זיכרון שאול, זיכרון פרטי

לילה חם. מאי 1967. שיכון חדש של עיר בצמיחה. דירה צנועה. אישה צעירה, יפה, ישנה שינה קלה. קשובה. בחדר סמוך ישנים בנה בן הארבע ובתה בת השנה. הדירה חשוכה כולה למעט מנורת לילה זעירה בשקע חשמלי שבהוֹל.

לילה חם. מאי 2000. שכונה ותיקה של עיר מתפוררת. דירה מרווחת. האישה צעירה (פחות), יפה, ישנה שינה קלה. כואבת. בחדר סמוך ישנה בחורה צעירה. פיליפינית. מטפלת.

זזה במיטתה. צד אל צד. בחלומה מזנֵב קול מרוחק: "אברם!" הפסקה ארוכה ואז שוב: "אברם!" ניתק סיפור החלום. רק הקול מתחדש. מתגבר: "אברם!..." פוקחת עיניים. מצליחה לקרוא שעת חצות במחוג זרחני בשעון חדיש המונח למראשות מיטתה. שבה ועוצמת עיניה.

נעה במיטתה. צד אל צד. מתוך חלום רווי משככים פוקחת עיניים. כבר זמן רב שאינה מתעניינת בזמן, בשעה. נאבקת להרים גוף רזה וחולה, מחניקה איזו קריאה, קורסת על הכרית כשפיה עדיין רוצה לומר משהו, שבה ועוצמת עיניה. ודי.

את ערבו של הלילה בילתה עם שני ילדיה בבית חברים, עד שעה מאוחרת היו שם, חגיגת עצמאות מאופקת לכבוד מדינה צעירה וגאה. ממרפסת ביתם – כך פיתו אותה להצטרף – ברב-הקומות הראשון בסביבה, מהקומה השישית הגבוהה, אפשר לראות את זיקוקי הדינור שמשוגרים מגג בניין העירייה.

את ערבו של הלילה בילתה עם שני ילדיה, בביתה; עד שעה מאוחרת. חגיגת פרידה מאופקת שקיימה מדי ערב בימי תפוגתה. ממרפסת ביתה, באחד מרבי-הקומות הוותיקים בעיר, בקומה העשירית הגבוהה, כבר שנים שאי אפשר לראות את זיקוקי הדינור שמשוגרים מגג בניין העירייה.

"אברם!!!" גובר הקול הקורא. עכשיו כבר יודעת שלא בתוך חלומה הוא קורא. רחש קל מחדר הילדים. מתיישרת במיטתה. עייפה היא קמה ויוצאת. ליד מיטת הילדה מתקנת שמיכה שמוטה. הילדה ישנה, רגועה. אם רק תתעורר, תוכל להאכילה ולהמשיך לישון עד הבוקר, אלא שהיא, הילדה, ישנה... והרי תתעורר רגע אחרי שתעצום היא, האם, את עיניה, תירדם שוב.

תחילתו של הלילה, עוד לפני שעצמה את עיניה, התקשרה שוב לבנה. ראתה אותו אך שעה קלה קודם לכן. ביקשה שישוב. היא לא מרגישה טוב, לחשה לו בטלפון. עשתה כך כמעט מדי ערב באותם שבועות. הוא, רק עכשיו עצם את עיניו, שב ומקים את עצמו. בעצלתיים לובש את בגדיו ויוצא. עשר דקות נסיעה, אולי יעצור לתדלק את מכוניתו לפני שיגיע. אולי (עד אז) תירדם כבר, יקצר וישוב למיטתו במהרה.

"אברם וִית!" שוב קריאה מטרידה מן הרחוב. היא יוצאת מחדר הילדים וניגשת לחלון הקטן שמשקיף אל החושך. קשה לראות משהו באפלה שבחוץ. שיכון צעיר שעוד לא נשתלו בו די פנסים. צללית מתרחקת מעט במורד הרחוב; לרגע עוטה צורה של חייל מרושל ועייף כשהיא חולפת דרך קרני ירח קלושות של תחילת חודש (ד' באייר).

הבית כבר מואר כולו כשהוא מגיע. מטפלת, שכנה בכותונת. האם מצידה, במיטת הברזל, מתעלמת. עיניה עצומות ופיה פעור בכיעור מסוים. למרות מחלה שאיכלה את גופה מבפנים, דווקא מבחוץ הייתה יפה כפי שלא הייתה כבר ימים רבים. רק הפה הפעור...

כבר עומדת לסגור את תריס הגלילה ולשוב למיטה כששוב מתקרב הקול לעברה: "אברם וִית!" מדליקה אור בחדר, מוציאה ראש מחלון ופונה בלחישה נוזפת אל הצעקן שבחוץ:

"את מי אתה מחפש?"

"אברם וִית, מכירה?" הוא שואל.

"וִית? איזה מין שם זה? ויתקין אולי? יש ויתקין ברחוב המקביל".

"כן!... לא יודע אברם משהו... וי"ו, יו"ד, תי"ו... וית משהו כזה".

"אין לך כתובת?"

שעה ארוכה עוד נמשכת ההמולה בדירה. צוות מד"א כתום ומיוזע קובע שעת מוות מופרכת. הבת, השכנים. שלוש לפנות בוקר, אחרוני הקרואים כבר יצאו. תיאומים אחרונים. הוא כבר מתכונן ללכת הביתה. המטפלת פוחדת להישאר עם גופת האם לבדה בדירה. הוא יישאר. מתארגן לשינה על הספה.

ואז, סתם מתוך שעמום מנומס, היא מנסה:

"אולי זי"ן?"

החייל מרים ראש. מופתע משהו מן המילים שקלט.

"אולי זי"ן, יו"ד, תי"ו? אולי זית?" היא ממשיכה.

הוא בודק את הפתק שבידו, מנסה למצוא איזו זווית מוארת, מרים מבטו אליה שוב ובחוסר אונים ועניין מקבל קביעתה. רק לגמור עם זה כבר.

"זית? אולי זית. מכירה זית? אברם?"

"רמי זית, זה בעלי".

"לא!" הוא מתייאש. "אברם כתוב לי". בזה הוא בטוח.

"כן, ככה קוראים לו, אברם. אף אחד לא קורא לו אברם... רמי... הוא במילואים... מה זה, תרגיל גיוס?"

"הוא במילואים?! נו, אז זה הוא! מה את, אשתו?"

"כן", היא עונה.

בית חשוך. המטפלת הסתגרה בחדרה. הוא במיטה שסידר לו. חסר שקט הוא קם וניגש לחדרה של האם. מדליק את האור. היא עדיין שם ופיה פעור. הוא מוטרד. בזהירות ניגש לצד מיטתה, יורד על ברכיו ונוגע קלות בזרועה. נגע כבר במוות כמה פעמים בעבר, אבל פעם ראשונה שהוא נוגע בגוף מת. הגוף קר. נוקשה. הפה הפעור לא נותן לו מנוח.

עכשיו הוא מנמיך את קולו, החייל המרושל, משנה את הטון בעילגות של שחקן מבימת חובבים:

"הוא נפצע..."

לא נראה לה. דיברה איתו הערב לפני שעלתה עם הילדים לדירת השכנים לראות זיקוקים. בשש זה היה, דיברו בטלפון כמו שעשו פעמיים מאז שיצא. בדיוק בשש כמו שקבעו. היא ירדה לשכנה הקשישה מהקומה שמתחת, זו עם הטלפון, ודיברו. זה לא היה הזמן וגם לא המקום לדבר על נעמה קציר מאשדות יעקב. הוא סיפר לה עליה ויצא למילואים. היא תחכה שיחזור. בינתיים כעסה. בטח שכעסה. כעסה ובכל זאת דיברו. בשש, כמו שקבעו.

בזהירות קדושה הוא שולח ידו לעבר פניה. מנסה לדחוף לסת שמוטה אל אחותה שמעל. פיה נסגר. לא בקלות (הנוקשות). אבל פיה נסגר. עכשיו היא יפה יותר, נראית ישֵנה. מגע עורה הקר נצרב בידיו, והוא ממהר לקום. מבט אחרון, פונה שוב ללכת לישון. אלא שלסת סוררת שוב נשמטת למטה בתנועה חלקה ואיטית. משאירה את אימו בלועה הפעור.

"איפה נפצע?"

"בסוסיתא!" הוא קורא מהפתק. "...כנראה תאונת דרכים עם (רכב) סוסיתא", הוא מפרש לה את הכתוב.

"לא, לא, הוא במוצב סוסיתא...", היא מתקנת בדפיקות לב חזקות וחולשה נוראית בברכיים.

"אתה נוסע לשם עכשיו?"

"לא, חמודה, אני בדרך הביתה... גם ככה שרפו לי חצי חג, אני עכשיו מגיע מהצפון, אני בדרך הביתה. אני גר ליד באר שבע, עוד יש לי לילה ארוך".

עכשיו הוא ניגש בטוח יותר למשימתו. מתכופף, דוחף את הלסת כלפי מעלה, סוגר לה את הפה ומנסה לתמוך בו בשמיכה (היא מכוסה). כבר יותר קל לו לגעת. הוא נשאר להביט. בודק, וכמו קודם, באיטיות פְּנֵאוּמָטית, הפה שב ונפער.

"אז איפה הוא מאושפז?" היא מתעניינת לוגיסטית בעוד ראשה מחשב את סידורי המחר. באמת זה הדבר האחרון שחסר לה מחר. הקטנה צריכה לקבל חיסונים ותמיד יש לה חום אחרי זה, הגדול שוב מתקשה ככה פתאום בסוף השנה להיפרד בבוקר בגן, ועכשיו הוא... היא תצלצל בבוקר מהטלפון שבבית השכנה להוריה ותבקש שיבואו אליה. אז לא יהיו חיסונים, אימא תישאר עם הקטנה בבית ואבא יסיע אותה לצפון, רק שההילמן ישרוד את הנסיעה.

כבר ללא עכבות, משימה שדורשת דבקות. הראש קדחתני, מחפש פתרון. הוא צריך משהו שיחזיק את הפה סגור במשך הלילה. כך, הוא מניח, יתקשה כבר הגוף ויתקבע כשפיה סגור. כך תהיה יפה כפי שרצה.

"איפה הוא עכשיו?"

"אני לא יודע. באמת, אני... רק נתנו לי פתק, אמרו: בדרך תודיע למשפחה".

"אז לאן אני נוסעת? לחטיבה? הוא בבית חולים? לאן לנסוע?"

מקל. הוא צריך מקל... ניגש למרפסת וחוזר אל החדר כשמגב בידו. מנסה להניח את המגב בין מסגרת מיטה שבצד הרגליים לבין לסתה השמוטה של האם. המגב קצר. הוא מוסיף שתי כריות לקַצֵר את המרחק ודוחף. מצד הגומי המגב נלחץ אל מסגרת מיטת הברזל, מצד המקל דוחף שתי כריות, והן דוחפות סנטר, לסת. מצמידות שפה לשפה.

"...אין לך לאן לנסוע... אין בשביל מה... בטח יבוא מישהו מחר מהחטיבה, או אולי אחרי החג יבוא מישהו... יותר טוב שתלכי לישון... אני חייב לזוז... איך להגיד לך, כבר אין בשביל מה לנסוע... לא נעים לי... באמת חבל... לא ידעתי שזה את... לילה טוב, גברת וִית... סליחה שהערתי אותך".

הוא מביט בהתקן שבָּנָה. עומד שם עוד דקה ארוכה. בודק שאין כל תנועה מצידה של האם. אולי מוודא שהושלמה המשימה. אולי מוודא שלא חמדה לה לצון ותכף תקום. מכבה את האור. עומד בפתח החדר. לא זז.

מתוך "סכינים" מאת אמיר זית, שראה אור בהוצאת "אפיק", 2021. ערך: דרור בורשטיין.

תמונה ראשית: מתוך "אווה" (1928), חיים סוטין. תצלום: Aliaksandr Aliakseyeu & Aleh Lukashevich, ויקיפדיה