כולם."

בוקר אחד הביא הדוור מכתב לגברת שושני.
היא קראה את השורות והנהנה בעצב.
במהירות נכנסה לביתה וארזה מזוודה.
אחר כך נשקה לפרחים בגינה,
אספה עלי כותרת שנשרו ושמרה אותם בכיס.

השכן ראה אותה מתרחקת ובידה מזוודה.
בלון תועה חמק מן החלון ורחף מעל ראשה.

איש הבלונים חיכה לה יום, חיכה יומיים ושלושה.
חיכה לה בחלון וחיכה לה במרפסת,
וגברת שושני לא חזרה.
שֶקֶט משעמם היה בחוץ, שקט עצוב היה בבית.
"היא לקחה מזוודה. אולי נסעה רחוק, אולי לזמן ממושך.
אם היא לא תקדים לשוב, כל השושנים יבלו,"
דיבר לבלונים שלו.
"מחר אשקה את השיח פעם אחת ודי. לא, לא מחר.
אשקה היום."
והוא צדק. פרחים אינם יודעים לחכות.

זו הייתה הפעם הראשונה שאיש הבלונים נכנס לגינה של גברת שושני.                            הוא עמד קרוב לשיח האדום ושפשף את אפו בהנאה.
כשהשקה את השושנים, הן פקחו עיניים והתיזו עליו בושם ריחני.
אולי ככה הפרחים אומרים לי תודה, חשב.

מדי יום המשיך איש הבלונים להשקות את הגינה,
לגזום ולדשן, למרות שנשרט וגם נדקר.
"רק שיח שושנים אחד יש בגינה," אמר לעצמו,
"אשתול עוד שיחים."
והוא שתל.
"אשתול גם שושנים לבנות, סגולות, צהובות..."
והוא שתל.
השכן חיכה, חיכה וחיכה ואט אט הגינה עלתה-פורחת.
נדמה היה לו ששמיכה רקומה של מלאך נפלה מן השמיים.
הוא הסיר את כובעו וקד לפרחים קידה.
פרחים נולדים עם חיוך, חשב, כמו הבלונים.
אותו יום ידע איש הבלונים, שכל גן פורח
מתחיל בפרח אחד.

ערב אחד כשאיש הבלונים עבד בגינה,
ראה מרחוק גברת עם מזוודה ולראשה כובע אדום.
הוא הרגיש רעידות קטנות בלב:
"היא חזרה! היא חזרה!"

"זה הבית שלי?" קראה גברת שושני בהפתעה.
"מה קורה פה? איך שיח שושנים אחד הופך לגן פורח?"
בצעדים קטנים פסעה לאורך הגדר והביטה בשושנים.
אחר נעמדה מול השיח האדום, ששתל אביה,
ולחשה בעצב: "אבא כבר לא יכתוב לי מכתבים."

אותו רגע שמעה קול:
"גברת שושני, יש לי משהו בשבילך!"
זה היה איש הבלונים.
הוא חייך והושיט לה בלון אדום קשור בסרט.
צורת שושנה הייתה לבלון.
"שושנה אדומה מעופפת!" קראה והניפה את הבלון,
אחר-כך קשרה אותו אל השיח.

לפני שהחשיך ישבו שניהם בגינה.
מול היופי הפורח לימד איש הבלונים
את גברת שושני לנפח בלונים.
"לאט-לאט, נפחי בזהירות," אמר לה.
"בלון שמתנפח יותר מדי - מתפוצץ."
"הבלון מתפוצץ מתי שהוא רוצה,"
לחשה והביטה בשמים.
"תראה," אמרה "הירח נראה כמו בלון."
"מה פתאום," חייך אליה איש הבלונים,
"הירח נראה כמו שושנה."
זמן-מה הם ישבו ושתקו זה מול זה.
מתוך השקט נשמע לפתע בום-טראח!
בלון אחד התפוצץ.
וגם הם התפוצצו מצחוק.
ואפילו הירח העגול צחק מלמעלה.

הסיפור "מתחיל בבום נגמר בטראח" ראה אור בהוצאת ספריית פועלים.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"עובדת בגינה״ מאת רוברט ריד.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על מתחיל בבום ונגמר בטראח

04
נדב סמדגה

שלומית תודה,
הבנות שלי נורא נהנו מהסיפור (כמוני, כמובן) זאת ההתנסות הראשונה שלהם בסיפור ללא תמונות, ללא ספק חוויה מעשירה ומהנה.