עתליה

ילדה יתומה מגיעה לקיבוץ. סיפור קלאסי על חברה, בדידות ואהבה נכזבת
X זמן קריאה משוער: שעה פלוס

איך יהיה בי כוח, מחר? והרי אני כבר לא צעירה. פתאום אני כבר לא צעירה. היא נחרדת פתאום, ביומה האחרון כאן, כשהיא מגיעה לעניין הזה. פתאום יש לה בת בוגרת, שעושה בחייה מה שהיא רוצה ולא צריכה אותה יותר. אצל האחרים זה לא מכה בבת אחת, פתאום. רק לאט-לאט; עם השנים העוברות; ככה, "בשׁופי", כמו שנהגו פעם לומר. האחרים, האחרות, כאילו שמחים על אובדן הנעורים, על זקנתם המתקרבת. טיפשים, היא מתקוממת, מה יש לשמוח על זה? מה יש לשמוח על זה? זיכרונות, גם היפים ביותר, מביאים כאב. הצפוי והלא צפוי מביאים פחד. בכולם טמונים איכשהו הכאב והפחד. לא היא. היא תתייצב, תמיד, ותמיד לבדה, עם כל החרדה, מול היתכנות הרע ביותר. ואילו הזקן הזה, מקס אַס, שמח בנכדתו המתבגרת כאילו אינה מקרבת משנה לשנה את סופו. "נטי זֵם בּאֵלה, הַכִין יוֹמְפַם מְבקִיבּוּמְץ," אמר ואור בעיניו הכחולות. נטע חצתה אז את חדר האוכל בשבת בצהריים, בחופשתה מן הצבא; כל תשע עשרה שנותיה בגוף דק, בבגד ים זעיר, רטוב, נוצץ; בשער זולף מים; שחומה כל כך, כאביה; אדישה לעיניים הצורבות האלה של החברים; נוטה סנטר בבוז, כאמהּ; איבריה נאים כל כך. אישה, כבר. ובה, באמהּ, נחרד אז משהו, אנוכיי לגמרי.

אישה כבר, פתאום. חוצה את חדר האוכל בשוויון נפש כזה, בשייכות מובנת מאליה כזאת, שבי לא היו מעולם. נטע רוכנת אל סבה היושב לשולחן האחר עם חווקה ומאשה, כ"ץ ויוּסוּפּ, נושקת לשיבתו וממשיכה הלאה, אל שולחן הצעירים. נסיכה. זריחה כחולה בעיני הזקן: "נטי זם הכין יומפם מבקיבומץ," הוא אומר בפה בלי שיניים לשולחן וגם לה, בשולחן הסמוך. והיא, הנה, נחרדת. בתה הצומחת מביאה עליה את זקנתה.
במופגן אינה נזקקת עוד לאמה. כבר לפני שנתיים כמעט, כשחזרה עתליה מהמגהצה שמעה את שִׁמעונהוברטי ליד מסחטת הבגדים, ובבואה קטעו את שיחתן, נבוכות, מצחקקות. ומיד עלתה בה חמתה. תפסה בחבילת הבגדים שיבשו, חצתה במגפי הגומי את שלולית מי הסבון, יצאה ונעמדה מאחורי הדלת, אש בלחייה, להאזין. "נתתי לנבלות האלה על הראש," סיפרה לבתה בערב, לפני הסרט. שתיהן עומדות מולה, נרתעות; נפחדות קצת. הילה של כמעט מטורפת נקשרה לראשה במשק. הן מביטות זו בזו, משפילות את עיניהן מעיניה; עוינות וחוששות. והיא, אמא דוגרת, מכנפת את גוזלה, נטוית מקור. "הלו, מה אני, אפרוח שלך?" התיזה בתה, מכוונת למחשבתה. גם בלחייה של נטע עלתה אש. בת אמהּ. לא? "פתאום התחלת להגן עלי? אני לא צריכה את זה. מה זה, אני ילדה קטנה?"

כשהיית בת שנתיים עוד פישתנת לי על הברכיים כשישבנו אצל דרורה, אל תתרחקי בקור כזה.

והיא התגוננה בזעף, לא כאשמה: "מה את רוצה, שאני אתן להן להשחיר את הבת שלי?" החירות הזאת שאנשים לוקחים לעצמם במקום הקטן והארור הזה להתעסק בענייניהם של אחרים. "החופש הזה, בבִּיצה הזאת, בקיבוץ המחורבן הזה, שכל אחד דוחף את האף, זה מרתיח אותי," התריסה. בתה נתנה בה עיניים צוננות: "את גם לא תתרגלי לזה אף פעם, עתליה." אמא שלך אני, לעזאזל, נטי. כשהיית בת שנתיים עוד פישתנת לי על הברכיים כשישבנו אצל דרורה, אל תתרחקי בקור כזה. "תני להם שידברו. אל תעשי בושות. אם לי לא אכפת, מה אכפת לך?!" בתה פוגעת בה יותר מאחרות. "אני עושה בושות?" הכתה, לפגוע בחזרה. אפילו בנטי. "את יודעת מה? לפי מה שהן אומרות, זו את שעושה בושות!" ונטע משכה בכתפיה בשוויון נפש מוחלט: "אמרתי לך. לא אכפת לי מהן. אני מסתדרת. בסדר?! אני מסתדרת. אני לא צריכה שתילחמי בשבילי. בסדר?! אני מסתדרת בכוחות עצמי, ברוך השם." ושום מילת גנאי לנבלות ההן. ושום מילה של הצטדקות. אישה, פתאום, במכנסיים קצרים, הדוקים; בחולצת טריקו, בלי חזייה. אישה. "זאת אומרת," אמרה לבתה בקור ובחרדה, "שכל מה שאמרו זה נכון?" שתיקה אפלה. "מה... מה, את לא... את לא מתביישת?!" בתה שתקה, השתעשעה בכף רגל יחפה בדשא, נושאת עיניים מצפות לעבר חבורת הצעירים שהתקבצה בפתח האולם. "את לא מתביישת? זה... בשביל..." נסערת, חיפשה בקדחתנות מילים, "עשית את זה עם נוּני בשביל התערבות? בשביל התערבות?..." אך בתה, ללא מבוכה, ללא חרטה; לא נפגעת, לא חוששת, נותנת בה עיניים שקוטעות את קצפה: "תראי, עתליה. אמרתי לך פעם – את בעניינייך ואני בענייני, וזהו." רצתה לסטור לה בחמת זעם, בכעס צורב, אך נטע הקדימה אותה: "וחוץ מזה, את שלא תטיפי לי מוסר, כן?! לא את!"

ולא הוסיפה דבר. והפנתה לאמה את עורפה. והלכה. והיא נשארה לבדה. כמו עכשיו. עתליה אַס. בת ארבעים וחודשיים, בדיוק. יום חמישי, 22 ביולי 1976. נכלמת, זועמת להשחית, כואבת; לבדה. תמיד לבדה. היא שונאת, חסרת אונים, את בתה שבגרה ואינה; היא שונאת את השתיים ההן. את כולם. את הקיבוץ כולו. את הזקן שלה. את הארץ המפלצתית הזאת, את האנשים, את הנופים, את האקלים. את כל אהוביה, שהיו ושלא היו, היא שונאת. ואת בעלת המת. "לאן אני אלך עכשיו?" היא שואלת אותו, בתוכחה. והנה בתה שוב אתה, ביומה האחרון כאן. באה לשבת אתה. אולי לנחם. דברים רבים לומר לא היו לה. אוצר המילים שלה דל, כמו של אביה. "זה בלגן נוראי כאן, עתליה," היא אומרת. "אף פעם לא תלמדי לסדר לך חדר כמו שצריך?" עתליה מושכת בכתפיה, שיממון בעיניה: "מה זה כבר משנה?" והיא קמה ויוצאת למדשאה הקטנה שבחזית הבית.

פצעיה בוערים על גופה והיא מביטה בעולם הסובב אותה בעיניים מצומצמות. החברים, בשביל המוליך לחדר האוכל, מנידים ראש לרגע ומיד מפנים ממנה את עיניהם וממהרים לדרכם.

"מה את רצה כבר החוצה?" ממהרת בתה להוכיח אותה. "תשבי בחדר ואני אעשה תה או משהו." אך עתליה קובעת את מושבה במדשאה הקטנה, קבל הקיבוץ כולו, על כיסא הקש הרעוע בשמש של אחר הצהריים. "מה יש לי להסתיר? אני לא מתביישת מאף אחד." עכשיו נטע כועסת: "לא אמרתי שיש לך מה להסתיר – אבל גם להציג את זה לראווה לא צריך." צריך. שיתפקע הקיבוץ כולו. כוס אמם. היא יושבת לה במכנסי הג'ינס שלה, בת ארבעים וחודשיים, סרבנית כנערה, שולחת רגליים יחפות אל העשב הגס, המתפרע, פותחת את הכפתור הראשון בחולצה ואת הכפתור הראשון במכנסיים. פצעיה בוערים על גופה והיא מביטה בעולם הסובב אותה בעיניים מצומצמות. החברים, בשביל המוליך לחדר האוכל, מנידים ראש לרגע ומיד מפנים ממנה את עיניהם וממהרים לדרכם. "הם מתביישים להסתכל לי בעיניים," היא מודיעה לבתה, שמסדרת סדרים בחדר; בקול רם הודיעה לה; שישמעו. "אף אחד לא מתבייש להסתכל לך בעיניים," משיבה לה נטע. "הם טובים מדי. כן, כן. הם לא כאלה ששמחים לאיד. אחרת הרי היו עומדים וצוחקים לך בפרצוף."

ואז שוקעת הגאווה ודכדוך גדול עולה בה. היא אוספת את רגליה וחובקת את עצמה. כולם, היא אומרת בלי קול, זונות בני זונות. כולם כלבים. וכלב נושך כלב. ואני לא מתחרטת, היא אומרת למתי ולבר-כוכבא שאינם ולנטע שאינה שומעת ולאביה. את כל הקיבוץ שלכם הייתי שורפת, מקום כל כך מיותר. מקום מנוּון כזה, מבייש כזה. מסביב הכול צומח וגדל ורץ קדימה, וכאן הכול נשאר כמו שהיה. מהדרך לכביש הראשי, לצד המתבן הישן והמוסך, ועד לדרך שיורדת לים ולצריף הישן של מתי. קיבוץ מסריח שקפא על שמריו. קירות הבתים גונם מצהיב, לח; המדשאות פרועות ומצהיבות; שבילי הבטון המוליכים מארבע הרוחות אל לב העולם - חדר האוכל - נבקעו, ועשבים שוטים עלו גם בהם, גסים וצהובים. הקזוארינות אפורות-צהובות, מאובקות לנצח, וגם ההרדופים המכוערים שצמחו כמו מעצמם בצדי השבילים, אבד להם גונם הירוק כהה בצהיבות העכורה הזאת. הלולים אותם לולים מאז שהייתי ילדה כאן, היא אומרת לעצמה, ואותם שיחי קיקיון מסתתרים לצדם. ברפתות אותן פרות זקנות. ברכות הדגים יבשו מזמן. הסירות במעגן נסדקו ונרקבו ובמחצבה החלידו מרזבי המגרסה. הכול נקרש בשיממון צהוב, דהוי כזה, כמו שיירי תבשיל העדשים בכל יום שלישי בצהריים; כמו העתקי הצבע הישנים מציוריו של גרגורי מוצקין על קירות חדר התרבות. הכול שחון כזה, מקולל, חסר חיים, חסר תנועה; חסר ממשות. שיר ילדים ישן עולה בה עכשיו, לאיד:

עַל כֶּתֶף הַר פּוֹרֵחַ / כְּפָרִי זֶה הַקָּטָן. / לְמֶרְחַקִּים שׁוֹלֵחַ / פַּרְדֵּס, שָׂדֶה וָגָן. / רָחוֹק מִשְּׁאוֹן עָרִים הוּא / עַל פְּנֵי כָּל הַמֶּרְחָב / יָרֹק דִּגְלוֹ יָרִים הוּא / עִם נְקֻדּוֹת זָהָב...

יומה האחרון בקיבוץ. במתבן, בקצה האחר של הקיבוץ, מול הדרך הנפתחת באבק אל הכביש הראשי, בוודאי עמלים עכשיו לתקן את מה שעוללה. שיזיעו. שידבק האפר בעורם. שיכעסו עליה, שיקללו אותה. אכפת לי? היא אומרת לעצמה. אני לא מצטערת על כלום. המקום הזה נועד להישרף.

כשצפו ועלו בה בפעם הראשונה הדברים האלה, הביאו אתם פחד גדול. אני באמת מטורפת כמו שאומרים עלי, איזה מחשבות רצות לי בראש. מיום ליום אני נטרפת יותר, אני טובעת, אלוהים, טובעת ואין לי אף אחד להיאחז בו. אבל עכשיו אני לא מפחדת. שיהיה ככה. מטורפת. המטורפים רואים יותר, מבינים יותר, אוהבים ושונאים יותר. הם שיירשו עולם אחר, מרהיב. הכול יאבד, הכול יישרף – ומן האפר יבצבצו הדשא הירוק ומעיינות המים. אך לא. המשק הזה עדיין עומד על מקומו, והיום הוא יומה האחרון כאן. לאן תלך מכאן?

בתה, מרוחקת, צוננת, שקולה; לעולם אינה מתרגשת, לעולם אינה מרימה את קולה; דמות אביה בגוף אמה; בתה זו מגישה לה תה. "תשתי ונשב לדבר, בסדר?" והיא עומדת עליה וצופה בה בזמן שהיא גומעת את התה הזה בגמיעות תכופות, צורבות, בוכיות – ועיניה שלוחות אל השביל, כאורבת. והנה יוסופּ עובר שם, נסמך על הליכון, גורר את עצמו לאט ובסבלנות אין קץ אל חדר האוכל. זקן עיקש. יכול לקבל את ארוחותיו בחדרו כמו הזקנים האחרים – אבל הוא, בייסורים רבים, ימשיך לגרור כך את עצמו; רק להמשיך לנוע, בכל מחיר. רק כך תיעצר הזקנה המנַוולת.

הוא נעצר, מיוזע, רוטט ממאמץ, נשען על סובך האלומיניום, עיניו אליה. עיני נשר לו. נד הוא לה בראשו, כסופד, כאומר איי-איי-איי. קרבה הוא חש אליה בשל ידידות הזקנים שלו עם אביה. ואולי אינו יודע? לא. הוא יודע. הכול. תמיד. "נו, בשביל מה זה היה צריך, עתליה?" הוא שואל בתמימות של זקנים. "באמת. ככה יעשה אדם על הבית שלו?" היא מתכעסת, אך אינה מוצאת מילים לענות לו. את גווה היא מותחת ומיישירה אליו מבט ושותקת. בתה נושפת בלי סבלנות: "מה גם הוא מבלבל את המוח, הסניל הזה? באמת." יוסופּ נד בראשו: "חבל על האבא. מה הוא יעשה עכשיו, ככה?" והוא ממשיך לקרטע הלאה, לאט-לאט, במעלה השביל.

מספיק שאיש זקן נד לך בראשו בתוכחה עצובה וכבר את מדוכאת.

הדכדוך הזה, הרפיון הרע הזה, הנה הם חוזרים וזוחלים בתוכה. מספיק שאיש זקן נד לך בראשו בתוכחה עצובה וכבר את מדוכאת. מה הזקן יעשה עכשיו? מה אני אעשה עכשיו? סנטרה רועד. מלח צורב בעיניה. לא. אני לא גיבורה. היא חושקת שפתיים וקמה על רגליה ורוכסת ביד רועדת את הכפתורים בכותונתה ובמכנסיה. עצוב לי. "בואי ניכנס," היא אומרת לבתה בקול צרוד. פתאום אני כבר לא צעירה. ואני לבד כל כך. עצוב לי. וכל כך קשה לי להיות לבד. לעולם לא אצליח להתרגל לכך. לעולם.

בערב תלך אל הזקן, כמו לקבל ממנו ברכת פרדה. הוא לא ינזוף בה. בוודאי אינו מבין מה פשר ההחלטה שאושרה באספה הכללית. חווקה בטח לא סיפרה לו, שלא להעכיר את רוחו. ואיך בכלל אפשר להעכיר את רוחו? עברו הרי מאחוריו – ועברו נורא הוד ואימה, לצדם של עושי ההיסטוריה. אילו תהפוכות הוא כבר יכול למצוא בבִיצה הנקרשת הזאת? כל כעסיו ופחדיו וסערותיו ואהבותיו וסודותיו – הרחק מאחוריו. לעולם אינו נוזף בה או בנכדתו; אף פעם אינו כועס באמת – וכשהוא מגדף בקולו הרם, הצרוד, בכל לשונות העולם, היא יודעת להבחין בנימה של בדיחות דעת.

גם אם בתה תהיה לה לאם והיא לה לבת, לא תגלה את צפונותיה לא לה ולא לאף אחד אחר.

עכשיו היא מניחה את הכוס בכיור ויוצאת מהמטבחון הזעיר ונכנסת לחדר ומשתטחת על המיטה. "את רוצה לדבר על זה?" שואלת נטע ישירות, כמו שעשה מבורך כשהיתה יושבת מולו. היא מושכת בכתפיה. אין טעם. גם אם בתה תהיה לה לאם והיא לה לבת, לא תגלה את צפונותיה לא לה ולא לאף אחד אחר. "תראי," אומרת נטע, "דיברתי עם איתן וולף. הכול מסודר בעצם. את תהיי אצל מלכה בתל אביב בינתיים. הגזברות תעביר לך שבע מאות לירות כל חודש." היא בוחנת את אמה המפורקדת. "את עוקבת אחרי, עתליה? את שומעת מה שאני אומרת לך? הוא אומר שאם תהיי בסדר, בַּץ יעזור לך למצוא איזו עבודה או משהו." שוב היא משתהה, ואחר כך, בתוקף: "תגידי, את שוב פעם מרחפת לך?" השתהות. "מה עם הדוקטור מבורך? תתחילי שוב ללכת אליו?"

עתליה אינה עונה. עיניה בקיר, רחמיה גואים בה על עצמה. לעזאזל, כמה שומם הכול, כמה עצוב. "הוי, עתליה, כמה שאת מטומטמת," אמרה לה בתה ארבעה ימים קודם לכן במרפאה כשמאשה מרחה את כוויותיה הטריות במשחות. "מתי תפסיקי לעזאזל עם ההצגות המחורבנות שלך?" ובדלת שוטמים אותה במבטיהם טוביה, עזרי וחנן תימור, שהביאו אותה מן הלהבות. "את יודעת מה?" ענתה לבתה, "בסדר! אז אני עושה הצגה. בסדר?!" ילדי בית הספר, נפחדים קצת, הציצו בה מעבר לחלון. שיפחדו. שיפחד פעם אחת כל הקיבוץ הזה. שיֵצאו סוף-סוף משלוותם המטומטמת. גם בתה התעוררה משלוותה הנצחית וגם היא עוינת אותה: "בשביל מה זה היה טוב, תגידי לי?" פצעיה פרחו באש והיא חשקה את שיניה מן הכאב. מה תגיד לה? שהכול בא והתפרץ במתבן בחמש לפנות בוקר? שמרגע שקמה ממיטתה בשתיים אחרי חצות, סבבה יחפה, רק כותונתה לעורה, בשבילים הנסדקים, בין ההרדופים ספוגי הטל, בחושך הדק, והלכה כמטורפת? שלא יכלה להכיל עוד את הכאב הזה, את המשא הזה, את המחשבות המתהפכות במוחה.

עכשיו, בחרדתה, גואים בה רחמיה. על עצמה היא מרחמת: "אם אני מטורפת, אם אני מטורפת," היא ממלמלת, "אם אני מטורפת – אז למה לא עוזרים לי? למה לא מושיטים לי יד? למה לא מושיטים לי יד?"

היא מצליבה את ידיה במִפתח כותונתה ושותקת. עכשיו, בחרדתה, גואים בה רחמיה. על עצמה היא מרחמת: "אם אני מטורפת, אם אני מטורפת," היא ממלמלת, "אם אני מטורפת – אז למה לא עוזרים לי? למה לא מושיטים לי יד? למה לא מושיטים לי יד?" ארשת תימהון על פני בתה. הבינה? לא הבינה? "מה את אומרת?" שואלת נטע ומתקרבת אליה. והיא מרוחקת ושותקת. "תפסיקי להכניס לך לראש שטויות כאלה, עתליה, באמת." האם נמסכה בקולה, ולו רק ברמז, מין רכות? "את מתחילה בעצמך להאמין בזה. זהו." לא. בתה אישה קשה. "ומי שלח אותך לדוקטור מבורך אם לא המשק? ומי בלע את כל ה... ביזיונות שלך?! את יודעת שאם היית רוצה, היו עוזרים לך כמה שרק אפשר. אז באמת, תפסיקי עם זה..."

המלח שוב צורב בעיניה ופניה לקיר. "את מדברת בכלל?" היא אומרת לבתה, "אפילו אמא לא קראת לי אף פעם! מה את מדברת בכלל?" והיא מתחילה לבכות. אין היא יכולה לשלוט עוד בתחושות הפולחות את גופה, את מוחה, בלי סדר, בלי היגיון. לפעמים היא שמחה כל כך, בלי סיבה, ואושר לא מובן, קודח, מציף אותה עד כאב. לפעמים, בלי שתדע על מה, היא מדוכדכת כל כך, שוקעת פתאום אל תוך עצמה, ולפעמים היא מתמלאת זעם נורא, מוכנה לקרוע, להשמיד ולאבד הכול, או שהיא פורצת בבכי מר, ללא תכלית, כמו ילדה על סף נעוריה. את יוצאת מדעתך, חולפת בה מחשבה. את כבר לא יכולה לכוון דברים, לעצור; לחשב דברים מחדש. הרגשות שולטים בך.
וככה היא בוכה בלי מעצור ובתה מביטה בה ממעל קפוצת לב. "טוב. אני אבוא אחר כך, כשתירגעי," אומרת נטע וכבר אינה בחדר.

ב
הרוח בווילון והאפלה מעבר לו. ערב. האם נרדמה? מעט שלווה ירדה עליה. החדר מסודר, ועל כוננית הספרים הקטנה ניצבת שוב תמונת מתי, חולצתו מבהיקה באפלולית. למה היא מעמידה שוב את התמונה הזאת, את זכרו מבקשים כל הזמן לכפות עליה, ואת זכר האחרים עליה לשמור לבדה, בסוד של חטא.

למה צריך זכרך לכוון אותי כל ימי חיי, הרי כמעט עשרים שנה כבר עברו.

מן הספה היא מרכזת אליו את מבטה: שער שחור, פנים שחומות, חוטם דק, שפתיים דקות, עיניים מצומצמות; סיניות כאלה. המתים מוליכים אותנו, החיים, עוברת בראשה מחשבה. למה צריך זכרך לכוון אותי כל ימי חיי, הרי כמעט עשרים שנה כבר עברו. שליש משנותי על האדמה הזאת הכרתי אותך, היא אומרת לו, ורק כעשירית מהשליש הזה הייתי אתך. השארתי אותך בן עשרים וארבע, והיום אני כבר בת ארבעים ויותר. איך אתה מעז להתוות לי דרך, לעצור אותי, להתרות בי. אני אישה ואתה בסך הכול נער, והשנים עברו והעולם אחר, מתי. הגענו לירח; השאיפות שלנו מרחיקות יותר, המלחמות שלנו קשות יותר והעצבים שלנו כבר לא עומדים במבחן. איזה צדק זה, היא מתקוממת, שיעריכו אותך על פי דמותך אז, על פי אופייך אז, על פי שיקול דעתך, מנהגיך, כאבך, צערך והחלל שהשארת אחריך, בלי שמישהו יודע אם כל זה היה מחזיק מעמד במשך עשרים שנה. גם אני הייתי אז אחרת. ילדה הייתי, היא אומרת לו וכאב מכווץ את קרביה. פרח הייתי. זה לא הוגן, לעזאזל. למה לא יישארו המתים במקומם ויניחו לחיים להמשיך לחיות? שנה ומשהו חיינו יחד, זה הכול. למה קושרים אותי אליך ככה? אחד ידעתי לפניך, אחד ידעתי אחריך, והיו עוד כמה שיכולתי לאהוב אם לא הייתי מפוחדת כל כך. למה אני חייבת בקשר הזה אליך? מפני שילדתי לך בת? אפילו בימים שנטי עוד היתה זקוקה לי, כבר אז היא היתה קשוחה כזאת; ממעטת במילים. מילדותה בוודאי שמעה דברים עלי. אנשים הרי מדברים כאן. אבל פעם אחת, בחורף, בנוגה אדמומי כזה של תנור הנפט, בחדר הזה על הספה, היא התרפקה עלי והתכרבלה בי כמו תינוקת, בת חמש עשרה היתה אז, וסיפרה לי דברים שלא סיפרה לפני כן ולא אחרי כן. פתאום שאלה על אבא שלה שלא הכירה מעולם; אחרי שנים רבות שלא שאלה. מה הייתי יכולה לענות לה?

"מתי היה כזה, נחמד," עתליה אמרה לה אז, מנסה לברור מילים. "והיה יפה כזה," נשאה אליה נטע עיניים מקוות. "דֵי," אמרה לה. "למה 'די'? בתמונה הוא נראה כזה יפה," התקוממה בתה, "יש כל מיני חברים שאומרים לי כל הזמן שאני יפה כמו אבא." בחופזה ניסתה לערוך לפניה את שברי הדמות הנערית המעורפלת הזאת והתייאשה. "את אהבת אותו נורא, נכון עתליה?" שאלה, אולי קבעה, נטע. "בטח," אישרה אז ביובש.

בתה בחנה אותה באפלולית האדמדמה. "קשה לך בטח לדבר עליו," אמרה בהבנה, כמבוגרת.

"לא. מה פתאום?!" היא מיהרה להשיב לה. בת צריכה לדעת הכול על אביה. "הוא היה המכונאי של חברת הילדים," אמרה פתאום. "רק היו גומרים ללמוד – וכבר היה במוסך. ברגים, אומים, מפתחות שוודיים, טרקטורים, מאַלמות – זה היה העולם שלו. את יודעת, כשהיה בגילך כבר חרש באינטרנאשׁ, כמו מבוגר, בגוש שבע. ב-48', כשליפמן וסולל הלכו למלחמה, הוא ניהל לבדו את כל אגף המכונות. את מתארת לעצמך? הוא היה אז רק בן שש עשרה" – והיא עצמה השתאתה רגע, "בשלושה ימים הרכיב בעצמו קומביין חדש שהגיע לקיבוץ בארגזים. היה לו מין חוש כזה נדיר..." בתה שתקה, מהורהרת. רוח עזה שרקה בחוץ בעלוות הקזוארינות וענפי האיקליפטוס חרקו ונאנקו. "זה בטח קשה מאוד לחיות בלי אבא," היא אמרה פתאום לבתה, בלי לחשוב. "אני מתארת לי. כי קשה בלי אמא. אמא שלי, את יודעת, מתה כשהייתי בת שש ומשהו." נטי שתקה. ובעצם, חלף בעתליה הרהור מר, מקניט, הרי גם חייה של בתה חולפים עליה בלי אם. מה אומֵר לה הערב הזה של גשם וסערה במיטת אמה, בחדר אמה? רוב הימים הן מרוחקות זו מזו, כל אחת בענייניה; ביובש הן מדברות כשהן נפגשות, כמעט בזרות. אני לא אמא טובה, אמרה לעצמה, אני לא יודעת, לא רוצה, לא יכולה להיות אמא טובה.

נטע, מבקשת לשמר את יפי הערב, ניסתה לתקן את שעיוותה, אבל קלקלה עוד יותר: "נכון שאהבה גדולה נשארת לנצח, עתליה? נכון שאת לא יכולה לשכוח את אבא?"

"בקיבוץ זה יותר קל," אמרה אז נטע. "את לא דבוקה לסינור של ההורים. ומה," כיוונה היישר אל הרהוריה המרים, "אם את אבא שלי בכלל לא הכרתי, אז את אמא שלי אני מכירה יותר טוב?" עתליה החרישה. גשם הכה שוב ברשת החלונות, והאיקליפטוס הסמוך חרק בסער וגנח כאיש פצוע. נטע, מבקשת לשמר את יפי הערב, ניסתה לתקן את שעיוותה, אבל קלקלה עוד יותר: "נכון שאהבה גדולה נשארת לנצח, עתליה? נכון שאת לא יכולה לשכוח את אבא?" עתליה התקדרה. "בטח," ענתה והנערה נרתעה מצליל קולה והביטה בה מתוך החשכה.

עכשיו היא שבה ומתרעמת: אהבה? כפייה יש כאן, כפייה, היא אומרת למתי, לבדה בחדרה. כופים אותך עלי עד סוף ימי. איזה מין ארץ זאת שבה אנחנו מוכרחים לחלוק את חיינו עם המתים, שווה בשווה?

ניסיון המוות שלה, בכל ארבעים שנותיה: אמה, בבית החולים הקטן בפונשאל, בחדר קטן, לוהט, מסויד תכלת. אמה מטלטלת את ראשה בכאב נורא כל כך, מעורפלת מסמים ולא מבחינה בה. אביה, מגודל, נבוך, אוחז ביד אמה – והיא, קטנה כל כך, בת שש ומשהו, נדחפת בידי אחות גדולה, שחורה, בלבן, לאחוז בידה האחרת של אמה, ואמה מושכת את ידה ממנה וזועקת בגרמנית מילים אחדות ואביה נבוך עוד יותר ואומר כמתחנן: "שה, שה, סיגריד, בִּיטֶה. שה, שה." ואחר כך על סיפון ה"דה פומבּאל" בדרך לסלוניקי, המלח ההוא שקפץ למים אל להבי המנוע המתהפכים, ונמשה והונח על הסיפון הרטוב קרוע גפיים, מפרפר כמו עוף שחוט; עדיין חי וכבר מת – ואביה, ליד המדרגות, מכסה בידו את עיניה. ודבורה המורה, שצנחה פתאום מול כולנו בכיתה ה וידיה אוחזות בגרונה בכוח נורא, כמתאמצות לשחרר שם איזו פקעת עצומה וחונקת, במאבק אחרון חסר תכלית. וההלוויות במשק במלחמת העצמאות, במלחמות האחרות. כל מועקת הטקסיות הזאת, המצעד הדומם אל בית העלמין שמעבר לכביש הראשי. והזקן שלה, שנפצע בטיול בטבריה כשחצה את הכביש, או כשאיבד פעם את הכרתו בהתפרצות צינור הקיטור במטבח. כמה פחדה אז לאבד את האיש הזה, הזר לה ומוכר לה יותר מכל אחד אחר. ובר-כוכבא, שעדיין אינה יודעת אפילו מה אומר לה זכרו; ומתי, שמותו כמו התגמד והצטמק במאורעות הגדולים של הזמן.

היא זוכרת. היא ישבה אז בחדר התרבות בשמלת ההיריון הצהובה שחווקה תפרה בשבילה. מסביבה רכנו כולם אל מכשיר הרדיו בהתרגשות גדולה. "דובר צה"ל מודיע, כי כוחות צה"ל נכנסו ופגעו ביחידות פדאיון בראס אל-נאקבּ וכונתילֶה ותפסו עמדות ממערב לצומת נאח'ל שליד תעלת סואץ," אמר הקריין בקול ישראל, מנסה לעמעם את התרגשותו. בן-אשר ויוסקה מקלמן זינקו אל כונניות הספרים להביא את האטלס. "איפה זה כונתילה ונאקבּ?" דפדף בן-אשר בקדחתנות. "לא נאקבּ. נאקל," תיקן לו יוסקה. "מה זה חשוב," אמרה חווקה. "העיקר שיגמרו עם מכת הפדאיונים האלה ולא יצטרכו יותר לשמור כל לילה." ולתוך כל השמחה הזאת נכנסו חנן תימור וחממי עם אביה, שפניו התעוותו כמו אחרי מהלומה. "תגידו," אמר חנן, "מישהו ראה את עתליה חממי? מתי שלה הלך."

הוא לא הבחין בה, לא ראה שישבה עם כולם. "מה זאת אומרת הלך?" קפץ מישהו כנגדו. "הרי מתי חממי אפילו לא גויס. על מה אתה מדבר?! הרי מצאו אצלו מום בלב." ועדיין לא ראו שהיא שם ועדיין לא קלטה היא עצמה מה ואיך. "תאונה בצומת קסטינה," הבהיר חנן תימור. "הוא חזר מבאר שבע והתנגש במק-דיזל. צריך למצוא את עתליה ולספר לה בזהירות. היא הרי בהיריון."

בזהירות. כן. והיא, רועדת בכל גופה, בשמלה הצהובה, היפה, קמה במאמץ על רגליה ודומייה גדולה נפלה סביבה: "אבל אני כאן," היא זוכרת את דבריה וזוכרת צלילים של מארש ניתכים בשקט ההוא מן הרדיו ואת הפנים המלבינות סביבה. וגם את מקס אביה מתקדם אליה, גבוה מכולם, מפלס את דרכו בין הנאספים.

איזו דרך מצא לו מתי למות בה. ועוד בזמנים כאלה. אחר כך, במין רחמנות כזאת, צירפו אותו ליוחאי חברו שנפל במִתלֶה ולמאיר מאיר מההכשרה שנהרג בעזה, וכך היה לחלל מלחמה. בטקסי הזיכרון ובעצרות קראו בשמו עם שמותיהם של הנופלים במלחמה, ואחרי שנים כבר האמינו רבים שאמנם נפל במלחמה. ואילו לה נדמה תמיד שמותו נחות בעיני כולם.

לחדר האוכל היה מגיע כשכולם כמעט סיימו לאכול. לסרט היה בא בחשכה לאחר שכבר החל, מוצא לעצמו איזה מקום פנוי ויושב שם.

אולי אתה עצמך אשם בזה, היא אומרת לו. בצבא שירת מתי בצנחנים ועד שלא התגלה הפגם שבלבו לא חש בדבר, היה כמו כולם. בבדיקה שגרתית, במקרה, התגלה הפגם, ואז ביקש לעבור לתפקיד אחר ואכן הועבר לבסיס הקליטה והיה לפקיד. מאז כאילו התעמעמו עיניו והברק ניטל מפניו, משערו, משפתיו. לא היתה בו עוד אותה חדווה שקטה שהכירה. כמש והלך, דעך והלך, לאט, בשקט, מפַּחד הסוף. ועדיין לא היה לו ולה כלום. הוא לא היה שונה מכולם. ודווקא מאז היא התחילה לשים עליו עין. בן עשרים הוא היה אז והיא בת שש עשרה. ראתה איך הוא מגיע כמתגנב לחופשת השבת; איך הוא ממהר להחליף את בגדי הצבא בבגדי הקיבוץ; איך הוא יושב בחאקי ובחולצה הלבנה, שערו קצר, זקור כמו של חיילי המרינס, בין חבריו המתהדרים במדיהם, ושותק. כמבויש ישב אתם. והם – צ'יבי, קותי, אלכס, דן קראוס, ודן לוי ודן מידן ואפרתי – כבר הניחו לו, כאילו סיכמו בשתיקה שאין בכוחם לגאול אותו. אחר כך השתחרר ובאה לו מעט רווחה. חזר למוסך, אך סירב במפתיע לקבל על עצמו את ניהולו. משה וולף דחק בו קצת והניח לו, הבין שאם ויתר על הכבוד הזה כנראה לא יוכל לעמוד בו. ואז התחיל לדאוג לבריאותו - דאגה שמעבר למקובל, אמרו במשק. היה עוזב את עבודתו במוסך, בין שנדרש שם ובין שלא, ונוסע לרופאים בחיפה. הפסיק לרדת לים. יותר ויותר התבודד. העביר את לילותיו לבדו, בצריף הרווקים בסוף השדרה. בשעות היום, אם לא יצא לרופאים, היה שרוע מתחת לטרקטור, מחטט במעיו, עונה ב"כן" ו"לא" על שאלותיו של סולל. לחדר האוכל היה מגיע כשכולם כמעט סיימו לאכול. לסרט היה בא בחשכה לאחר שכבר החל, מוצא לעצמו איזה מקום פנוי ויושב שם. מובן שדיברו עליו בהיעדרו. תמיד מדברים על יוצאי הדופן.

לה היו השתיקות שלו סודות גדולים. אורות רחוקים בערפל, מעבר לביצות. כל ימיה נמשכה אל סודות עד, וכל האחרים היו גלויים כל כך, משעממים כל כך. גם אתה אכזבת, היא אומרת לו אחרי כל השנים האלה, כאילו הבטיח לה אז תעלומות חסרות פתרון ולא קיים. דבר לא הסתתר מעבר לקדרותך ולשתיקותיך. אך אז, מוקסמת, קרבה אל סודותיו. יום אחד, בקיץ, ביקש מקס לרדת לחוף, לתקן מנוע של אחת הסירות ששבתה. התעקש וטען בלשונו השבורה שבסין עסק שנה שלמה במנועי סירות. "ולמה לא סיפרת על זה אף פעם?" שאלו אותו, אבל הוא משך בכתפיו, חייך ועלה על הטרקטור. אל הסירה הגיע ברגל ואת הפֶרגוּסוֹן נטש, משותק, בדרך שמעבר למטע הבננות. "מי בכלל הרשה למקס אס לעלות על טרקטור?" זעם משה וולף, ומתי חממי נשלח על הפרגוסון השני לראות מה אפשר לעשות.

"עתליה," אמר משה וולף, האיש האומר מה ייעשה למי ומתַי, כמו בנו איתן כיום, "את תיסעי עם מתי ותגידי לאביך שיעזוב את המנוע ויחזור הביתה. אחרת יעשה גם שם נזקים באלפי לירות." הדרך על הטרקטור המקפץ עברה כמעט בדומייה. היא בחנה אותו, ישבה על כנף הפח במכנסיים כחולים דהים, הדוקים ככה, בחולצה הדוקה, שערה הבהיר אסוף, עיניה תכלת כעיני אמה ואביה. הוא העלים במבוכה את עיניו ממנה, ורק מדי פעם, כשהפנה ביד אמונה את הטרקטור בעיקולי הדרך והיא נהדפה אליו, הגניב אליה מבט. להרף עין נחו עיניו על שדיה היפים והסמיק. "אני מקווה שאבא שלך לא עשה נזק גדול מדי במספר שלוש," אמר לה. והיא, מכירה בעוצמתה, ביכולתה להשפיע ולכוון – כבר אינה ילדה בת שבע עשרה; אישה בת שבע עשרה היא – ענתה: "אתה חושב שתוכל לסדר את זה כאן, שמשה וולף לא יבלבל לי את המוח? גם ככה יש לי צרות מהפנצ'רים של אבא שלי." ומה אומרת בתה שלה עליה היום?

אז הנהן מתי חממי בראשו. כבר השתעבד לה. הפרגוסון מקפץ על שבילי הקיבוץ החרבים, ריח דק של זיעה עולה מגופו הצמוק השרירי של מתי, ורוח קלה מן הים מביאה טעם מלח לשפתיה ונהייה סתומה וגם מוכּרת מחלחלת בגופה. מכנף הטרקטור, גבוהה ממנו, רכנה אליו מעט והוא נבוך. בחלקת עשב פיל, שהושקתה זה עתה, חרכו גלגלי טרקטור אחר שני שבילים. "מה פתאום הוא עבר כאן?" אמר מתי בפליאה. מגופת ברזל שהתבקעה התיזה מרחוק סילון מים. "הוא שבר את השְטוּצֶר," אמר מתי, והדרך לשם זרועה בקילוחים שחורים של שמן. "נו, כן," מתי רטן לעצמו, כאילו לא ישבה לידו, קרובה אליו מאוד. מעבר למטע הבננות, בחולות, ליד השיחים, ראו את הפרגוסון הנטוש נטוי על צדו. הם עצרו. היא עזרה לו להביא את ארגז הכלים והוא השתרע מתחת לגחונו של הטרקטור. היא כרעה לידו. "אולי יותר טוב שתלכי לקרוא לאבא שלך?" בא קולו כממרחקים. "זה יכול לקחת איזה שעה." היא לא קמה. "אתה חושב שתוכל לסדר את זה?" הוא שתק. ידיו נעו בקסם, בכוח ובעדנה, במעֵי הפלדה. "לפחות נוכל להביא אותו למוסך," ענה לבסוף. "טוב שלקחתי אתי קצת שמן."

אש חדשה העלתה בו. אל אביה אינה הולכת. היא רוכנת ועוזרת למתי. מושיטה מפתח, מברג צלב, פטיש. ידיה מזדהמות מגריז ושמן שחור נוטף על שערה. ירכיה הגלויות, הלוהטות, נוגעות לא-נוגעות ברגליו והיא קרבה אליו יותר ויותר.

אש חדשה העלתה בו. אל אביה אינה הולכת. היא רוכנת ועוזרת למתי. מושיטה מפתח, מברג צלב, פטיש. ידיה מזדהמות מגריז ושמן שחור נוטף על שערה. ירכיה הגלויות, הלוהטות, נוגעות לא-נוגעות ברגליו והיא קרבה אליו יותר ויותר. וכשהוא נאלץ להקיף אותה בזרועו כדי לחזק את השסתום שמעבר לעורפה, הם סמוכים זה לזו וזו לזה עד מבוכה. בכל גופה היא רועדת ובבת אחת היא נצמדת אליו, כל כולה. אש חדשה היא מעלה בו. "מישהו יכול לעבור," הוא מוחה בקול צרוד, וכבר נעתר גופו לגופה. איזו אהבה מטורפת, היא נזכרת עכשיו בפליאה, ומשהו מן הרעד ההוא שב אליה. בבגדיהם הקצרים, מתנגפים בראשיהם ובידיהם במתכת הקשה, לוהטים מחום הקיץ, רטובים מזיעה, הם נצמדים זה לזו, באים זה בזו, כמעט נחנקים בהתרגשותם, חורכים את החול החם. ומרחוק מביאה רוח הים את קולו של אביה המזמר במלאכתו את אחד משיריו הישנים בבליל שפות רבות ורחוקות.

כבר ידעה גבר לפניו. עוד לא היתה בת שש עשרה וגרגורי מוצקין ההוא, באוזני כל חבריה וחברותיה, ביקש שתעמוד לפניו בעירום כדי שיצייר אותה. כולם צחקו כמו מבדיחה – הרי הדרום-אמריקני נחשב אז כמעט למטורף. צחקה גם היא והרגישה מוחנפת וגם נעלבת. הוא היה אז בן ארבעים וחמש או חמישים, גבוה, שמן, מזוקן, מכוער, מזוהם – ואף שהקיבוץ הקציב לו יומיים בשבוע לאמנותו, היה חומק שוב ושוב ממעבידו, החצרן בן-אשר, מסתגר בלול העזוב ומצייר כאחוז דיבוק. את כל הבדים שהביא אתו חיסל בחודשיים. שבוע אחרי שזרק במפגיע ברי"ש הרועמת שלו את הצעתו, היא הסתלקה מהכיתה ובאה אליו. "נו, מה חבובה? תתפשטי לי?" שאל ולא חדל ממלאכתו. "אתה משוגע, גרגוריו," צחקה. הוא משך בכתפיו והוסיף למשוח את הבד בצבע עכור-צהבהב, מטייח כל משיחת צבע באגודלו הגס בעדינות שאין למעלה ממנה. כאיש מסתורין נראה לה וכבר נכנעה. "אצלנו במשק דבר כזה יכול לפוצץ את כל ה..." הוא לא זיכה אותה אפילו במבט. "הקונזרררבטיביות הזה אצלכם," הוא התיז, "הררריגורריסם הזה. כאן הרי זה סוסיאליזם שנולד מהרררבולוסִיָה, אומרים. מה? יותר ררריאקסיונרי זה מהכי גרררוע שפגשתי, גבררת." הוא שתק רגע. "מה יש בזה רררע בגופים ערומות, בבד?" שאל ואחר כך פלט משהו בשפת מולדתו. אולי גידף. "בין כה," אמר, "אף אחד לא יכיררר אותֵך מציוררר שלי, חבובה." צחק כמהתל בעצמו, "אפילו הייתי רררוצה, הייתי נשאר סוררראליסטַנט."

אבל זיהו אותה, אלא מה. לא משנה איך. ואז אמרה: "טוב, אתה יודע מה? רק את ה... את החלק העליון. ושלא תספר." הוא משך בכתפיו והחליף בד על כן הציור. היא הסמיקה ונבוכה כשלא מצאה מין פרגוד כזה כמו בסרטים, שמאחוריו תוכל לפשוט את בגדיה. פתחה את חולצתה מהססת, רועדת, נלהבת קצת. התירה את החזייה הגסה, הלבנה. כבר אז היה גופה גוף של אישה. "ככה. ככה להישאררר, חבובה," פלט והחל למרוח שוב צבעים כמסוחרר. "אל תזוזי!" צעק לפתע. מעבר לחלונות המאובקים ללא תקנה נעו צללי אנשים, וזיעה קרה החלה לנטוף מבשרה. "מה אני עושה? מה אני עושה? אני מטורפת," אמרה פתאום לעצמה באימה. מיהרה לרכוס את חזייתה, לסדר את חולצתה. "מה זה, גבררת?" רעם קולו. "אני – די. גמרתי," היא ענתה. בקלילות של נער ניתר אליה ואחז בה לעצור בעדה וגידף. היא נאבקה וחשה איך מתלקח זעמו ומתקשה בשרו. היא ביקשה לצעוק, אך קולה לא נענה לה. על הנסורת הכריע אותה ובכל כובד גופו גחן ובא עליה והיא פרפרה, אובדת.

כל גופה כאב כשחמקה משם. אף שלא היטיב עמה, הזדמזמה כל הזמן איזו נעימה של ניצחון ראשון באוזניה, בראשה, כשטיהרה את גופה בחשאי במקלחת שבדירת אביה. שוב לא באה אל הלול הישן והאיש גם לא ביקש שתחזור. היתה חומקת מכל מפגש אפשרי עמו, חוששת מהכוח הרב הנסתר בו: אולי ימגנט אותה ותלך אחריו נגד רצונה; תלך מכוח סודותיו, כעיוורת; תתערטל ותלך, תטיל את כל מלבושיה זה אחר זה ותלך אחריו אל הערפל. כל כך צעירה הייתי אז, היא נזכרת עכשיו בגעגועים. אבל לא אל גרגורי היא מתגעגעת - אליה געגועיה, אל עצמה. והלוא היה כל זה רק אתמול.

כל כך צעירה הייתי אז, היא נזכרת עכשיו בגעגועים. אבל לא אל גרגורי היא מתגעגעת - אליה געגועיה, אל עצמה.אחר כך קמה שערורייה. מישהו נכנס ללול הישן באקראי, ראה את התמונה הלא גמורה וזיהה אותה שם. מוצקין, למדה מדבריו הנפתלים של אביה, צייר אותה לאחר זמן עירומה כולה, דשנה, יושבת על כיסא פשוקת רגליים. והדמיון, אמר, היה רב. מיד זיהו. כשביקשה לראות את התמונה, לא הניחו לה. איזו שערורייה היתה. חווקה מיהרה למזכירות והקימה צעקות. בכיתה מישהו צייר בגיר על הלוח, בקווים גסים ומעוותים, אישה עירומה – והכול הבינו וצחקו. אס הזקן, כשנודעו לו הדברים, קם על רגליו, נופף בזרועותיו: "ילדה שלי עָשָׂה דִי שוואַנְץ כְּזֶה ככה? אני אֵמְשׁבּוֹר לו מַרֹאשֶלוֹ." לקח מפתח צינורות גדול והלך לצריף של מוצקין – אבל מוצקין כבר לא היה שם. אסף את חפציו בבהילות והסתלק מהקיבוץ לבלי שוב.

והיא נשארה. ופתאום כבר אינה ילדה. הגברים אומדים אותה במבטים גנובים או ישירות, באופן מפחיד, מקומם, נוסך יוהרה. הנשים כבר החלו לשׂטום אותה במבטיהן, בלחשיהן. גילה אינו מסוכך עליה עוד. וולף קורא לה ומנסה, נבוך, אובד מילים, להוציא ממנה דברים: "הוא... הוא הפשיט אותך, עתליה?... נגע בך ב... מקומות?" מושפלת, כועסת, היא מסרבת לענות. אביה רוכן עליה: "נו, תוֹגידי מִיווֹלְפִי הכול, מאמינק'ע. מִבֵּן פּוּטָנה הזה נביא מִלַמשטרה, המנִיָאקי. מה עשה אותך, אוֹטִי, מה?" היא מנידה את ראשה, סרבנית: "שום דבר. מה אתם רוצים ממני?!" והם מסתכלים בה כמו בבתולה שניצלה מדרקון. הם חוזרים וחוקרים אותה. לא. הוא לא הפשיט אותה. היא לא היתה אצלו בלול, בכלל. ברטי ראתה שהיא נכנסת ללול? "היא שקרנית, ברטי. היא נכנסה אתי בעצמה לפני חודשיים. ראינו שהוא יצא – והתגנבנו לראות מה יש שם." מניחים לה, אך בקיבוץ עוד מדברים על הפרשה ימים רבים. ומוצקין, שהמשיכו לדבר עליו כמו על סוטה ומופקר, בתוך עשר שנים עשה לעצמו שם בעולם – צייר, זמר, במאי סרטים, טרוצקיסט, שערורייתן – וכבר הביא מישהו כמה רפרודוקציות מציוריו ותלה אותן בחדר התרבות, לאחר שכתבו בעיתון שהתגורר בארץ בקיבוץ. אך אז העלתה חווקה באש את תמונתה עם עוד כמה "לכלוכים מגעילים," כדבריה. איזו טיפשות, היא אומרת לעצמה.

ואחרי שנה ידע אותה מתי. ולאחר שידע אותה, רחק ממנה, חזר לבדידותו, השפיל עיניים בכל פעם שנקלעה מולו. גם היא לא ביקשה את חברתו. עוד שנה והיא בצבא. היא לא תלך כחברותיה לנח"ל, אמרה. אולי עכשיו נפתחים לפנַי שערים, חשבה. בפרץ אומץ הלכה להיבחן במבחנים של להקה צבאית ונכשלה. רק שלא יֵדעו בבית, ביקשה כל הזמן. יָדעו. תמיד הם יודעים. "ואני מתפלא שלא קיבלו אותה," שמעה את קולו של עזרי ערב אחד בשולחן סמוך. "מה זה, כבר לא יודעים להבחין בכישרון אמתי?!" פרצי צחוק עלו סביבו. ימים רעים היו אז ימיה גם מחוץ למשק – פקידה במטכ"ל, רעה, סרבנית, מרושלת, נזעמת. מפקדהּ עיין אותה. חבריה לעבודה רחקו ממנה. רק פקיד אחד, נתן, העריץ אותה בשתיקה מעבר לשולחנו כאילו לעולם לא יגיע אליה. והיא תיעבה אותו: שתקן, רך עיניים, רופס כזה. במלון זול של חיילות חלקה את חדרה עם סמלת שמנה מאשקלון, שכל עניינה היה בגברים. בשבתות בקיבוץ היתה ממררת בבכי במיטתה מרגע שפקחה את עיניה בבוקר בחדרו של אביה, והוא היה ממהר ובא אליה, יושב לידה ומלטף אותה ביד עבה, מגוידת, מצולקת. כל קורותיו כאילו נחרטו בידיו הזקנות: "שָׁה, שָׁה, מאמינק'ע. שה, קָרִידִינְיָה. שה. הַכּוֹס מִיִהיֶה בּסֵיידר. שה, שה." בימי ראשון השכם בבוקר היתה עוברת כברת דרך חולית משמימה עד תחנת הרכבת הקטנה, ופעם אחת עבר מתי לידה, רכוב על הדי-פוֹר שלו. גופו, ראתה בחטף, צמק עוד יותר, והאש ההיא כבר לא היתה בפניו. חלף לידה בסערה, בכיוון ההפוך, מעלה אבק, כאילו לא היתה שם. אבל במשרד, ביחידה, חיכה לה מכתב ממנו. התאריך היה של שבועיים קודם לכן. פתאום. שבעה דפים בכתב צפוף. לא לעניין. במעוקל. בלי להסביר מדוע כתב ולמה דווקא עכשיו ובלי לטמון בתוכו כל מיני דברים נסתרים. סתם מכתב. כתיבה פטפטנית, כלומית כזאת. אך מעבר לדברים על ספרים, עיתונים, זוטות למיניהן, היתה במכתב כמיהה רבה כל כך; היתה ערגה גדולה כל כך. אלוהים, אני נגאלת, חשבה אז.

ג
איפה המכתב הזה של מתי, היא ננערת פתאום ממיטתה, מזיכרונותיה, בחדרה באפלה. היא מעלה אור, פותחת את הארון, פורעת פרעות, משליכה על הרצפה תעודות, מחברות, תמונות. תמונות מעטות מאוד. מפורטוגל, מספרד, ממדֵירה. עם אמא שלה, אישה זרה ומצומקת, בהירת שער; עם אבא שלה, בחליפת פסים קטנה ממידותיו; בבית הספר במשק על הדשא, בת שתים עשרה, עומדת על הראש ורגליה זקורות ככה; במדים, קודרת, מחוקה בצלב גס; מתי לבדו, במדים, על ג'יפ, מחייך, לפני ששמחתו הסתלקה; תמונה אחת, רק אחת, שלה ושל מתי ביחד - שני אנשים זרים, והיא כבר כרס קטנה צומחת לה מתחת לשמלה, אותה שמלה צהובה. זה הכול. כל תולדותיה בכמה תמונות קטנות. הייתי צריכה לכתוב יומן, היא חושבת.

היא מחטטת שוב בקדחתנות, מחפשת את המכתב, משליכה סדינים ומעילים, עיתונים שנצברו, בגד ים ישן, ספרים, מזכרות מטיולים, מחפשת גם במגירת הנעליים, קמה ומושכת את מגירות שולחן הכתיבה, ואין.

יהיה עליה לארוז דברים הלילה ואין בה רצון. הכול מזכיר לה את הכול. אולי תיקח אתה מזוודה אחת קטנה ודי – ובץ יביא עם הזמן את השאר, כל פעם עוד קצת. היא מחטטת שוב בקדחתנות, מחפשת את המכתב, משליכה סדינים ומעילים, עיתונים שנצברו, בגד ים ישן, ספרים, מזכרות מטיולים, מחפשת גם במגירת הנעליים, קמה ומושכת את מגירות שולחן הכתיבה, ואין.

בערב שבת שאחרי המכתב באה מהצבא היישר לחדרו, בצריף הרחוק. הניחה את התיק שלה על השולחן. לא. על המיטה שלו הניחה אותו. כשעמדה במקלחת במים החמים היורדים, הגיע מתי והיא יצאה אליו, עטופה במגבת. פניו הכהות הלבינו. חיוך קטן, קטן מדי, בזווית פיו; ניצוץ זעיר של ישועה בעיניו. "אם הייתי יודע שאת באה, הייתי יוצא עם הטרקטור לקחת אותך מהרכבת," אמר, "שלא תירטבי בגשם." הוא לא כתב לה שתבוא והיא לא כתבה לו שתבוא, ובכל זאת קראו זה את זה היטב. בערב, בארוחת השבת, נישאו אליהם כל העיניים. לאחר הארוחה נמלטו יחד אל חדרו, הגיפו דלת ותריסים. כולם מדברים עלינו עכשיו, ידעה. מתפלאים, מתכננים תוכניות, מוצאים לנו תיקון. עירומה במיטתו בא לה רוגע בסערה. בכל כוחה; בכל כוחו. ושוב. ושוב. כפורקים משא כבד. מישהו הקיש פתאום על הדלת, על החלון. מישהו עמד בגשם השוטף ואמר: "אוֹטִי?! אוֹטִילְיָה נִמְצאן כּאמם?" מתנשמת, הניחה את כפה על פיו של מתי עד שוויתר הזקן והלך.

לא היה להם עוד לילה כזה. אחריו הכול הצהיב, כמש. לא במהירות. לא עד ייאוש. לאט. לאחר חודשיים התחתנו, בחדר התרבות. בגלל ההיריון – כולם ידעו, אף שעדיין לא נראה כלום – לא חיכו לזוגות נוספים, כנהוג. חתונה אפורה, בלי הרבה שמחה. ובעוד הרדיו מודיע בקדרות על הפדאיון שרצחו תלמידים ומורה במושב שפריר, היא היתה לאשת איש. חיפשה אור חדש בעיני בעלה מתחת לחופתם, בעוד הרב הֶשֶל מחיפה נושא את דבריו, ולא מצאה. רק מקס, בקבוק ברנדי זול בידו, חולצתו הלבנה כבר מרובבת, לא ידע את נפשו. הוליך את מתי לחופה כנהוג, ולחץ בכוח רב את ידי מברכיו, ופעם אחר פעם בא אליה ונשק לה בקול גדול. עייפה היתה וגופה דאב, ולא יכלה לשאת את כל העיניים הבוחנות אותה מסביב. וולף האב והבן וחווקה הנרגשת, קרייתי ונחמה, יוסופּ ועזריאל כ"ץ חבריו של אביה, סולל וליפמן מהמוסך, חברותיה – דרורה ויעל ודינקה וברטי ואלינוער ושמעונה – וחבריו – שני הדנים (השלישי, דן קראוס, נפל בפעולת הכינרת כמה חודשים לפני כן), ועזרי וקותי וצ'יבי ואפרתי ודוביק ומשה עזרא ואודי חברו מן הצבא ומלכה, שבאה עם פוסטלסקי מתל אביב, ובר-כוכבא המורה ועדנה אשתו שהצטרפו לקיבוץ זה מקרוב (נוּני הקטן נרדם אז בזרועות אביו, היא זוכרת), וגאולה השמנה שכנתה לחדר בצבא. כל עולמה הצר, העייף, הלא משתנה. "די, מקס. באמת. תפסיק. די כבר," אמרה בכעס לאביה, שהחניק אותה בנשיקותיו הגסות, הרטובות, המדיפות ריח ברנדי רע. מזווית העין, ממקום שבתה, כבדה, לא שמחה, ראתה את בעלה, את מתי, בבגדיו הטובים, מביט בה כמעולם אחר; רחוק, זר וללא שמחה.

ואחר כך, שישה חודשים עד ליום מותו. על ביקוריו אצל הרופאים ויתר, כאילו בוש לפניה בעניין הזה. בערבים היו קוראים הרבה, מיעטו לשוחח. הוא בסודותיו והיא בסודותיה, ומעט-מעט הרחיקה את עצמה מסודותיו. ערבים רבים היא זוכרת, וכולם כערב אחד, באור הצהוב של מנורת הקריאה העומדת שהביאה להם מלכה. שתיקות ארוכות היא זוכרת. לא הבאנו נחת זה לזה, היא מסכמת לעצמה. שום דבר לא קרה.

"מה רצית שיקרה?" שאל אותה לאחר שנים דוקטור מבורך. היא משכה בכתפיה: "משהו.

"מה רצית שיקרה?" שאל אותה לאחר שנים דוקטור מבורך. היא משכה בכתפיה: "משהו. בי. בו. בינינו. אני יודעת מה? משהו שיקרה!" ומבורך אמר: "החיים. זה מה שקורה." היא לא הבינה. "שחיים. פשוט חיים את החיים," הסביר לה. "הוּ-אָה," אמרה לו. "אתה יודע מה?! עכשיו אתה מדבר כמו פילוסוף. לא כמו פסיכולוג." הוא לא צחק. "ואת," אמר לה כשווה בשווה שנפגע, "את מדברת כמו גיבורה ברומן של משרתות. 'שיקרה משהו'. מה זאת אומרת 'שיקרה משהו'? את מחכה להתפוצצות, או מה?" והיא נפגעה. דווקא בשל תחושת השוויון המזויפת הזאת שביקש ליצור. "מה, אתה מתווכח אתי או משהו? אתה אמור לעזור לי, לא?! לא בשביל זה משלמת לך המזכירות כסף?" הוא נד בראשו: "גברתי. את צריכה לעזור לעצמך, אמרתי לך כבר. אחרת אף אחד לא יעזור לך, גם לא אני." ואז, בעוד כעסה מתחלף במורא גדול, "שוב פעם אתה עם זה? אני הרי לא יכולה לעזור לעצמי. אז מה? שאלך לאיבוד?" והתריסה: "אני לא צריכה שיעזרו לי לעזור לעצמי." אלך לאיבוד לעצמי בעצמי, לעזאזל. עם מבורך, בלי מבורך. עם מתי, בלי מתי. עם בר-כוכבא, בלי בר-כוכבא.

היא זוכרת איך מתי התחיָה מהחדשות. שעות היה מבלה ליד מקלט הרדיו בחדרם, הולם עליו בזעם כשתכפו ההפרעות בשידור. נאצר נואם ברדיו קהיר וההמונים מריעים שם להלאמת הסואץ. "לא ייתכן שלא תהיה עכשיו מלחמה," אמר, "תשמעי אותם." מפוחדת היא היתה אז. "מה את דואגת?" אמר וחיוך קטן על פניו. "אפילו אם תהיה מלחמה, אני הרי אשאר בבית." הריונה לא הביא לו לא שמחה ולא נוחם. וכך, חודש לפני מותו כשסיפר לו דן מידן על פעולה מתוכננת, לקח את תרמילו. "אני הולך לחטיבה," אמר, "אולי בכל זאת יקבלו אותי." אז, לראשונה, צעקה, התמרדה. נמצאה לה סיבה להתנער מן האדישות המדכדכת ששקעה בה. עיקש שמע את דבריה ולא החזיר את התרמיל למקומו. "אני בהיריון, טומטום שכמוך. עוד מעט חודש שמיני," צעקה. "אתה יודע שיש לי בעיות וכאבים. אז מה אתה רץ? למה אתה בורח?" הוא הרכין את ראשו כמוכה: "מה את רוצה, עַתי? את בקיבוץ, לא במדבר. חוץ מזה, מחר אני חוזר. בטח לא יקבלו אותי." ובאמת לא קיבלו. כבוי יותר הוא חזר, שתקן יותר. שבוע ימים לא דיברה אתו מטוב ועד רע. אחר כך נשלח למוסך בשדות הקיבוץ שבנגב, ורק פעמיים, בשבתות, חזר הביתה. "הוא כבר מתרחק ממני," אמרה לעצמה בזעם. "שיתרחק. שיתרחק." ואחר כך המלחמה ומותו האווילי בשוליה. ובכל זאת, היו דברים שלא הבינה, והיא מוכרחה למצוא את המכתב היחיד הזה. אולי שם, בין השורות, תמצא דברים שלא הבחינה בהם קודם. אולי הזמן שעבר הוסיף משמעות. מה רצה? למה בכלל נזקק לה? איפה לעזאזל המכתב המסריח הזה?

היא צונחת אל תוך הכורסה הישנה. אין טעם. איזה ערך יש למכתב של אדם מת? שום בשורה חדשה לא תבוא ממנו.

היא מדליקה את הטלוויזיה ומעלה בה תמונה. המסך מתמלא בדמויות תכלכלות. מישהו משוחח עם מישהו והדברים מבליחים בין עיניה למוחה. לוחצת שוב על הכפתור. האם אהב אותי בכלל? אני רוצה להיות בטוחה שאהב אותי, ואני אפילו לא בטוחה בנוגע אלי. רוצה שכולם יאהבו אותי, רצון כזה מתעורר בי לפעמים, מחלחל וממלא את כולי. אני לא יכולה להבטיח שאוהב את כולם – אבל כל אחד קצת, מפעם לפעם. כן. היא צוחקת לעצמה, בפראות.

ילדה קטנה מאי-שם רחוק מאיים נהייתה אישה, לבדה, פתאום, בקיבוץ קטן, בארץ ישראל. היא צוחקת.

ילדה קטנה מאי-שם רחוק מאיים נהייתה אישה, לבדה, פתאום, בקיבוץ קטן, בארץ ישראל. היא צוחקת. אבל מיד אחרי השמחה הפראית הזאת שאין לה סיבה בא הדכדוך, וגם לו אין סיבה. אני אוהבת כל כך, תמיד. קרועה לאהבה, כל כולי זועקת: אהבו אותי. אהוב אותי.

היה מתי. היה בר-כוכבא. ובין שניהם הרי רצתה באחרים ותמיד נרתעה. למה לא שכבה סתם ככה עם הפרא ההוא, מגולח הראש, מֵייסִי, שחשק בה? לילות רבים וקשים אחר כך הגתה בו ובאהבת הבשרים שיכלה לקום ביניהם, עזה ומטורפת. ונתן, זה הפקיד הרופס מן הצבא, שבחלה בו? שנה לאחר שהתאלמנה בא פתאום לבקר אותה והתגלה לה אז איש אחר. נאה, בוגר, שלֵו, בוטח. פתאום רצתה להוביל אותו בחשאי אל חדרה, ולא העזה. ישבה אתו בחדר האוכל ואחר כך במועדון, ובשרה קורא אליו פתאום. האם הבחין בכך? ספק אם הבחין, אבל מסביב חיכו האחרים, ידעה, לראות מה יקרה. שום דבר לא קרה מלבד הזיותיה בהקיץ עוד ימים רבים לאחר שהלך. היכן הוא היום? והיכן אודי כפרי, חברו הטוב של בעלה, מקיבוץ ג? כשנישאה למתי היה באמריקה ורק שלוש שנים לאחר מותו הגיע לבקר אותה. עם חברתו בא, וכשישבו בחדרה וחווקה לקחה את נטע התינוקת אליה, חשה פתאום שקסמה לו ושכל עניינו בה ולא בנערה דהויית הפנים שהביא אתו. למה לא כתבה לו? ולמה לא ענתה על מכתביו של צ'צ'יק, האלמן הצעיר שפגשה ביום האחרון בנופש הרווקים? אולי משום שחששה שבסופו של דבר תישאר לבד. הרי עם כל אחד מאהוביה היתה לבד. טעמו של המסתורין המושך הזה – כל פעם סוד אחר, כל פעם מסך ערפל אחר, מסכה אחרת, מנהרה אחרת ללכת בה – פג ומתקהה עם הזמן, ושוב אני לבד. משהו לא בסדר אתי, משהו פגום בי. אני כל כך רוצה שיאהבו אותי, עד שאוהבים אותי, ואז אני מואסת באהבה ומתרחקת. "ואני לא יכולה להבין את זה," אמרה לדוקטור מבורך בחדרו האפל, שבירכתיו כונניות ספרים אינסופיות. ראתה איך הבן זונה הזה מגניב מבט אל שעונו. הלוא רק לפני חמש דקות באה אליו וכל השבוע מאז ביקורה הקודם עבר עליה בציפייה ליום שלישי בתשע, לחשיפה הפראית הזאת של עצמה. כך עבר השבוע, ובמחשבות מה תגיד לו ואיך יגיב לדבריה מעבר למכתבתו הכהה, באור הצהבהב המתפזר. והוא, עיניו כבר בשעונו. "אתה עיר המקלט שלי," בכתה לו פעם לאחר שבוע מר כל כך. עדיין היא זוכרת איך התעקל פיו מן המבוכה. לא הייתי לקוחה קלה, היא צוחקת עכשיו כמנצחת.

אחרי שעזב אותה בר-כוכבא, אחרי שהסתגרה בחדרה, אחרי שמקס וחווקה לא ידעו מה קורה לה ולמה, אחרי שהדוקטור קנטור רשם לה כדורים והיא סירבה לקחת אותם, אחרי שסיגפה את עצמה באפלת החדר על המיטה ודלתה וחלונותיה מוגפים, פנו ללשכת הייעוץ והטיפול בבעיות הנפש של הקיבוצים, וכך הגיעה אל מבורך. עם חווקה באה אליו. "דוקטור ש' מבורך" קראה את השלט. איזו אירוניה. אבל זה היה שמו, באמת. צעיר, יפה, קצת חיוור, חמור סבר, קמוץ שפתיים, עיניו נחבאות מעבר לעדשות משקפיים עבות מאוד, צונן. את שעונו היה מניח, כמו בהסתר, בפינת מכתבתו. "אני אבקש לחכות לעמליה בחדר השני או לבוא כשנסיים, בעשר. בעוד שעה בדיוק," אמר לחווקה. וזו – פגועה ותמהה: איזה סודות כבר יש בינינו? – אמרה לו רק: "עתליה. לא עמליה, דוקטור." ובעוד הוא מניע את ראשו במורת רוח, התעלמה ממנו. "אני יוצאת לקנות צמר לסוודר של מקס, עתי'נקה. בעוד שעה אני אבוא. בסדר?!" כמו עם ילדה קטנה ושבירה דיברה אתה. בזהירות כזאת.

מה היתה לה הנסיעה הזאת בכל יום שלישי אל דוקטור מבורך ברחוב אלחריזי בתל אביב?

מה היתה לה הנסיעה הזאת בכל יום שלישי אל דוקטור מבורך ברחוב אלחריזי בתל אביב? זו היתה, היא חושבת, כשמחשבותיה סדורות משהיו, מין נשימה קשה, מכאיבה, טובה כל כך, של חמצן נקי, אחר. ההלם הזה של העיר, פתאום, כשבץ הוריד אותה ליד הסופרמרקט ברחוב ארלוזורוב, תמיד בשמונה ורבע בבוקר. וצריך לחכות ארבעים וחמש דקות עד שתעלה אל ה"שיחה". בתחילה עוד היתה נמלטת אל חדר המדרגות של ביתו, מבועתת מהשאון, מהריחות, מהאנשים, מהקולות; מהתזזית הזאת, מתחושת הדריכות. בימיה המרים לא יכלה לעמוד בכל אלה. אחר כך, משבא לה מעט רוגע וכבר הסתגלה קצת, היתה נכנסת לחנות הכול-בו הגדולה, משוטטת בין טורי הקופסאות והבקבוקים, בוחנת תקליטים, ספרים, משקאות. הרי הייתי יכולה לחיות בתוך כל זה, חשבה לא פעם. הרי הקצב הזה דווקא מתאים לי. והיו גם טיולים כאלה ברחובות, ללא מטרה. אולי הייתי יכולה להיות ציירת, אמרה אז לעצמה כשעמדה מול בית הציירים והפסלים ליד ביתו של מבורך.

ומבורך עצמו: בתחילה פחדה מן המפגש אתו, ממנו; מן הצורך להתגלות, להיחשף. אחר כך, בשקיקה, החלה למצוא נוחם ומפלט בחדר האפל, המפחיד. התמסרה לעונג שבהתערטלות הזאת והיתה מספרת הכול, הכול: דברים נטרפים, בלי נשימה, אמת ושקרים ודמיונות. הכול. האם הוא מקשיב בכלל, תהתה שוב ושוב למראה פניו הקפואות באור הדל, הרך. מה מסתתר בראשו? איך הוא יכול לשמוע עוד ועוד דברים נוראים כל כך, מתועבים כל כך, יפים וכואבים כל כך, קורעי לב כל כך, ולא לאבד את שלוותו? איך לא נקרע לו הלב למשמע כל הדברים האלה – והרי אני לא אחת ויחידה אצלו. איך הוא מסוגל להתפרנס ממכאובי נפשם של אחרים? ואיך הוא יכול, בעניינים כואבים כל כך, לסדר לעצמו סדרי עבודה, לוחות זמנים, קפדנויות. הנה, על שאלותיה, אף המרות ביותר, היה משיב תמיד בשאלה. "אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה. כל יום אני נתקלת בו. אני סובלת כל כך, ואני אפילו לא יודעת אם אני אוהבת אותו," אמרה באחת הפגישות ההן, במלוא הכאב והחמה, לאחר שנתקלה בבר-כוכבא לבדו בחדר התרבות בלילה הקודם באחד משיטוטיה. "איך אפשר להמשיך ככה?" והוא, מבורך, משקפיו מבהיקים, שואל: "ולדעתך, האם באמת אפשר להמשיך כך?" והיא: "אני מפחדת שאני מאבדת שפיות. אני לא שפויה? תגיד, אני מטורפת בעיניך?" והוא, מוכנית, משיב לה את שאלתה בחזרה: "מה דעתך, את מטורפת?" היא נסערת, נפחדת, לשמע דבריה שלה על עצמה: "אתה יודע מה? אולי כן. אולי כן. כשאני לא יכולה נגיד להתרכז במשהו. אני מתחילה ספר וזורקת אותו. אני מתחילה מחשבה ועוזבת אותה. הכול מתערבל ככה. וזה מפחיד נורא. אתה לא חושב שזה סימנים של טירוף?" הוא מגניב מבט עייף, סבלני, אל שעונו הנסתר: "למה את חושבת שאלה סימנים של טירוף?" כאן כבר עולה בה חמתה: מי לעזאזל אמור לתת כאן תשובות? מי אמור לעזור? למה הוא לא עוזר לי? למה הוא לא עוקר ממני פחדים, דכדוכים? למה הוא לא עוקר את תחושת האובדן?

גל חום עלה בה אליו פתאום. היא חייכה אליו, בלי סיבה, בגלוי – והוא, נבוך, העלים את עיניו. אולי חשש מאשתו שמעבר לדלת.

"אם יש לך דברים נגדי," הוא אומר לה, "כדאי שתגידי אותם ולא תשמרי אותם אצלך" – וכבר הוא מקעקע את זעמה. בוקר אחד, פתאום, היה נדמה לה שהוא חושק בה, אבל אחרי כן התקשתה למצוא לכך סימנים. גל חום עלה בה אליו פתאום. היא חייכה אליו, בלי סיבה, בגלוי – והוא, נבוך, העלים את עיניו. אולי חשש מאשתו שמעבר לדלת. אשתו המסורבלת, הנינוחה, שמבטה סלחני, כמי שיכולה להבין מרום עמדתה הבטוחה, בלי להינגע, את אומללותם של הבאים אל בעלה. מי נתן לכם כולכם את התחושה שאתם מוגנים? היא מתריסה עכשיו בלי קול. כל אחד ואחד מכם הרי עלול להתעורר באמצע הלילה בחלחלה נוראה, מטלטלת, בלי כל אזהרה מוקדמת. כמה שנאה לעתים את אשתו על ארשת פניה הזאת, ואותו על הניכור האדיב שלו. ובכל זאת, לאט-לאט, הוקל לה.

"זהו," אמר אביה בקורת רוח. "אתה עכשף טְרֶה בְּיֶאן, יוֹפי חַי, מאמינק'ע. קיבלת גראציוֹנִי מִבָּפּנוֹת, ככה." נדמה היה אז שהביקורים אצל מבורך הזריקו כוח מחודש לעורקיה, והיא יכולה להיכנס לחדר האוכל ולחייך כמו בשלוות נפש: להעמיד פנים של אני-לא-חושבת-שאתם-חושבים-שאני-יודעת-שאתם-יודעים. רק הזקן הטיפש, עיניו הכחולות, הצעירות, אורות לתחייתה המחודשת, איננו מבין כלום. מהלך במשק, עבָרו הרחק מאחוריו, מבלבל את המוח בלשון שבורה, שכולה בליל שפות. בכל מקום שעבר בדרכו רכש משהו – מילים, דימויים, דרך מחשבה, חוויות. נושא כליהם הנצחי של נושאי כלים גדולים ממנו, אישים היסטוריים ממש, שהיום כבר לא זוכרים אותם. הוא היום איש זקן, בן שמונים ואחת, ועדיין הילוכו איתן וגופו מגודל ומראהו כשל בן שישים. אבל, היא יודעת, בינתו הולכת ומתקהה מיום ליום. שוכח דברים, אינו מבין דברים, ודיבורו, שמעולם לא היה ברור, הולך ונסתם עוד יותר. ותמיד היא צריכה להסתיר ולהשקיט דברים שקלקל, לכל מקום הוא דוחק את עצמו, מתנדב ומפריע.

בימי מלחמת ששת הימים התעקש לשמור בלילות אף שבן שבעים ושתיים היה אז. הלך לטוביה, שהיה אחראי לסידור השמירה, ונתן לו הרצאה ארוכה – וטוביה, שלא הבין כלום מדיבורו המבולבל, נכנע לו. בלילה השני של השמירה איבד את העוזי, דווקא עם עוזי התעקש לשמור. "אתה תשמע," אמר אחר כך, כמסביר, לטוביה. "מפארוּ – אָתֵן יודעַם מִן זָם, אֵיפוֹם? מִבְּרבולוצִיה זה של האף-אר-אֶה מהפרזידֶנטיוֹ סאנשִזִירוֹ, עם הטומפסון-גאני, כמו הגאנגְסטֵרִי מצ'יקאגוּם עשיתם נַמִלחמה." אחר כך התבונן בה טוביה כמאשים, כנוזף: "מה אני עושה עם הזקן שלך, עתליה?" והיא יצאה בחורי אף לחפש לאורך הגדר ולא מצאה את הנשק שאבד. פעם אחרת, בלי שהתבקש, לקח את ילדי הגן בעגלת הפלטפורמה הרתומה לטרקטור לטיול במטע הבננות, ובסיבוב העיף חמישה ילדים לתעלה שבשולי הדרך. מזלם שרק נשרטו מן הקוצים. ועוד פעם אחרת הוא מחליט לתקן את צינור הקיטור של חדר האוכל, וכל הקיטור פורץ אליו וצורב את כל גופו ומשאיר אותו מחוסר הכרה. "מזל שאבא שלך הוא איש חזק," אמר לה דוקטור קנטור. "מישהו אחר כבר היה הולך." היא סעדה את אביה, וראשה אז בעניינה האבוד עם בר-כוכבא. "מה אתה דוחף את הראש שלך לכל דבר, מקס?" היא שאלה אותו בחרון שוב ושוב. והוא, עיניו הכחולות לא מזקינות לעולם, מחייך אליה בפה חסר שיניים מבין התחבושות הלחות: "נו, צוֹרִיך מעֵנשות מַנשֵהוּ פרודוקטיב, מאמינק'ע. מי בקימְבּוּץ לא עוֹנְשֵה שוּן דבַם בּחברִים?" אבא שלה.

ותמיד כולם מלגלגים עליו. "שמעתם מה מקס אס עשה היום?" היא קולטת ערב אחד, לפני הסרט, איך עזרי צוהל, וכבר בשרה חידודים-חידודים. "החליט לנקות את ברכה שלוש עם הסירה הכחולה, סחב אותה לאורך כל הקיבוץ, וכשהכניס אותה למים כמעט טבע. מזל שעברו בן-אשר ודוביק בג'יפ." כולם צוחקים, כמו מבדיחה טובה. "רוֹצִיתי מַעשוֹת סוּפְּרִיסִיה מַקִימְבּוּץ," עולץ עזרי ומחקה את אביה, והיא כבר נדחקת בזעם, גועשת, אל מרכז החבורה: "אתה יודע מה, חתיכת טומטום? תצחק על אמא שלך שגונבת פרודוקטים מהמטבח, ולא על אבא שלי."

כן, היא מסכמת עם עצמה, זרים שנינו, אבא ואני, בקיבוץ הזה. כבר שלושים וארבע שנה כמעט.

כן, היא מסכמת עם עצמה, זרים שנינו, אבא ואני, בקיבוץ הזה. כבר שלושים וארבע שנה כמעט. הוא, מפני שהוא לא מנסה להבין וגם לא יכול להבין שום דבר ממה שסביבו, ואני מפני שאני מבינה יותר משרוצים שאני אבין. יום אחד, היא חושבת, אני אכתוב ספר על המקום הזה. אני יכולה. הכול מצטבר ומצטבר, כל יום נוסף עוד משהו, ובסוף הכול יתפרץ. ספר שלא נכתב כמוהו.

היא מסתכלת בשעונה. שבע שלושים ושבע. שוב עומד השעון המחורבן הזה. תמיד אני שוכחת לכונן אותו. היא מדליקה שוב את הטלוויזיה: שחקנים בלבוש מוזר מתרוצצים על המגרש, הרחק, בקנדה, מוטות עץ בידיהם. בוודאי כבר אחרי עשר. אלך אל אבא, היא חושבת, ואחר כך אארוז מזוודות. יש בי כוח, היא אומרת לעצמה ומתעודדת ככה. פעם, מזמן, היו אוצרות מופלאים מזומנים לה בחדרו של אביה, בארגז שהביא עמו ב"דה פומבּאל": סמל הספרטקיסטים, תמונה עם רוזה לוקסמבורג האגדית, עם קארל לִיבְּקְנֶכְט; הספרים בגרמנית וברוסית עם הכריכות האדומות; הפספורטים שלו בספרדית ובהונגרית ובגרמנית ובצרפתית; גלויות נוף מפרו ומסין ומאמריקה; תמונת אמה המעודנת, הדקה, נערת גימנסיה באַאכן; תעודת הנישואין שלהם. עולם שלם, שאת קווי המתאר שלו חיברה בעצמה על פי סיפוריו הרצוצים של אביה, שרק היא יכלה להבין אותם, ועל פי כל מה שיכלה לרקום לעצמה במהלך השנים. אבא שלה.

"אבא שלך החליט לקרוא למרד," אמר לה בר-כוכבא באחד הערבים שהיה פוקד את חדרה. שוב נעשה בשרה חידודים-חידודים. "מה הוא עוד פעם עשה?" התכווצה מול הנימה הקלה, המשועשעת. בר-כוכבא חייך: "מה? הוא שמע שהאספה החליטה למכור את הספינה ולחסל את ענף הדיג והודיע שישבות שביתת רעב." בר-כוכבא צחק ומעיה התכווצו מן העלבון. "שִירִיטַת רעַף," חיקה את קולו של אביה, "והוא מגייס גם את כל שאר הזקנים."

עוד תחושת גופו בתוכה, זורעת בה שרידי עונג אחרון, ומן הרפיון הנעים ההוא כבר מתקשה בשרה בשנאה.

עוד תחושת גופו בתוכה, זורעת בה שרידי עונג אחרון, ומן הרפיון הנעים ההוא כבר מתקשה בשרה בשנאה. אחר כך ייסרה את עצמה על התחושה הזאת. בכל פעם שמלעיגים על אביה קמה בה שנאה כזאת, ובכל פעם היא ניחמת על כך. "אתה יודע מה?" הטיחה בבר-כוכבא, עוינת. הוא והקיבוץ שלו. הוא ועדנה שלו ונוני שלו. "אתה יודע מה? אתה יכול לצחוק על אבא שלי כמה שאתה רוצה, אבל הוא צודק. תראה מה זה, הקיבוצים בארץ דוהרים קדימה, בחקלאות או בתעשייה. תראה את נען, את יגור, את מעגן מיכאל, את גבת. ומה כאן? את הדיג חיסלו, ברפת לא מוסיפים ראשים כבר עשר שנים, בבננות עקרו שישים דונם, ואת מפעלי התערובת ושימורי הדגים סגרו מזמן." היא יושבת עירומה במיטתה, מהדקת את הכסת אל חיקה, שדיה גלויים – והוא כבר מתיישב על שפת המיטה, מעט שיבה בשער ראשו ובשער חזהו; כרס קטנה היתה לו, מקומטת קצת, ועדיין הוא נאה ומעודן. "את צריכה להבין את הקומפלקס כולו לפני שאת עוסקת בקיבוץ הזה," הסביר לה כמו לאחת מתלמידותיו. "אם יש סקטור חברתי בארץ, עתליה, שבו נשמר איזון אמתי, נכון, מוסרי, צודק, בין דרישות הפרט מהכלל ובין דרישותיו מעצמו למען הכלל, הרי זה הקיבוץ. איפה תוכלי למצוא חברה שוויונית כל כך, תורמת כל כך ו..." אבל כאן, קצרת רוח, קטעה אותו: "אל תרצה לי הרצאות בר-כוכבא, בחייך. אני מדברת על כל הקיבוצים? אני מדברת על המשק הזה. אתה ראית מספרים, עובדות? לא? אז מה אתה מדבר?! ב-58' מאתיים וחמש עשרה נפשות, והיום מאתיים ושתיים. ואיפה גילאי העשרים עד שלושים? כמה מהם נשארו?" הוא שתק. "אתה ראית עובדות? ב-58' שלושה עבדו בחוץ או בשליחות. היום – עשרים ותשעה. כל הקיבוצים צומחים ומתקדמים עם הזמן. רק המקום הזה נשאר ככה, דורכים באותה ביצה. הכול התיישן. שום דבר לא התחדש." היא העיפה מבט באיש שרק לפני שעה קלה היטיב אתה כל כך, וכבר לא היה לה דבר אליו. "גם אתה," הפטירה, ובקולה כמעט שאט נפש.

"הֵיי, מה קרה לך?" הוא הופתע. "מה אוכל אותך?" היא משכה בכתפיה, סולדת מהכול. "שום דבר. יותר טוב שתלך. עדנה בטח מחכה לך," התיזה בבוז. ולמחרת כל היום התפללה שיבוא, שיחזור בערב.

רוח צוננת מהים מקדמת אותה, כשהיא מגיפה את חלונות חדרה. היא פושטת את חולצתה ואת מכנסיה ובוחנת את גופה העירום. אני כבר לא מה שהייתי, היא אומרת לעצמה. פה ושם חוטי כסף בשערה; חזה מלא, אך שמוט מעט; קמטים בבטנה, בצווארה, בירכיה. והלהט הזה בחיקה אינו עז כפעם. אחרי 67', לפני שהתחיל הסיפור עם בר-כוכבא, היו מתנדבים בקיבוץ; צעירים מאמריקה, מקנדה, מצרפת, ובהם נערה עם פני תינוקת ועיני תכלת ושער זהב - מלאכית קטנה, כמו שהיתה היא עצמה בתמונות הישנות. רוח פראית של נעורים השיבו הבאים לקיבוץ, ואולי משום כך חששו מהם וכך היו לחבורה נבדלת. פעם בחדרה, בזמן ששטפה במרץ את הרצפה וכל לבושה חולצה קלה ותחתונים, עברו שלושה מהם מול חלונה ונעמדו להזין בה את מבטם. הזדקפה, הבחינה בהם, הסמיקה – והם אפילו לא השפילו את עיניהם. כמו זרם חשמל טוב, מחמם, חלף בבשרה. "מה אתם מציצים?" שאלה בעברית. "תיכנסו פנימה. מה יש?"

פעם בחדרה, בזמן ששטפה במרץ את הרצפה וכל לבושה חולצה קלה ותחתונים, עברו שלושה מהם מול חלונה ונעמדו להזין בה את מבטם.

הם, ארנולד צוקר, מייסי גלוח הראש וטוֹבי, החליפו ביניהם מבטים מבודחים; מלאי תקווה אולי. הזמינה אותם שוב באנגלית. נכנסו. ישבו. צעירים ממנה בעשור לפחות. שפתה קומקום והתלבשה במקלחת, ואחר כך ישבה מולם ודיברה אתם. שניים היו מגודלי שער ואחד קירח כביצה. והנה הקירח, מייסי, שעיניו כל הזמן על שדיה, שלח פתאום יד תובעת, קשה, אל גופה. בחטף חשה את אצבעותיו ונבהלה. הכתה בזעם בידו והוא צחק. "אתה אידיוט," אמר לו טובי באנגלית, בכעס, והיא שומעת. "מזמינים אותך לקפה, ואתה חושב שכבר יש אורגיה..." אחר כך ישבו ודיברו, ומבטו של מייסי התרכך, ובדברים המעטים שהחליף אתה חשה שעוררה בו כבוד כלפיה.

מי היתה זו שראתה אותם כשבאו אליה? שמעונה או דינקה או עדנה בר-כוכבא? למחרת, בכל אופן, כבר דיבר על זה כל הקיבוץ. כשנכנסה למכבסה בבוקר הושלך הס בין הבנות. כשעברה בין השולחנות בחדר האוכל בצהריים דקרו בה עיניים רבות. והלחישות. והשקט שהשתרר בין היושבים. וחיוכיהם הצורבים של הגברים. איתן וולף המרכֵּז היה פחות נבון מאביו, שהיה מרכז הקיבוץ שנים רבות לפני כן. "תשמעי, עתליה," אמר, מתקרב אל שולחנה. היא ישבה סומרת, לבדה; האחרים גמרו והסתלקו, אולי נמלטו. "יש דיבורים בקיבוץ. אומרים" – כמעט ישירות אמר את זה – "שאת מתעסקת עם שלושה מתנדבים." כולם, חשה אז, שותקים ומתבוננים בה. את חיוכו הרע של עזרי ראתה מרחוק, כאילו אמר לחבריו: "שלושה, חביבי. אחד כבר לא מספיק לה." ואיתן וולף לפניה, גס, שעיר, בוטה. ארשת צדקנות על פניו. שוב התמוטט עליה עולמה - איך תוכל לשאת בעלבון הזה, לעיני כולם, באוזני כולם. "אתה לא נורמלי. איך אתה מדבר אלי? מה אני, זונה, שככה אתה מדבר אלי?" נצרבת, מושפלת, החניקה בתיעוב את הצרחה שבקולה. הוא נרתע מעוצמת כאבה: "תראי, אמרו לי הרבה שראו אותם נכנסים אלייך בערבים." כבר מיסדו את העניין: בכל ערב, כולם ראו. "למה נכנסו אלי?" היא יורקת. "אני באה אליהם! ולמה שלושה? כולם. כמה יש שם? עשרים, עשרים ושניים? כן. גם עם הבחורות, חתיכת חרא שכמוך!"

היא צעקה, כבר לא משנה מה. חשה את עיניה מתרוצצות, כמעט יוצאות מחוריהן. כל הקיבוץ התבונן בה. כולם. כולם נקבצו שם.

קולה עלה מעלה-מעלה, גופה רעד כמו בתזזית. איתן וולף, שאינו נבוך אף פעם, הובך אז. "תשמעי, עתליה. אולי אני טועה. תשמעי רגע," ניסה לגבור על טירופה הגואה. "אולי אני טועה, אבל סיפרו וצריך להגן על הילדים ו..." הוא חדל ונרתע, עיניו מסומרות אליה. היא צעקה, כבר לא משנה מה. חשה את עיניה מתרוצצות, כמעט יוצאות מחוריהן. כל הקיבוץ התבונן בה. כולם. כולם נקבצו שם. דרורה ושמעונה ומאשה ובץ, אפרתי, והדנים ודינקה ואליעזר, אלינוער ויעל ומשה עזרא וחנן תימור ובן-אשר ומקלמן ויוסופּ וצ'יבי ורותי ואלכס וטוביה. הנה בתה נטע, כמעט נערה אז, מביטה בה בתימהון משולחן בני כיתתה. הנה אביה עם חווקה, והוא קם על רגליו, משתאה. הנה הוריו הנשכחים של מתי. הנה המתנדבים. שלושת הבחורים שלה. מה עוללתם לי, היא רוצה לצעוק, אבל צועקת דברים אחרים ובעיניה תמונת הנערה עם פני הבובה - נפחדת, משתאה. "תשמעי," אומר לה איתן וולף, "מספיק עם זה. תירגעי. כל אחד יכול לטעות, לא?" ואז, מושפלת כל כך, דואבת מעלבון, ראתה את עדנה בר-כוכבא, אשתו של המורה, ליד השולחן השלישי ממנה, לוחשת משהו באוזנו של עזרי ומחייכת אליו, וחיוכה עדין, שאנן כזה, בטוח. אני כאן נשרפת כולי וזו מחייכת לה בשאננות כזאת, נוסף עלבון על עלבונה. בחמת זעם אחזה בשעוונית הפרושה על השולחן ומשכה אותה. סירי שעועית, טסי בשר, קנקני מים קרים, מגשים של תפוחי אדמה, הכול נשמט ברעש גדול, נחבט ברצפה. איתן וולף החוויר ונסוג, והיא ממקומה מעבירה את עיניה על פני הקיבוץ שלה, שמתבונן בה ממרחק בטוח, והיא יפה בחרונה, את זה היא יודעת - יפה בטירופה. חזה עלה וירד, חשה כאב עז בשוקיה ואת הדם מכה בעורקיה. התנשמה בכבדות, כמעט נחנקה, ואביה הזקן, שאינו מבין כלום, עושה אליה את דרכו מבין האנשים.

ד
עכשיו, בלילה הזה, היא עושה את דרכה אליו, אל חדרו. הוא מחכה לה, היא יודעת. חווקה, בחלוק הכחול, פותחת לה ומנענעת בראשה; ספק נדה לצרתה, ספק נוזפת. חווקה הטובה והלא אפשרית; חווקה, שלעולם תזכור לי שבגללי אבא לא התחתן אתה. חווקה, שקיבלה אותי כבת שמעולם לא היתה לה, שסעדה אותי כל יום אחרי שהסתגרתי בחדר. "נו, מה? ארוז הכול?" היא שואלת, כאילו מדובר במסע נופש.

עתליה מושכת בכתפיה: "שום דבר," היא עונה בקול צרוד, ידיה בכיסיה. "נו אז איך את חושבת שתספיקי," אומרת חווקה במורת רוח. "הרי בשבע וחצי בץ יוצא לתל אביב."
היא תולה בעתליה את עיניה אך אינה זוכה לתשובה, רוטנת כנעלבת ופונה למטבחון הזעיר לשפות תה. גם היא התרחקה ממנה עם השנים.

אביה קם מהכורסה ועיני הנער שלו אורות אליה. הוא לא יודע כלום, לא מבין כלום. "יופי, מאמינק'ע. נַשֵבֵת כַּאַם, עם פּאפּא, בחֵיידר. תשבי, תשבי," הוא מלמלם אליה באהבה רבה. רק היא, גם לא חווקה, מסוגלת להבין את דבריו. היא מדליקה לה סיגריה מן החפיסה של חווקה, שואפת את העשן. כל חזה וכל ראשה בעשן – ובמפתיע, מחשבתה צלולה מתמיד. "נטע היתה כאן?" היא שואלת. אביה, שאינו גורע ממנה עין – מה זה? האם חש בהגיונו המתעתע שמשהו השתבש? – נד בראשו: "נֵטִי בא וֵרץ תֵנְכֵף הַחוּנְצִי, לֵבִּרִיקוּנְדִי. יבוא אַר כך, אמר," הוא אומר. חווקה מקנחת את ידיה בחלוקה כשהיא נכנסת לחדר. "למקס יש קצת כסף אצל פוסטלסקי, בתל אביב," היא אומרת לה. "איזה אלפיים לירה. מחר אני אצלצל בטלפון אליו, שיכין את זה בשבילך. תלכי אליו מחרתיים." היא שותקת רגע. "זה יעזור לך." ושוב חוזרים ומכים בחזה פחד העזיבה ואימת הפרדה. היא צונחת לכורסה ואביה רוכן אליה מכורסתו ומלטף את ברכה באהבה: "קָרִידִינְיָה, אוֹטִי שלי, טוֹף מֵאוֹט," הוא ממלמל אליה. הוא לא יודע כלום.

פיה של חווקה מתעוות. כן. היא מתרחקת ממני. גם היא. גם הוריו של מתי עוברים על פני כאילו אני אישה זרה. כולם שומרים מרחק - ואני כבר כמעט על סף הזקנה. אני לא יכולה לעצור אף אחד, ואין לי כוח למשוך אלי אחרים, ובינתיים החיים עוברים ושום דבר לא קורה, דוקטור. שום דבר. הכול טובע בשיממון עכור, צהוב כזה, מר כזה. כבר עברתי את הארבעים, היא בוכה בלי קול. איך לא הרגשתי בזה? איך הוא רץ כל כך מהר, הזמן, כמו השפן של עליסה. ואני, כמו עליסה, גדלתי להיות אישה, ואני עדיין בת שבע. בת שבע אני, כן, בקיבוץ בפלשתינה, על יד הים, עם סירות מתנדנדות בשמש, עם חול לבן, עצי קזוארינה ירוקים שטופים בגשם והכול חדש ואחר, ואני, אוטיליה-עתליה, הילדה הכי יפה בכיתה של רות, ואני מפטפטת לי בשפה שכולה שלי, מילים מצרפת, מילים מספרד ומילים בגרמנית וביידיש וברוסית ובפורטוגזית, ורק אבא שלי יכול להבין אותי והילדים צוחקים, צרובי שמש כאלה, מתוקים כאלה, ואני צוחקת מולם. וזה היה רק לפני רגע, אלוהים שבשמים, זה היה רק עכשיו. אז איך זה פתאום אני בת ארבעים ויותר ואני לא יודעת מה אני ומי אני, מה אני רוצה ומה אני יכולה? הרי יכולתי להיות שחקנית או רקדנית או ציירת או ארכיטקטית או שגרירה. אולי יש בי דברים מתאימים, שאני לא יודעת מה הם. אלוהים. אני לא יודעת. מעולם לא העזתי לנסות.

איך הוא רץ כל כך מהר, הזמן, כמו השפן של עליסה. ואני, כמו עליסה, גדלתי להיות אישה, ואני עדיין בת שבע.

רק פעם אחת, בכיתה י', כתבה לעצמה סיפור, איך אמה באה אליה בחלום מתוך התמונות המצהיבות ומושכת אותה אל יערות האשוח, אל גרגירי הפטל, אל משטחי השלג והמזחלות של מולדתה. מישהו מצא את המחברת, וכעבור זמן קצר כבר ידעו כולם לצטט משם בפניה, מילה במילה, את כל המליצות וצחקו לה בפרצוף. מאז לא כתבה עוד. מאז לא ניסתה גם דברים אחרים. מאז, כמכת ברק, עברו עשרים וארבע שנים ויותר. ומה אני, עתליה, יכולתי להיות ומה כבר אספיק להיות ומה אצליח להיות? איזה עוול נורא; איזה בזבוז.

עתליה שותקת. אביה מדבר אליה על עצמו, על ימים נשכחים ויפים – והיא, קדורנית, בענייניה, אינה עוקבת כלל אחרי דבריו. "מאיפה תֵבוֹם הַלִיקְווידַאנְטוֹר מֵהַסטאלִינה," הוא אומר, "בַּם גַן פוסטלסקי. מַה אני מַסִיב אוֹתוֹן מן קַאטאַסְטרוֹפֵע בִּן פְראקְצִיה איפה הוא בשאנגהַאי." חווקה מביאה ספלי תה. "תשתי," היא פוקדת. עתליה עוצמת עיניים ומותחת את רגליה. ספל החרס החם בין כפותיה והיא אינה חשה כלל בהיצרבן. כולם מתרחקים והולכים בערפל. עוד מעט, עוד שלושים שנה או קצת יותר, כבר לא יישאר כלום מזכרם של כל מי שהיו לי. כבר עכשיו, זמן קצר כל כך אחרי מותו, אני לא זוכרת את כל תווי פניו של בר-כוכבא. ואת התמונה שלו, שלא כמו התמונה של מתי, שהיה שלי, אין לי כל זכות להציב ליד מיטתי למזכרת. אבל את חיוכה השאנן, הבטוח כל כך, של אשתו עדנה אני זוכרת היטב. בגלל החיוך הזה פיתיתי את בעלה. בכוונה, בשנאה, בפורקן של נקמה, כדי לראות איך נעלמת השלווה הבטוחה הזאת של מי שחסין כביכול מפגיעה, ואיך מתחלף הכול בעלבון של אישה נבגדת, בכאב מפונק כזה, בייסורים טהורים כאלה. בגללה. בגללו. מורה אנין טעם ואוויל, שחצן קצת, יפה, שמח בחלקו, אחד שהורגל בתפנוקים. כך נראה לה אז. די היה לה בשלושה-ארבעה מבטים אליו, בהליכה הביתה יחד פעמיים מחזרות המקהלה. זה היה שנה או קצת יותר אחרי אותו עלבון שספגה בחדר האוכל.

בפעם השלישית כבר הזמין את עצמו לחדרה, כמובן מאליו, לשתות קפה. אחר כך בא כמעט בכל ערב. "מה אתה אומר לעדנה?" ביקשה לדעת ערב אחד, משועשעת, והוא הסמיק ונבוך; בבת אחת נעצר כל שטף דיבורו. "למה את מתכוונת?" גמגם. היא חייכה. "שום דבר. פשוט, אנחנו נפגשים כל ערב כבר עשרה ימים. והערב" – גלוי, בכוונה, למוטט את כל קווי ההגנה – "בטח גם נזדיין." נשימתו נעצרה. גבר-מוקיון, היא חשבה, והוא בלע את רוקו. היא היתממה: "לא חשבת על זה?! באמת. למה להעלים דברים? למה לא לקרוא לעסק בשמו? בין כה וכה כולם כאן חושבים אותי לפרוצה."

"טוב, אני הולכת," אומרת חווקה ולוקחת את חפיסת הסילון שלה. שלושים ושלוש שנה היא באה אל מקס וחוזרת אל חדרה, אל הבדידות. כולנו אנשים בודדים, מהרהרת עתליה. רק שכולם יכולים לשאת את בדידותם, ואני לא. כבר עשרים וחמש שנה אני נחנקת ולעניבת החנק עוד לא התרגלתי. באותו ערב שכבה לראשונה עם בר-כוכבא. נפחד מעט, מנוער משלוותו השחצנית, הובילה אותו אל גופה במין רעב כזה שלא ידעה מעולם, שלא יכלה לשער שקיים בה. הו, עתליה חממי. הו, אוטיליה אס הקטנה, הנודדת על פני כל אירופה החרבה, שערה בהיר, עיניה תכולות, מלאך קטן ומלא תימהון, ידה הזעירה והרכה בכף ידו העצומה והמיובלת של אביה. ידה קרעה את גבו של איש-לאישה-אחרת. הנה, כל מה שאומרים וחושבים עלייך במשק, בגלוי ובסתר; הנה, כל מה שאת חושבת לעצמך על עצמך. הכול נכון. האיש העירום שבין רגליה, בין מחשבותיה, בין תשוקותיה, גנח, נע בה בחרדה והביא לה עונג שלא ידעה. לא ידעה שכך יהיה כשבחרה בו לעשות שפטים באחרים. "תבואי להגיד שלום בבוקר?" שואלת חווקה לפני שתיבלע בחשכה שבחוץ. עתליה מהנהנת.

את מה שביקשה לומר לא היה טעם לומר לו - למה שתבקש לה הצדקה מאיש זר, שמתייסר באשמתו בוודאי לראשונה בחייו? שיחשוב, כמו כולם, שאני כזאת. אז מה?!

שתים עשרה שנים לא ידעה איש אחר, מאז מותו של בעלה, ביקשה פתאום לומר לו, לבר-כוכבא; להיטהר בעיניו מכל הקלון שדבק בה; גם אם הוא עצמו איש של אישה אחרת. כמה לילות, זה אחר זה, העבירו יחד בחדרה, במיטתה – ובסופם של המעשים נחה לצדו שטופת זיעה, נרפית, דואה אל החלומות. והוא, מלילה ללילה נהיה מדוכדך יותר, מדוכדך אולי לראשונה בחייו. הנה, הוא כבר מתחרט על הכול, חשבה, ועדיין לא נפגמו שעות האושר המעטות שלה. את מה שביקשה לומר לא היה טעם לומר לו - למה שתבקש לה הצדקה מאיש זר, שמתייסר באשמתו בוודאי לראשונה בחייו? שיחשוב, כמו כולם, שאני כזאת. אז מה?! יפה, עירומה, בת שלושים ושתיים, רפה, רוגעת, שכבה שם בעוד הוא חומק בפעם האחרונה ממנה אל שתיקתו; ממנה אל בגדיו; ממנה אל הלילה ואל אשתו. טוב היה לה אז, לעתליה – ולא בגלל הנקמה. מראות רכים ובהירים התחלפו מול עיניה העצומות, בירוק, בתכלת ובצהוב. שלווה לילית נפלאה שרתה עליה אחרי ימים רעים רבים כל כך. אבל בר-כוכבא לא בא עוד. ואחר כך נאלצה שוב להתייצב לבדה, מבוזה, שנואה, שונאת ובזה, מול כולם. המנהרה ארוכה-ארוכה והאור שבקצה אולי כוזב והקירות קרבים מכל ארבעת העברים והתקרה נופלת והרצפה מתרוממת. בר-כוכבא, אוויל יפה תואר, כבר מתייסר באשמתו. משתמט ממנה כל הזמן, כמעט מחוויר מִפחד כשהיא עוברת ליד המדשאה הקטנה ונעצרת להתבונן במשחק הכדורגל שלו עם בנו נוני; מתאמץ לדבר אל תלמידיו המעטים במלוא הריכוז, בכוונה רבה, כשהיא נעצרת מעבר לחלון כיתתו. בחדר האוכל, לצד אשתו, הוא מסתיר את מבטו, והיא בוודאי כבר יודעת הכול. כן, הנה עלבון מר של נבגדוּת בעיניה של עדנה - אבל ככל הנראה כבר סלחה לו. ונוני, עדיין ילד, כבר שונא אותה במבטיו. גם במשק כולם יודעים הכול ושוטמים אותה, ואף שאיש עדיין לא אומר לה דברים בגלוי, היא יודעת שהוועדות כבר דנות בעניינה. "אני שנואה כל כך," סיפרה אז לדוקטור מבורך. הנשים ראו בה גונבת בעלים; הגברים, במחשבתם, ייעדו לה אתם רגעי עונג גנובים – ועזרי זה כבר הודיע לכולם שראה פועל ערבי נכנס ויוצא אצלה. היא חולפת סומרת בין פיות מלחשים, בין אבחות צחוק וקטעי סודות. ואיך יכולה בתה שלה שלא לדעת? ואיך תבין?

כך, מיום ליום, הלכה נטע והתרחקה ממנה. עטתה על עצמה שכבת מגן קשה שאין לחדור דרכה, שמא תסויג ותתויג כמו אמה. להם היא שייכת - ולכן היא מתנכרת לה. בתי, בתי, היא רוצה לקרוא לה, לשווע אליה – ואינה מוצאת בעצמה די עוז לכך. ומתי הייתי אמא שלה? היא מלקה את עצמה. תמיד התעסקתי רק בעצמי, כמו בחולה. מחטטת, שורטת וקורעת בשנאה ובפינוק כזה את עצמי. מוטב שנטע תהיה מוגנת מהייסורים האלה.

מהמטבח עברה לעבוד במתפרה ומהמתפרה למטבח הילדים ומשם ללול ומשם למכבסה. בכל מקום הרגישה שלא רוצים אותה, ולכן נהגה יותר ויותר חירות בחובותיה וימים רבים לא עשתה כלום. איש לא ערער על כך בפניה. הרי נחשבת לאישה מוזרה. רק חווקה הטובה תחבלה לה תחבולות כדי למצוא לה תיקון. וכך יצאה לשבוע נופש של הרווקות בקיבוצים. כל הגברים הגרומים, המקריחים האלה, שהתעוררו מאוחר מדי למצוא את תיקונם, נתנו בה מיד עיניים חושקות. כל הנערות הללו, הנשכחות, במיטב שמלותיהן, קינאו בה. ואיש צעיר אחד, אלמן מקיבוץ מ', ניסה בעקשנות, יותר מכל האחרים. אבל היא כבר החליטה לעזוב, לא גאולה כזאת חיפשה לה. בלילות לא הצליחה לישון, גם לא לקרוא כראוי. היתה מוטרדת. הרבתה לשוטט בערבים ועמוק יותר ויותר לתוך הלילה, לעתים עד הבוקר. בעיניים אדומות, בחשכה גדולה. לפעמים היתה מתקרבת בחשאי אל שומרי הלילה, בלי שיחושו בה, מאזינה לחדשות האחרונות מן הטרנזיסטורים שלהם, שמעה דברים על קרבות תותחים ליד התעלה, על הפצצות. השומרים נבעתו כשגילו אותה, ואחר כך חזרו למנוחתם; כבר הסכינו למוזרותה. לילה אחד בשתיים אחר חצות, בחדר התרבות הריק, לאור מנורה זעירה, צהבהבת, ראתה את בר-כוכבא רכון על ספריו. איך חלף בגופו רעד כשנכנסה; איך העביר את מבטו סביב לראות אם אין האחרים מביטים; איך חיפש מקום להסתתר בו, ואין. "מה שלומך, עתליה?" שאל לבסוף, כנלכד. והיא שותקת, מחייכת. שתיקה ארוכה עמדה ביניהם. אחר כך, כמתנצל, אמר בלי להביט בה: "מחר יש לי את הבחינה הכי חשובה לאם-אֵיי שלי בלשון." נאנח. חשבה: מלאכותי כל כך. "אני לא יודע איך אחזיק מעמד מחר," אמר, "כבר שבוע אני לא עוצם עין, חייב למלא את כל מה שהחסרתי." הוא דיבר על מחקרים השוואתיים, על לשון תלמוד ומקרא. רק לא בעניינם. והיא הביטה בו. מה תאמר לו? למה אתה בורח ממני כל הזמן? למה אתה מפחד ממני? אין בכך טעם. היא עצמה כבר לא יודעת אם היא רוצה בו או בזה לו. ואולי די בכך שגאל את גופה, היא אומרת לעצמה. והוא מדבר ומדבר, כאילו יוכלו הדיבורים להניס את מה שלא מדברים בו. ואז, כן. דווקא כן: "למה אתה בורח ממני כל הזמן?" ביובש; כמעט בבוז. "אתה מפחד ממני או מאשתך?" הוא השתתק, אבוד כזה. ואחר כך, בהשפלת עיניים, אמר לה: "את לא תביני את זה, עתליה. אצלך הדברים הרי מסודרים אחרת. מה שהיה בינינו, תראי, זה..." שתיקה. ניסיון מהוסס לתת סדר בדברים. "אף פעם זה לא קרה לי. נסחפתי, ככה... ואחר כך התמלאתי ייסורי מצפון..." השתתק לרגע. "מה אני אגיד לך? זה נשמע מטומטם כל כך... אבל העובדה שאני גורם עוול לעדנה ולילד ולקיבוץ... והרי כאן כולם יודעים מיד הכול." היא לא זעה, עיניה בו. "מה חשבת, באמת," הוא התפרץ, "שזאת תהיה אהבה נצחית? קרה מה שקרה, וכבר שלושה חודשים אני... אני... ככה מעניש את עצמי על ה... השטות הזאת." הוא נשא את עיניו אליה, וחיוכו המתפנק שב ועלה אל שפתיו: "לא מתאים לי להיות קזנובה, נכון, עתליה?"

למה נפגעה כל כך? האם התאהבה באוויל הזה? איזו שטות. עתליה חממי. עתליה אס. אוטיליה אס, בת סיגריד קאופמן ומקס אס.

אלא שחיוכו לא פגש את חיוכה. בחמה נמלטה אל תוך הלילה. "אני מוכרחה לספר על כך למבורך, מחר," אמרה לעצמה בקול רם ורצה בלי מטרה. עוול הוא גורם לעדנה ולילד ולקיבוץ. למה נפגעה כל כך? האם התאהבה באוויל הזה? איזו שטות. עתליה חממי. עתליה אס. אוטיליה אס, בת סיגריד קאופמן ומקס אס. מה קורה אותך? מה קורה אותך?

היא ניעורה כמחלום רע וקולו של אביה הזקן עולה אליה מהכורסה שמולה: "אני מחר מוֹסֵעַ גַם כֵּם מִתֵל אַבִיף אוֹתֵךְ אוֹטִילְיֵין. מֵנְסַדֵר קָה מַנְשֵצַרִיךְ, ילדַת שלי." על מה הוא מדבר? "אתה לא נוסע לשום מקום, מקס," היא אומרת לו בכעס. "אני יכולה להסתדר לבד. אל תדאג." היא קמה מן הכורסה ומשתטחת על הספה. "ווֹלְפִין יוּנגעֵר מסכימה שאתה יוצֵאת מתל אַבִיף," מבקש אביה להפיס את דעתה. הוא לא הבין כלום. הוא היה מוכן בוודאי לנשק את חברי ועדת החברה על הלחי אחרי שהחליטו לסלק אותי, שמח כאילו עומדים לתת לי אזרחות כבוד של הקימְבּוּץ המֵנְחוּרְבָּם הזה, היא קוצפת. "אני אומרת מן ווֹלְפִי אתה מוּכַח אַ-טוּ-פְּרִי מַצֵאֵת כַּאַם. מַנְשֵצַרִיךְ מִמִיסיוֹנָה אוֹפיצִיאַלִית, ככה אומרת," הוא מספר לה בגאווה. גם זה על הראש שלי. אבא זקן שמסוגל רק להאמין בטוב, נותן אמון בכל אחד. שלושים שנה שימש בכוח זרועותיו את שָלישיהם של נביאי הרעיון המרקסיסטי מחוץ לרוסיה, ובשמה של נאמנותו להם מי יודע מה עשה. מה היו מעלליו האמתיים בגרמניה, ברוסיה, בפולין, בצרפת, בספרד, בפורטוגל, באיטליה, באמריקה, במכסיקו, בפרו ובסין והשד יודע איפה עוד. רק כשהיה בגילי כמעט התחתן והוליד ילדה. איש טוב וגדול וחסר אונים עוד יותר ממני, מצא לו מגן בתמימות שלו. רחמים עולים בה על אביה. איש ללא מולדת, ללא לשון; אפילו מחשבה אחת הוא לא יכול לבטא במילים. יושב כאן ומעט ההיגיון ומעט הזהירות שעוד נשארו בו שוקעים ונמוגים באושר גדול ואווילי, חסר סיבה. אתה בטח חושב שגם אני מאושרת כמוך, מקס, היא מבקשת לומר לו ועוצרת בעצמה; אתה בטח חושב שטוב לי כל הזמן, אתה בטח חושב שהקיבוץ עושה אותי אמבּסדורית בתל אביף. היא עוצמת את עיניה. מה זה יעזור? גם זו דרך לאושר.

ומי מאושר, בעצם? האם מבורך מאושר? האם איתן וולף מאושר? האם חווקה מאושרת? מה זה בכלל אושר? כל החיים אנחנו רצים אחריו ורק השוטים מאושרים. השוטים וחסרי הספקות מתבצרים להם בתוכו כל עוד אפשר. בר-כוכבא התבצר באושרו והיא הרסה לו את מקדשו, ומאז שוב אינו אותו אדם. לפני שנתיים נשלח מן המשק למרכז בתל אביב כאחראי להכשרה החינוכית הכללית. אחר כך התגלגלו שמועות על אי-סדרים. הבחורות במכבסה אמרו שהושעה. כל מיני שמועות נפוצו בקיבוץ, ובימים היתה רואה אותו משוטט על הדשא המצהיב ליד חדר המשפחה שלו, נזהר שלא להתרחק משם. כשקרבה מעט חש בה ופניו הלבינו. עוד שיבה נוספה לשערו ובעיניו לא היה עוד ברק. הוא התבונן בה, היא הסתכלה בו, ולא דיברו. רחמים גדולים הציפו אותה פתאום. ואז יצאה עדנה אשתו, פניה קשות, נחרצות מתמיד, ואמרה: "אורי. בוא. האוכל מוכן." שבועות רבים היתה עדנה בר-כוכבא מביאה ארוחות לעצמה ולבעלה על מגש לחדר. הוא לא העז להראות את פניו בחדר האוכל. ושם עסקו בו כל הזמן. עזרי, כמובן, ידע את הסיפור כולו: "אחד שהיה גורדוניסט פעם, סולובייצ'יק, בא מאמריקה והשאיר צ'ק של איזה עשרים אלף בשביל המרכז לחינוך אצל אורי בר-כוכבא." כולם מקשיבים בדריכות. "נו, טוב," מסכם עזרי, "הצ'ק הזה לא נרשם בשום מקום." היא שמעה מן הצד ולא האמינה. לשם מה צריך בר-כוכבא כסף? וחוץ מזה, הוא הרי פחדן ולעולם לא יעז לעשות דבר כזה. "נו, מה," נעל אלכס, "אוסף האנשים המושלמים שיש לנו כאן בקיבוץ..."

אחר צהריים אחד בחורף האחרון הקיש בר-כוכבא שוב על דלתה. רועד מקור, רטוב וסמור שער הגיע אל המפלט האחרון שלו - כך קיוותה. ברוך הבא לממלכת האומללים, הנפחדים והמשוגעים, רצתה לומר לו, קצת בתוכחה; קצת בשמחה לאיד; בהקלה, אולי. אבל הוא היה אומלל באמת. "עדנה נסעה לחיפה ושכחה להשאיר לי מפתח," אמר לה, כמתרץ. "חזרתי באוטובוס של שלוש מתל אביב וכבר שעה שאני מסתובב בגשם." התיישב מצטמרר מול תנור הנפט. "מה עם הלימודים?" שאלה. הוא נאנק. "מי חושב על זה? כבר מזמן אבד לי כוח הריכוז. אני לא מסוגל ללמוד." ואחרי שתיקה ארוכה אמר, כאל עצמו: "אתמול בא אלי איתן וולף. הוועד רוצה לדעת מה בכוונתי לעשות הלאה..." הוא הליט את פניו בכפות ידיו כבוכה, אך כשהסיר את ידיו ראתה שלא בכה ורק פניו עוּותו מכאב עז שחלף בהן. "אני לא יודע מה לעשות, עתליה," גנח פתאום. "אני כבר לא יכול לראות כלום קדימה."

הוא הליט את פניו בכפות ידיו כבוכה, אך כשהסיר את ידיו ראתה שלא בכה ורק פניו עוּותו מכאב עז שחלף בהן.

עיניו היו מפוכחות, בהירות – ופתאום חשבה שמעולם לא שפטה אותו נכון. "מה בדיוק קרה?" שאלה. הוא משך בכתפיו. בדל חיוך, חיוך אחר, עלה על שפתיו: "מה את שואלת? הרי כולם יודעים. שיחת השנה במשק." היא אמרה: "אני לא יודעת בדיוק. אני זה לא כולם." ראשו שקע בין כתפיו והוא הפנה את מבטו אל הלהבה האדמדמה שבתנור הנפט ושתק. "ולמה שלא תעזבו את הקיבוץ?" הציעה. "מה יש, לא תוכל להסתדר בתל אביב או אולי באיזושהי עיר פיתוח, אני יודעת?! מורה או מרצה או..." אך הוא הניד בראשו. "זה לא ילך. זה לא ילך. אני מוכרח להישאר כאן. אדם צריך בית, חברה, מקום אחרון... עוגן כזה, את יודעת. כבר עשרים ושלוש שנה אנחנו חברים כאן. נוני בצבא. וכאן זה המקום שלי. כאן הוצאתי עשרים מחזורים של תלמידים ו..." – ופתאום פרץ בבכי גס, סמרטוטי, נשבר כזה, רוטט. ומתוך הבכי, בפרצי וידוי: "ומה, כאן?... מי ייתן לי ללמד עכשיו?... איך אוכל לעמוד מול כיתה ולדבר? ולהביט לחברים כאן בעיניים... איך הייתי מטומטם כזה, איך עשיתי עוול כזה לקיבוץ, ל... ל... לאמון שנתנו בי..." קצרת רוח קטעה את בכיו: "אתה יודע מה? אתה לא חייב שום דבר לאף אחד. רק לעצמך. על איזה אמון אתה מדבר? במי אתה נותן אמון? בהם?... רק בעצמך, רק בעצמך תן אמון. כל מה שקרה לך כבר נהפך לבדיחות בחדר האוכל, אז זה בית? זה עוגן בשבילך?" אבל הוא, רצוץ, מייבב ואינו שועה אלא לכאבו שלו: "אני בן ארבעים ושבע, עתליה. אני לא יכול להתחיל הכול מחדש..." גופו שחוח, ראשו שפוף: "וגם עם עדנה זה... זה לא מה שהיה... ב... בדבר הזה, היא... היא לא מסוגלת לעמוד אתי... היא לא חזקה... והיא נוטרת לי... מאז..." עלוב כילד קטן, היא חשבה. רחמים ושאט נפש וכמיהה ונחמה התרוצצו בה. מה הוא בא אלי לבכות על אשתו הטיפשה, שלא מבינה אותו?

"אולי תגיד לי סוף-סוף מה בכל זאת קרה, שנהיה חכמים יותר," תבעה ממנו כמעט בגסות. נבוך מחה את דמעותיו ומיד התפרצו בעיניו שוב. וזה הגבר היפה, הנרפה, שבע הרצון, היהיר, המפונק, האוויל שהכירה? עכשיו ישב לפניה כמעט איש זקן. במילים לעות, מבויש, סיפר לה על האישור שזייף. בזה כל העניין. לא כסף. רק אישור שהמשק מסכים לשחרר אותו לעוד שנתיים נוספות. "אני אידיוט," אמר, ניחם בו, שבור. "הייתי יכול להביא את הנושא לאספת החברים. היו מאשרים מיד. אבל אני חששתי, ועל הפרק היתה האפשרות לרכז את... את כל החינוך הגבוה במשקים... חשבתי שזה ילך, ואחר כך נסדר הכול כאן. אבל גרינברג מהמרכז פגש באיתן וולף, במקרה, והכול הסתבך. איזה מטומטם אני..."

עניין גדול, חשבה לה. שטות שכזאת, ובגללה אדם מאבד את כל עולמו. הגשם הכה בחוץ והיא הרגישה אז בוגרת באמת; חזקה ומלאת כוח מול סבלו של האחר; מסבלו של האחר. "תפסיק לבכות," אמרה לו, "תפסיק לבכות. בוא הנה. שב לידי." אובד, מגוחך, עלוב, עשה כדבריה. ישב לידה, והיא חשה בחום הגוף שלידה ושתקה. הנה מיד תתקן הכול. אך פתאום, על הספה, חיבק אותה בכוחו של אדם טובע ושב ומירר בבכי, ראשו נח בין צווארה לכתפה, והתנור העלה הילה אדמדמה, וגשם עז הכה בחוץ. כל מחשבותיה התפרעו. הוא נצמד אליה. "רגע אחד. רק רגע..." היא ניסתה, ולשווא. "אני לא יודע מה לעשות," הוא בכה. "איבדתי הכול פתאום. הכול..." ידה ליטפה את שערו שדלל, את פניו הרטובות, את גבו. "אתה יודע מה?" אמרה לו בהחלטה פתאומית. "עזוב את הכול ובוא אלי. נהיה ביחד. כל הזמן ביחד. נחזק זה את זה." גופו קפא, בכיו נעצר. הוא הרים אליה את ראשו, מופתע, לא מאמין: את? אני? אנחנו? "זה יהיה... זה יהיה קריקטורה," פלט. "את ואני, ביחד, במשק... עם כל החברים... ועם עדנה ונוני?!" אך היא לא הרפתה, למרות העלבון. בבת אחת קדחה בה הישועה: "אז לא כאן. אז נצא למקום אחר..." מחשבותיה רצו אל פיה ברגע היוולדן: "תשמע. אנשים הם אנשים. יש בהם חולשות. יש בהם כאב." ליטפה בידיים רועדות את ידיו שקפאו, ביקשה להזרים אליהן משהו מן האומץ שלה המטורף, המידי. בחוץ חרקו האיקליפטוסים ברוח העזה שבאה מן הים. "תבין," היא חיננה את קולה, לשבור את המחסום. "מה שעשית זה שום דבר. זה טיפה. באמת. רק כאן עשו מזה הר. כאן תלך עם הכתם הטיפשי הזה כל החיים. אני מכירה את זה, כמה שאני מכירה את זה. כולם מדברים עלייך, כולם משתתקים ברגע שאת עוברת לידם. את מנודה... אסור להסכים לזה. אתה לא מבין?! אנחנו בסך הכול בני אדם. מותר לנו לטעות, ואנחנו לא חייבים לשלם על זה כל החיים." אבל הוא משך את ידיו מידיה, ועיניו כבר יבשו. "אבל את מדברת עכשיו עלייך," אמר, והיא לא הבינה. "עלי? אני לא עשיתי טעויות," דבריו קוממו אותה: "אני? רק טעות אחת עשיתי, בזבזתי את חיי עד עכשיו. עוד מעט אני בת ארבעים ואתה בן ארבעים ושבע, לא תהיה פעם נוספת." לא, לא תהיה פעם נוספת. וכבר חלחל בה הפחד שתיכשל שוב. לא תהיה עוד הזדמנות. "הכול יכול להתחיל מחדש," היא חזרה ואמרה. אבל הוא, שכבר החליט מה שהחליט, אמר בביטחון של נואשים: "אני לא יכול להתחיל מחדש, עתליה. לא אני. לא עכשיו. לא כאן. את מבינה?! לא... לא בלי עדנה... לא אתך." והיא השתתקה.

אחר כך פרכסו ידיה והיה עליה לתפוס אותן זו בזו. "אתה והמשק והחברים והנאמנות ועדנה," אמרה בעלבון וקולה עלה כמעט לצרחה. לא הכירה את קולה אז, כמו שקרה בחדר האוכל. "מצדי שתישרפו כולכם, מה אתה בא ליילל לי כאן? מה אתה בא לבכות לי על הכתף? לך מפה! לך מפה!" – והיא קמה על רגליה, רועדת כולה, עיניה חורגות מחוריהן, הדם הולם בעורקיה. "לך מכאן!"

הגשם הכה בחלון. ומעבר לזגוגית, בערפל של אגדות, היה הקיבוץ. במרזב נתלה קילוח עכור, צהבהב, אינסופי, שניגר לשלולית שבחוץ, מזרזף ומזרזף. חורף לח וקר. בר-כוכבא קם על רגליו, נבוך: "את לא מבינה, עתליה. באמת שאת לא מבינה," אמר בקול שבור. והיא לא רצתה עוד להבין כלום. רצתה להטיח את ראשה בקיר עם כל ההצלות האלה שהמציאה לעצמה, עם כל האכזבות המרות שבסופן. "חשבתי," הוא מלמל, כמו לעצמו. "שכן יהיה מי שיקשיב לי... שיבינו... לפחות כאן." אך היא מיאנה להבין.

לאחר שבועיים, כשעמדה ועדת החברה להתכנס עם הוועד בעניינו, לא אצר עוד כוח, ובשעות השמירה, בדרך החולות היורדת אל הים, ירה בעצמו. אחרי ששמעה על מותו רצה בגשם, רצה ורצה בשלוליות הרפש הצהוב ונמלטה לחדרה, למקום מקלטה. טיפש שכמוך. טיפש שלי. יכולת ללכת בדרך אחרת – ופחדת. לא ניצלת וגם אני לא, רק האחרים ניצלו. הנה אלמנתך. עכשיו כולם מכבדים את סבלה, את יגונה. פתרת בעיה למשק, היא אומרת לו.

טיפש שכמוך. טיפש שלי. יכולת ללכת בדרך אחרת – ופחדת. לא ניצלת וגם אני לא, רק האחרים ניצלו.

ועכשיו אני. היא נושאת עיניים אל אביה הזקן הנם בכורסתו, מרחף בוודאי בעולם מעומעם שכולו טוב, שכולו עלילות. עכשיו אני בעיה שעומדת להיפתר. בלכתנו ציווינו להם את החיים.

החורף בא והלך, האביב בא ונמוג והנה הקיץ במלוא עוזו. בת ארבעים וחודשיים. ועדיין לילה. שתים עשרה ורבע. עוד מעט תבוא נטע מחזרת הריקודים. בלילה כזה, במוצאי השבת האחרונה, שלחה אש במתבן. אולי אני באמת מטורפת, היא נחרדת. עכשיו הם מגרשים אותי. בקלון. כל הקיבוץ סער. ועדת החברה התכנסה מיד בבוקר והחליטה, ובערב אישרה את ההחלטה אספת החברים. והיא, היא הרי רצתה לבוא ולומר להם דברים, אבל הם הערימו עליה; פשוט כך. את נטע שלחו אליה, שתעסיק אותה בעניין אחר. היא רצתה להתייצב שם, במלוא הקלון והעלבון, מול שופטיה; לומר להם את כל מה שהיא אומרת לעצמה כל יום, כבר עשרים וחמש שנה; לראות אותם נבוכים; לשמוע; להתחזק מן העלבון ומן השנאה. אבל לא. כמו גנבים עשו הכול. חווקה הביאה לה את הבשורה בשם כולם. לא העזו אפילו להתייצב מולה ולצוות. מעבר לגדר אני נזרקת, כמו טמאה, היא אומרת לעצמה, ושוב נלכדת בחרדה. מה אני אעשה? מה אני אעשה? אני שונאת את המקום הזה כל כך ומתעבת את האנשים פה, והבדידות שלי כאן גדולה ומרה, ולנפש שלי אין כאן מנוחה. וכל ארבעים השנים האלה שעברו יום-יום בלי תכלית עומדות עכשיו מולי – ולמרות כל זה, הרי בטבור שלי אני קשורה הנה. למקום הזה, לאנשים. אני פוחדת כל כך לעזוב, לא לחזור לפה לעולם, להתחיל הכול מחדש לבד, רחוק מכאן. אין בי הכוח, אין בי האמונה, אין בי הרצון. ואני מפחדת. אני מפחדת נורא.
בכייה עולה. אביה נחרד משנתו וקם ויושב לצדה, ובידיו הזקנות הוא מלטף אותה ואינו מבין. "שָׁה, שָׁה,קָרִידִינְיָה. שָה, מַיינֵע מאמינק'ע," הוא אומר לה. "נוֹ צריך מִלִבְכּוֹנְת. דאס מה פרוֹגראסיה מן כל אחד אִימנֵנְטִיה מן הנטוריה." בכייה עולה וגובר. גופה רוטט בין הזרועות הזקנות. רק היא יכולה להבין את דברי הנחמה; רק הוא, בבלי דעת, בכל זאת מצליח לגעת בנפשה. ובעוד היא בוכה, הוא הולך ומתעמעם אל השכחה. לבד. לבד. לבד. "פאפי, פאפי," היא שומעת את עצמה אומרת בקול דק כתינוקת בגרמנית. מעולם לא דיברה אליו גרמנית מאז היתה בת שבע. "אבאל'ה, אבאל'ה," היא בוכה. "אני מפחדת, אני מפחדת. אתה תמות לי, ונטע זרה וחזקה כמוהם, ולי אין אף אחד בעולם. אני לבד כל כך וכולם שונאים אותי. אני זרה בכל מקום, אבאל'ה, אני זרה ואחרת ואני לא רוצה בזה. איך יהיה בי כוח לעבור עוד שלושים שנה כאלה לבד? אני מפחדת. אני מפחדת, אבאל'ה." ואביה מלטף את שערה וחובק את כתפיה ומשקיט את הרעד העובר בה. "שָה, שָה, קָרִידִינְיָה מִיָה," הוא לוחש לה. אך בכייה אינו נפסק. גם לא כשנכנסת נטע מן הלילה אל האור הדל, הצהוב, ואינה מופתעת מן התמונה: אמה ממררת בבכי כמו תינוקת, ללא הפוגה, בזרועות סבה.

"תגידי, עתליה," שואלת בתה, ביובש. "את רוצה להפסיק לבכות ולהתחיל לארוז?! כבר אחת ורבע. ההצגה נגמרה."

יצחק בן-נר, בן המושב כפר יהושע שבעמק יזרעאל, כותב ומפרסם מגיל 15. הוא כתב רומנים, קובצי סיפורים, נובלות, תסריטים ומחזות. ספריו: האיש משם, שקיעה כפרית, ארץ רחוקה, אחרי הגשם, פרוטוקול, מלאכים באים, בוקר של שוטים, תעתועון, דובים ויער, עיר מקלט ואף אחד עוד לא מת בהליכה. בן-נר ערך והגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה, היה עיתונאי ומבקר סרטים. חתן פרס עגנון ופרס ברנשטיין, פרס רמת גן, פרס ראש הממשלה על שם אשכול ופרס מפעל חיים מטעם אקו"ם. "עתליה" כלול בקובץ הסיפורים "המסע הלילי הארוך הביתה", הרואה אור בימים אלה בהוצאת "עם עובד".
קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יצחק בן-נר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על עתליה

יופי, תודה. ממרחק השנים אמנם הטקסט הזה מנציח דימוי קצת משומש של המשוגעת/המרדנית/עם הנטיות האמנותיות, ואיזה מזל שהיום כבר יש מנעד הרבה יותר רחב של אאוטסיידריות נשית אפשרית, ובכל זאת שורה על הטקסט הזה איזה מין עדינות שכבר לא קיימת בספרות העכשווית והסיפור מעניין והדמות שבמרכזו מרתקת. אני מאד אוהבת את המדור הזה, נהניתי גם מקנז וקארבר, ויופי שעורך המדור לא נרתע מהאורך של הסיפור והעלה אותו בכל זאת בניגוד לכל הגיון מסכי - מחזקת את ידיך (:
רק הערה אחת קטנונית - אם אפשר להכהות טיפה את הסמן המתגלגל בסרגל הימני. אצלי הוא מוצג כמעט באותו גוון של הדף, זה לא נוח בעיניים.

תודה מירי. זאת לא הערה קטנונית, פשוט מי שלא משתמשים בסרגל הגלילה כדי להתקדם בקריאה (אלא, נניח, בחץ למטה במקלדת, במסך מגע או בגלגל האמצע בעכבר, למשל) מעדיפים שסרגל הגלילה יהיה כמעט שקוף.
באיזה סוג של מחשב/סמרטפון את קוראת את אלכסון, ובאיזה דפדפן?

שלום רותי, אני לא משתמשת בסרגל הגלילה כדי להתקדם בקריאה, אבל הוא נחוץ לי לצורך אוריינטציה - באמצעות הסמן אני עוקבת אחרי המיקום שלי בהשוואה לאורכו המלא של הטקסט. בטקסטים קצרים זו לא בעיה, אבל כשהטקסט ארוך אולי אעדיף לדחות את הקריאה לזמן אחר, ומיקומו היחסי של הסמן יעזור לי למצוא בקלות את המקום בו זנחתי את הקריאה, אלא אם כן תאפשרו סימון כלשהו.