פרויקט המחילה אנחנו נעים באופטימיות בלתי-נלאית

באוגוסט 2012 ווייד מייקל פייג' ירה למוות בשישה בני אדם ופצע ארבע נוספים בפיגוע ירי המוני שביצע במקדש סיקי באוֹק קריק, ויסקונסין. הייתה זו המתקפה החמורה ביותר שהתרחשה על רקע גזעי מאז 1963 כשארגון ה-KKK הפציץ את הכנסייה הבפטיסטית ברחוב ה-16, במונטגומרי, אלבמה. בעקבות רצח אביו בפיגוע הפך פּארְדיפּ קאלֶקה לקול בולט במאבק נגד פשעי שנאה ואלימות וסייע להקמת הארגון Serve 2 Unit שמטרתו לקרב בין בני נוער מרקע דתי ותרבותי שונה ולעודד אותם להעריך את האנושות ולשאוף לחיות את חייהם תוך קידום השלום.

יום ה-5 באוגוסט 2012 החל כמו כל יום ראשון שבו אני לוקח את בני וביתי לגוּרוּדוּורה (מקדש סיקי) בעוד אשתי משלימה שעות עבודה. עשר דקות לאחר שיצאנו, בתי הודיעה במבוכה שהיא שכחה את המחברת שלה בבית. נטייה זו לשכוח הייתה הרגל רע שלה והתעצבנתי קצת כשנאלצתי לחזור הביתה. שאלתי אותה בקריצה אם היא בטוחה שיש לה את כל הציוד לשיעור בבית הספר של יום ראשון ויצאנו שוב לעבר המקדש. באמצע הדרך לשם נאלצתי לעצור בצד הדרך כדי לאפשר לזרם הניידות לשעוט קדימה. כשוטר לשעבר ידעתי שרק התרחשות רצינית מצדיקה תגובה שכזאת. כשהגעתי למקדש ניידת חסמה את הדרך. אמרתי לשוטר שאני צריך לעבור כדי להגיע למקדש אך הוא אמר שהיה שם אירוע ירי. למרות ששמעתי במדויק את דבריו לא הייתי מסוגל לעכל אותם.

הטלפון שלי החל לצלצל ומבול של שיחות מבני משפחה וחברים הדהדו בין ההלם והבלבול. מספר הטלפון של אבי הופיע במורד מפל ההתרעות בטלפון שלי. עניתי לשיחה אחוז טרוף ושמעתי את קולו של איש מבוגר מהמקדש שאמר לי בפנג'בית שירו באבי ולא פירט יותר. ראיתי שאמי מתקשרת ועברתי אליה במהירות. בקול מהוסה היא סיפרה שהיא מסתתרת בארון יחד עם כמה אנשים ושהם זקוקים לעזרה מידית. כשראיתי את האימה הניבטת מפניהם של ילדיי במראה האחורית קלטתי שהטלפון היה על רמקול. כיביתי אותו ועקבתי אחר זרם גדול של סיקים שנעו לעבר אולם כדורת שמול המקדש, לשם פונו האנשים. בשלב זה השמועה פשטה והייתי מוקף בני משפחה וחברים. בני ובתי הלכו משם יחד עם כמה חברים קרובים ואני פניתי לחפש את הוריי.

שלוש שעות לאחר מכן מצאתי את אמי באולם הכדורת. הוקל לי מאוד לראות שהיא בסדר ושאלתי אותה על אבי והיא בכתה והנחתי שקרה הרע מכל. לא הצלחתי לחלץ ממנה או מהשוטרים מידע נוסף, ולכן צלצלתי לכל בתי החולים באזור בניסיון למצוא אותו. כ-12 שעות מאוחר יותר הודיעו לי שאבי היה בין קורבנות הירי. אני זוכר שהבטתי בשוטר שמסר את ההודעה בשנאה יוקדת כאילו שהוא אשם במשהו. הוא היה רק השליח אך קשה היה לי לקבל את העובדה שאבי מת.

במהלך הימים למדתי ששמו של היורה הוא ווייד מייקל פייג', גלוח ראש איש "הכוח הלבן". אחת התגובות הראשונות שלנו לזוועה הייתה "כיצד זה יתכן?" אולי מפני שאנשים לא הכירו את הדת הסיקית? אולי לא היינו פתוחים מספיק כלפי שאר הקהילה באוק קריק? ידענו שחשוב מאוד לחנך את בני הנוער שלנו, אך מה לגבי השאר? החלטנו שעלינו לצאת ולהכיר את שכנינו, ללמוד יחד ולתרום לקהילה שלנו.

כולם באוק קריק הושפעו מאירועי היום ההוא. חלק מהסיקים בחרו להסתגר יותר, אך אני החלטתי להיפתח יותר מכפי שהייתי קודם לכן. החלטתי להגיב לטרגדיה דרך חמלה. ישנו ביטוי סיקי - Charhdi Kala - שפרושו "אנו נעים באופטימיות בלתי נלאית". על אף הקשיים בחיים אני אופטימי באשר לעתיד. Charhdi Kala וחמלה משתלבים זה בזה. אנשים מסוימים חושבים שחמלה משמעה הענקת מחילה ושהכל נסלח, אך אני חושב שמדובר בתהליך. במילים אחרות, אני מצמיד מטרה לכל דבר שקורה לי בחיים ומעריך את הדברים הטובים שקורים. למה שהתרחש ב-5 באוגוסט הייתה מטרה. מישהו הגיע למקדש שלנו ורצה לפלג אותנו באומרו שאנו לא שייכים, ושאנו לא רצויים בארצו. דרך ה-Charhdi Kala אנו אומרים שמטרתנו היא להושיט יד, להכיל את האחר, ושדבר כזה לא יקרה שוב.

במסע המחילה שלי למדתי רבות מחברי ועמיתי ארנו מיכאליס שהאמין בעבר בעליונות הגזע הלבן. לאחר פיגוע הירי חשתי צער ותסכול עמוק, לא יכולתי להבין מדוע ווייד מייקל פייג' ללחץ על ההדק. יצרתי קשר עם ארנו והוא הסכים להיפגש איתי. ארנו סייע לי להבין את הפחדים ואת ההתנהגות של פייג'. הוא דיבר על טבעה ההרסני של השנאה ועל ההשלכות המכאיבות שיש להזדהות עם האידאולוגיה הדוגלת בעליונות הגזע הלבן. מאז שפגשתי את ארנו הוא הפך לי קרוב כאח ואנו נלחמים יחד למען השלום ומתוך כבוד לזכרו של אבי ולזכרם של כל מי שקיפחו את חייהם בנתיב האלימות. באמצעות הארגון שהקמנו Serve 2 Unite, ילדים מכל התרבויות ומכל שכבות האוכלוסייה יכולים להיפגש ולהוקיר זה את זה כבני אדם ולהפגין את זהותם כמשכיני שלום בבתי הספר ובקהילות שלהם.

הבחירה במחילה היא החלטה שמשמעה יציאה למסע. יהיו ימים קשים ואחרים יהיו טובים. לעיתים אני מתעורר באמצע הלילה ונדמה לי שדבר לא אירע על אף שאין ספק שהדברים אירעו. מאז 5 באוגוסט 2012 איני לוקח דבר כמובן מאליו. השאלה "מה היה אילו בתי לא הייתה שוכחת את מחברתה" רודפת אותי. אני משתדל לבלות וליהנות בחברת משפחתי, עם חברי ועם הקהילה, ולחיות את חיי במלואם. לעיתים בתי ובני אומרים לי שאני מחבק חזק מדי. יכול להיות. לעיתים אני כורע ברך לצד מיטותיהם ושוקע בהרהורים בשעה שהם ישנים. חשבתי שאני חווה לחץ פוסט-טראומטי אך למעשה מה שחוויתי הוא צמיחה פוסט-טראומטית. אני מסוגל להעריך כל יום ויום יותר ממישהו שלא עבר טראומה ועם זאת אינני מאחל לאף אחד לעבור חוויה כזאת.

 

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט

תצלום ראשי: Photo by Jaspreet Kaleka / © The Forgiveness Project

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק