חזרה

שלא תישארי לבד

ככה תמיד אמרו לה, לי, לנו. מרד מרד בריחה בריחה - כל זה טוב לסרטים, לספרים, אבל בחיים? להתחתן צריך, לגדל ילדים צריך, להכין אוכל צריך, לעשות קניות צריך, לנקות את הבית צריך, לחכות לנכדים צריך. אז היא התחתנה, אז היא נשארה איתו, אז אני התחתנתי, אז הילדים שלי-

נו? תגידי להם משהו. תלחצי עליהם שיזדרזו.

מרים נישאה למנפרד, רונית לעמוס.

למה את קוראת להם בשם? למה שלא תכתבי פשוט סבא וסבתא?

אני לא יודעת.

אולי כי הן דמויות בדויות?

המקום היה מקום. הזמן היה זמן. אני זוכרת. עובדה שאנשים אחרים גרים שם עכשיו. אני עומדת בפתח ומדברת אליהם, כלומר אליו. לגבר הזה שקשה לי לאמוד את גילו. הם גרים באותו בית. יש להם שמונה ילדים. לא ברור לי איך הם מצליחים לגדל שמונה ילדים בשני חדרים. מתברר כי כולם ככה בשכונה הירושלמית הזאת. כולם שם אותו דבר. כולם יחד. אין כבר נסיכות בבית ההוא. כל כבודה בת מלך מציצה מאחורי הכתף של בעלה. היא לא נסיכה. גם את החצר ריצפו ושמו ברזנט מעליה, כדי שתהיה ממנה תועלת אבל מבלי לשלם עוד מיסים.

ככה זה כשיש אמונה.

הכול מסתדר. הכול מגיע בזמנו, לכל סיר יש מכסה.

את תיזהרי שלא תישארי לבד עם כל הספרים והמחברות והמחשבות שלך. תצאי קצת. מה יש? הוא בחור נחמד. החיים זה לא תכנית כבקשתך. למה לא? את כבר בת עשרים, עשרים ואחת עשרים ושתיים. אל תסתובבי עם האף למעלה. תסתכלי על עצמך. היתרון שלך זה שאת צעירה, אחר כך מי ירצה אותך.

אולי גם אני בדויה? אולי כל הזיכרונות שלי בדויים? הדברים שנאמרו לי, המראות שראיתי? הריחות, הקולות? אולי כל המילים שלי הן כמו מאמרים של חוקרים שמסדרים את הנתונים ככה שיתאימו לשאלת המחקר שלהם, עושים סטטיסטיקה, מסיקים מסקנות, בונים מגדלים בלי יסודות.

אולי גם הזוגיות שלי בדויה?

אני מנסה להיזכר בשם של איזה ציור. דייוויד הוקני. צבעים בהירים, שתי הדמויות מסתכלות בי. אני זוכרת את המבט שלהן את הגוף הנשען לאחור, את הגוף השני שעומד.

עלבון היופי

הגוף שלו, הפנים שלו, היו כל כך יפים בעיניה. אני נשואה, תגיד לעצמה שנים אחר כך,  למישהו שנראה כמו שחקן קולנוע. הוא בחר בי, בי, אמרה בליבה לבנות ירושלים האחרות העסוקות בבישולים, בניקיון, בילדים. נשים שהגברים במיטתן גסים וכעורים. היא רצתה שיהיה יפה. נולדה להם בת אחת. ילדה יפה שהפכה לאישה יפה.

היופי מעסיק אותי. כל השנים בילדות, בנערות וגם עכשיו - היופי מעסיק אותי מתחת לשכבות ה"לא אכפת לי" וה"חיצוניות היא עניין שטחי".

אני זוכרת כמה נמשכתי לעולם שהוא ייצג: עולם נקי, שקט, מוזיקה בלי מילים, ספרים, נימוס. בעולם מזיע הוא לבש כותנות בהירות תמיד עם עניבה לצווארו וז'קט תואם. היה לו ריח טוב. לא חזק מדי. ריח של טבק מעורב באפטר שייב. למה הסתכלתי בו בהערצה? למה רציתי שדווקא הוא יראה אותי? למה חיזרתי אחריו?

היו לו עיניים כחולות והוא ענד שתי טבעות זהב. על הקמיצה ועל הזרת. האחת עם אבן שחורה גדולה השנייה בלי אבן.

לגברים אחרים סביבי לא היו טבעות והם גם לא לבשו חליפות בימי הקיץ החמים.

מעולם לא ראיתי אותו יחף או ללא חולצה כמו שראיתי את אבי, את הגברים שגרו בשכנות לנו ויצאו לחצר או לרחוב בגופייה ובמכנסיים קצרים, חברים של הוריי בפיקניקים או בטיולים או סתם גברים זרים שהיה להם חם, ישראלי ומותר כי אנחנו במדינה ים תיכונית.

לעומת יופיו וקרירותו, היתה היא בעיניי בעיקר מוזנחת. הסתובבה ימים שלמים בחלוק. זה, אמרה, הוא הבגד הראוי לאישה. נוח לעבודות הבית וגם מתאים ליציאה למכולת השכונתית. בחלוק אחד היה חסר כפתור במשך שנים, באחר היו כתמים שלא ירדו בכביסה.

נו באמת, מה את רוצה ממנה? אמא שלי תובעת את עלבון אימה. את, שאוהבת להישאר ימים שלמים עם חולצה סמרטוטית, מדברת עליה? את, שמעולם לא עלית על עקבים כי זה לא נוח לך, מסתכלת עליה מגבוה? היא היתה כל היום בבית. עקרת בית. מה היא היתה צריכה ללבוש? מה הביקורתיות הזו? כשהיא היתה צעירה היא היתה יפה, תסתכלי בתמונות. רק אחר כך, מהצרות-

אישה צריכה לשים לב למראה שלה. כל אישה יכולה. גברים אוהבים שהאישה שאיתם נראית טוב. קצת סומק, קצת אייליינר, עקבים קטנים. בגדים שיתאימו, שיכסו, שיטשטשו, תספורת, תסרוקת, צבע, גבות, מניקור. את יכולה להיות מטופחת. אני מצטטת שברי משפטים שנאמרו לי ואז פתאום עולה בי מחשבה ש"מטופחת" אומרים על מי שהיא לא יפה. כאילו נותנים ציון על המאמץ.

שנים שאני מנסה להיחלץ מהמלכודת. להיות ילדה של אישה יפה. לא סתם אישה יפה. להיות ילדה של נסיכה.

מגיל צעיר הבנתי כי הבת של הנסיכה, היא עצמה כבר לא ממש נסיכה.

אשמה

רציתי למצוא חן בעיניו. מה לא עשיתי כדי שיסתכל בי? רציתי שיראה אותי. אבל הוא היה עסוק או התעלם. אני מנסה לחזור ולהבין. משהו לא מסתדר לי. הרי היה לי אבא. אז מה רציתי ממנו? למה התאמצתי כל כך לכבוש את ליבו?

הייתי ילדה מכוערת. הרכבתי מגיל צעיר משקפיים עם עדשות עבות. השיער שלי היה מקורזל. הרגליים עקומות. לטובת יישורן שלא צלח מעולם נעלתי שנים נעליים גבוהות, מה שהדגיש עוד יותר את כפות הרגליים הגדולות שלי, בעידן שבו לנשים היו עדיין כפות רגליים נשיות במידות של שלושים ושש מקסימום שבע. ואם לא די בזה הייתי ילדה כהה בעולם שהבהיר נחשב בו לטוב יותר.

נאבקתי על תשומת ליבו.

אני מסתכלת בבית הסגור כאילו משם תצא ההבנה. עומדת מול הפתח וזוכרת איך הייתי שם בפנים. איך מיהרתי והבאתי לו את המאפרה. הושטתי את כלי החמאה והריבה עוד לפני שביקש. סיפרתי לו סיפורים שחשבתי שיעניינו אותו.

למה התנהגתי ככה?

היא הסתכלה בי כאילו ניחשה את הכוונות שעומדות מאחורי ודוחקות בי. אמרתי לו "למד אותי גרמנית," אמרתי לו, "התקליט הזה יפה," אמרתי לו, "אני רוצה לנגן בפסנתר," אמרתי לו, "אתה יודע סבא, אני רוקדת בלט." אפילו שתמיד דחקו אותי לשורה האחרונה.

הוא אמר "יופי." רק "יופי." לפעמים הוסיף, "בוב'לה" ולא היתה מאושרת ממני.

הייתי גאה כשהלכתי לצידו. כלומר לא ממש לצידו. הוא תמיד התקדם לפני ואני רצתי אחריו. מושיטה יד קטנה לאחוז בידו אבל הוא חמק ממני.

"הוא לא אוהב ללכת יד ביד," סבתא הסבירה לי. "הוא לא אוהב כשנוגעים יותר מדי." היא אמרה את זה וגם אני הפסקתי לאהוב את המגע. "תעזבי אותי," אמרתי לה. "די, זה לא נעים לי."

רציתי להיות הנכדה שלו, לא שלה. רציתי להיות הילדה האהובה עליו.

"הגרביים מלוכלכים אצל כולם," היא אמרה לי, "גם אצל האשכנזים," כאילו הבינה משהו ורצתה להזהיר אותי. אבל אני לא יכולתי להקשיב לה. לא אז.

דפדפתי בעיתון שלו ועשיתי את עצמי קוראת את הגרמנית בתשומת לב. לילה אחד הוא שם תקליט ואמר לי "עכשיו תשירי." זה היה שיר בגרמנית. אז שרתי. ניסיתי לקלוט את המנגינה והמילים הזרות הסתרסו בפי. הוא תיקן פעם פעמיים, אמר שיש לי "מבטא של פלחית." ניסיתי שוב ושוב. עד שהצלחתי לשיר את השיר. פתאום הוא קם. סגר את המכשיר ואמר לה, "שתלך לישון. כבר מאוחר."

למחרת, כשרציתי שוב שישמיע את התקליט, אמר שאני מפריעה לו.

מתוך הרומן "חזרה" מאת רחל היימן, שראה אור ב"שתיים הוצאה לאור" (2022).

תמונה ראשית: תקליט זהב סובב וסובב. תצלום: ג'ייקוב רוזן, unsplash.com

Photo by Jakob Rosen on Unsplash