ארצי היא מה שהים לא רצה

תני לי לשלם את החשבון. לא, ברצינות, תני לי לשלם את החשבון ותחשבי עלי כעל טכנוקרט פורטוגלי צעיר ואידאלי דגם 79, אינטליגנציה מסוג "אספרסו", כלומר גשמית, שטחית ולא-מזיקה, תרבות בסגנון "קדרנוש דום קישוטה", כלומר סדורה, אנינה ומעודנת מאוד, נטייה פוליטית "פוקסטרוט" ¹, “פֶּדְרַש דֶה-אֶל-רֵאי" ² ו"קָאזָה דָה קוֹמִידָה" ³, תחריט של פומאר, פסל של קוטיליירו וגרמופון עם רמקול גדול בדירה, כזה שמקיים מערכת-יחסים חופשית, מפותלת ומלאה במהמורות סוערות עם ארכיטקטית-נוף, בחורה שבלילה, כשהיא מניחה את עדשות המגע שלה במאפרה, מאבדת יחד עם ה"סטריפטיז" הזה של הצילינדרים את הקסם הערפילי שיש במבטיהן של שחקניות הקולנוע האמריקניות של ניקולס ריי, והופכת לעירום נטול מסתורין מקמפו דה-אוריקה, ומחפשת בתיק היד שלה, בידיים מגששות, את חפיסת ה"מיקרוגינון". היינו צריכים כולנו להשתמש בכותפות כדי שהנשמה תצנח לנו מעט פחות על העקבים, יעץ אלבר וידלי לחברים בבר שאירועי מאי 68 פסחו עליו, באותו אופן שבלי שאיש יידע בדיוק מדוע, הגאות והשפל פוסחות על אזורים סלעיים מסוימים בחוף, ואולי כך נחדל למעוד על קפלי המכנסיים של הפרויקטים המיופיפים שלנו, שמקרוב מדיפים ריח רע כל-כך. יש דברים מעטים בלבד שאני עדיין מאמין בהם, והחל משלוש לפנות בוקר העתיד מצטמצם לממדים מעיקים של מנהרה שבה אתה נכנס בעודך נוהם את הכאב הישן שאינך מצליח לרפא, כאב עתיק כמו המוות המגדל בתוכנו, מאז הילדות, את הטחב הדביק של הקדחת, מזמין אותנו לאמץ את חוסר המעש של הגוססים. אלא שאת יודעת איך זה, ישנה גם אותה בהירות פזורה וחמקמקה, הנוכחת בכל מקום, מלאת התשוקה, הבהירות המשותפת לציורים של מטיס ולשעות אחר-הצהריים של ליסבון, שכמו האבק של אפריקה גם היא מצליחה לעבור בחרכים, בחלונות הסגורים, במרווחים הרכים המפרידים בין כפתורי החולצה, בקיר הנקבובי של העפעפיים במרקם של הזגוגית הרצוחה של הדממה, ואין זה בלתי-אפשרי שהיופי הבלתי-צפוי של בחורה צעירה שחולפת על פנינו במסעדה, בלי לראות אותנו, מסעדה שבה ראש של דג מביט בנו מן הצלחת בעיניים של אורגזמה מתחננת, אין זה בלתי אפשרי שהיא תיגע בנו פתאום בכנף הנס של צרבת של השתוקקות ושמחה. והרגע הזה המפתיע, חג-המולד הבלתי-צפוי הזה, השמחה הזו ללא סיבה, בעומק, ששנינו ככל הנראה ממתינים לה כאן, בבר הזה שהיינו רוצים שאביו של הקלברי פין יישב בו, יחד עם ההשתכרויות הזועמות והמופלאות שלו, אנו ממתינים לו ללא ניע כמו זיקיות, ממתינים להופעת זבוב-רעיון, מחליפים צבעים על פי גווני האלכוהול שאנו מגירים אל קרבנו. כך כפי שהחלפתי צבע כאשר עם כניסתי בבוקר למקלחת, נתקלתי בקצין מחבל קטנגה שצחצח את שיניו, את חניכיו, את חיכו, את לשונו, ואת כל פניו, במברשת השיניים שלי.

“Bonjour, mon lieutenant” ["בוקר טוב, אדוני הסגן"], בעבע האיש בחיוך עצום שניגר על פניו, בריר ורוד, עד לסנטרו.

הם הגיעו לשיומה ימים אחדים קודם לכן, פלוגה שלמה של שחורים קטנים וגדולי-ראש, חתיכת בד אדום על צווארם, ושפמיהם שדרשו עבודות גינון וטיפוח העניקו להם מראה אינטלקטואלי באורח מטעה כשל הסקסופוניסטים בפסטיבל הג'ז בקשקאיש, גאוני החלק השלושים-ושניים שכל בן ובסטר הקטן ביותר היה מוציא אל מחוץ למחנה, ובראשם ממ"ק בגיל העמידה שהציג את עצמו כבן-דוד של צ'וֹמְבֶּה, ודיבר צרפתית של תקליט "לינגואפון" במהירות הלא-נכונה:

“J´ai très bien connu Mobutu, mon lieutenant”, הודיע לי האיש, פולט כיח של בוז ממעמקי נקרות ריאותיו, “il était caporal comptable à l´armée belge”. ["הכרתי היטב את מובוטו, אדוני הסגן, הוא היה רב"ט תשלומים בצבא הבלגי"]

הם נאספו וחומשו בידי ה- ⁴PIDE , והיו עדה פרועה וחצופה שהרדיו בזמביה כינה "הרוצחים השכירים של הקולוניאליזם הפורטוגלי". הם לא נהגו לקחת שבויים והיו שבים מהסבך תוך צרחות, כיסיהם מלאים באוזניים ככל שהצליחו לתפוס; הם השתלטו על הנשים במתחם השחורים לעיני המלך השחור הנואש והכנוע, שהלך ואבד בהתבוננות האינסופית שלו בערבה בעודו משעין את מרפקו ומה שנותר לו מנשמתו על מכונת התפירה שלו שהתקלקלה ללא תקנה ושהחלה לדמות ללווייתן מת על החוף; הם היו באים ללא הרף בדרישות וכועסים כאורחים באתר נופש מפואר תוך שהם מלבים את כניעותם של העובדים באמצעות איומים תמידיים, ולאחר מכן היו מסרבים לתת שרות ביהירות של מנכ"לים שנזהרים מאוד לבל יבלבלו ביניהם ובין שומר הסף, והבן-דוד של צ'ומבה, היה מביט בכל זה באדישות וחוגג עם עכברושים צלויים בעוד אנו שולחים מבטים חטופים ועומדים להקיא, ולאחר מכן הוא היה מצחצח את שיניו המסופקות במברשת השיניים שלי, דבר שהוא הצדיק בפשטות שלא אפשרה כל תגובה:

“Excusez-moi, mon lieutenant, je pensais qu´elle était à tout le monde”. ["סליחה, אדוני הסגן, חשבתי שהיא של כולם"]

“אדון PIDE קובע יותר מקצינים", היה המלך השחור מוודא באי-אמון נוגה, מצביע על בני-ארצנו הלבנים שהיו באים מדי פעם לחרוש מזימות עם הקטנגזים בקרנות גדר-התיל, טיפוסים חמקמקים בעלי אדיבות מבשרת רעות. באחת הפעמים הרים המפקח או הסגן שלהם, בחדר האוכל בגאגו קוטיניו, הרים את אחד מאנשיו באוויר, מצווארו, כיוון שהלה כינה בשם "פחדן" איזה קצין שלא נכח במקום:

“צא החוצה, חתיכת מזדיין.”

אולם עד מהרה, הבריגדירים הסמכותיים בפיקוד העליון של האזור הבהירו שמי שיתעמת עם הגיבורים הפטריוטיים משרותי הביטחון יסתכן במצבים לא-נעימים במסגרת שרותו, והסגן התפרץ אל חדרי, נרעש עד לשד עצמותיו:

“אלו נבלות לא פחות מאלו, דוקטור, ומי שנדפק פה זה אנחנו. אולי אתה מסדר לי איזו מחלונת כמו שצריך. נשבר לי הזין לגמרי מהמלחמה המחורבנת הזו.”

ואילו אני הייתי במעבר במחנה הגדוד, בדרכי ללואנדה ולחגים בליסבון, שרוע על המיטה בסיאסטה שלאחר ארוחת-הצהריים, והרגשתי את משקל הספגטי בבטן כאילו הפסטה היא עובר.

“מחלה, דוקטור", התעקש הסגן, “אנמיה, לוקמיה, ראומטיזם, סרטן, חזרת, איזו מחלה ככה, מחלה מחורבנת שתעביר אותי למילואים. מה אנחנו עושים כאן? שאלת את עצמך כבר מה אנחנו עושים כאן? אתה חושב שמישהו מודה לנו, לא, נו, באמת, תקשיב, אתה חושב שמישהו מודה לנו? ובנוסף לזה, תראה איזה מזל יש לי, אתמול קיבלתי מכתב מאשתי שמשתפת אותי בעובדה שהמשרתת התפטרה, הסתלקה, תפסה את הרגליים שלה והלכה: הבחור לא נמצא שם כדי לסדר לקטנה את מה שצריך, והנה התוצאה. תאמין לי, דוקטור,  בעל-בית שאת הכלי אינו מחדיר, בית לא-שקט אחריו יותיר. קניתי לה גרביוני תחרה שחורות ותחתונים אדומים, הצבעים של חיל התותחנים, ואשתי הייתה יוצאת מוקדם לעבודה, והיא הייתה מביאה לי את ארוחת-הבוקר למיטה לבושה בגרביים ובתחתונים, טובה כמו תירס טרי, והיא הייתה מרימה את הסדין, מסתכלת ואומרת, אי אדוני הסגן, הוא כל-כך גדול היום. הו, דוקטור, אילו רק ידעת איזה כישרון היה לה. ונימוסים? ועדינות? בחיים לא שמעתי אותה אומרת מלה גסה. היא תמיד אמרה 'זה'. הזה שלך ככה, הזה שלך אחרת, תן לי את הזה שלך, אדוני הסגן, אני כל-כך אוהבת את הזה שלך, תכניס את הזה שלך לזאתי שלי. מה אתה עונה לי על זה, אה?”

בעיניים עצומות, כשקולו האדיר של הסגן התגלגל ברחבי החדר, חשבתי: מזה אחד-עשר חודשים שאני לא רואה וילונות, או שטיחים, או כוסות יין, או אספלט, וזה היה כאילו שארבעת החוסרים האלו היו הבסיס היסודי של כל אושר אפשרי, מזה אחד-עשר חודשים שאני רואה רק מוות ומועקה וסבל ואומץ ופחד, מזה אחד-עשר חודשים שאני מאונן בכל לילה, כמו איזה דפוק, רוקם וריאציות של מתבגר סביב השדיים בצילומים בחדר הקשר, מזה אחד-עשר חודשים שאני לא יודע מה זה גוף למרגלות הגוף שלי, שאני לא מכיר את הרוגע שבאפשרות לישון ללא חרדה, ויש לי בת שאני לא מכיר, אישה שהיא זעקה של אהבה חנוקה באיגרת-אוויר, חברים שבאורח בלתי-נמנע אני מתחיל לשכוח את תווי-פניהם, בית מרוהט ללא כסף שמעולם לא ביקרתי בו, אני בן עשרים ומשהו, אני באמצע החיים שלי והכל סביבי נראה לי תלוי באוויר כמו אותם יצורים בעלי הבעות קפואות שעמדו מול הצלמים של פעם.

“מחר אני ממשיך ללואנדה בדו-מנועי. אתה רוצה שאתקע לאחת בשמך?”

ושוב המפרץ, עצי הדקל, הציפורים הלבנות שרגליהן כקלונסאות דקות, בתי-הקפה של אנשי הצבא, הגברים בעלי התיקים השמנוניים שהחליפו כסף ברחבות תמורת עשרים אחוז, משחק הירכיים של המולאטיות, מצחצחי הנעליים, הנכים, העליבות שאין לתארה של המקומיים משכונות העוני, הזונות מ"באירו מרסאל" המוארות באורם האלכסוני של פנסי הג'יפים, אנשי מטעי הקפה בקברטים שעל האי, הממששים רקדניות בלות שעיניהן תפוחות כעיני צפרדע, עיר קולוניאלית יומרנית ומלוכלכת שמעולם לא אהבתי, משמנים של לחות ושל חום, אני שונא את רחובותייך שאינם מוליכים לשום מקום, את האוקיאנוס האטלנטי שלך המבוית מרוב כביסה, את זיעת בתי-השחי שלך, את הטעם הרע הצעקני של הפאר שלך. אני לא שייך לך ואת אינך שייכת לי, הכל בך דוחה אותי, אני מסרב שזו תהיה ארצי, אני, אדם שנולד מערבוב של סוגים כה רבים של דם, שיד המקרה המופלאה רצתה שיהיו לי סבים מכל מקום אפשרי - שוויצרים, גרמנים, ברזילאים, איטלקים – ארצי היא שמונים-ותשעה אלף קילומטרים רבועים שמרכזם בבנפיקה, במיטה השחורה של הורי, ארצי היא המקום שבו המרשל סלדנייה מורה באצבעו, המקום שבו הטז'ו נשפך אל הים, צייתן, נתון לפקודת המרשל, ארצי היא הפסנתרים של הדודות ורוח-הרפאים של שופן הצפה אחר-הצהריים באוויר שנקלש בשל הבל-פיהם של האורחים, ארצי, רוּי בֶּלו, ארצי היא מה שהים לא רצה.

ציפורים לבנות, סירות דיג היוצאות בראשית הלילה. הדיילת שהראתה לי את המקום במטוס הופיעה לפתע בעודי מתלבט בתסבוכת של חגורת-המושב, ומסרה בידי פיסת ניירת קטנה, מקופלת:

“יש לך עיניים כחולות. בוא חפש אותי כשתחזור.”

מתוך הרומן "התחת של יהודה איש קריות" מאת אנטוניו לובו אנטונש. תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר

אנטוניו לובו אנטונש (António Lobo Antunes), יליד 1942, נחשב בעיני רבים לגדול הסופרים הפורטוגזיים בדורנו. הוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ירושלים לספרות לשנת 2005, על הרומן שלו "הארורים", שראה אור בהוצאת "עם עובד".