בעקבות צעדיה הרכים

ממלכת ערב הסעודית הנפיקה השנה 550 ויזות – בתהליך מהיר – לאזרחי דרום אפריקה שהיו מוכנים להגיע אליה בתוך שבועיים. התרגשתי. רציתי לבצע את מצוות החג׳. הגיע הזמן. עמדתי להיות אורחת נכבדת של אלוהים – אני, וכשלושה מיליון מוסלמים אחרים.

הרגשתי חשובה, ועם זאת חסרת חשיבות, אורחת שהיא גם שפחה. הדגש הבלתי פוסק על התפילה והפולחן הדתי – והנתק מחיי היומיום – היה מוזר ועם זאת מלא שלווה

החג׳, העלייה לרגל למכה, מילא אותי ברגשות מנוגדים והותיר אותי בודדה באורח יוצא דופן, ובה בעת מחוברת ל״אוּמה״, הקהילה המוסלמית בכללותה. הרגשתי חשובה, ועם זאת חסרת חשיבות, אורחת שהיא גם שפחה. הדגש הבלתי פוסק על התפילה והפולחן הדתי – והנתק מחיי היומיום – היה מוזר ועם זאת מלא שלווה. המתח בין האינדיבידואליזם לקהילה היה חזק: אני אחראית לגורלי שלי, למעשיי שלי ועם זאת הייתה לי תחושה של אחריות כלפי קבוצת החג׳ים, כל שלושת המיליונים, שהתכנסו באזור קטן בסעודיה, למטרה אחת.

מילוי מצוות החג׳ הוא חובה של כל מוסלמי בריא בגופו והמסוגל לממן את הנסיעה. היא כוללת חמישה ימים של פולחן דתי, מצוות מעשיות הנשענות על שכבות של משמעות וסימבוליות. הסמליות שבנסיעה לעבר האהוב ובמסע בין חיים ומוות מתממשת במגוון של מעשים ספציפיים. רבים מן הפולחנים של החג׳, שהונחלו למוסלמים על ידי הנביא מוחמד, מקורם בחיי הנביא אברהם (המוכר למוסלמים כנביא איברהים) ומשפחתו.

אברהם בחג׳

אברהם מופיע בשלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות: יהדות, נצרות ואסלאם. התיאור הקצר של חייו, כפי שהם מובאים בגרסה האסלאמית של ההיסטוריה, מסייע להבהיר כיצד סיפורו מעניק משמעות לעליית לרגל, החג׳. אברהם היה נביא שנדד בעולם. כשהגיע לגיל מתקדם, הוא כמה נואשות ליורש שייוולד לו ולאשתו שרה, אשתו העניקה לו שפחה, הגר [בערבית: هَـاجَـر‎, האג׳ר], שאיתה יוכל להמשיך את השושלת. הגר ילדה את ישמעאל [בערבית: איסמאעיל], אביו הקדמון של הנביא מוחמד. כשישמעאל היה אך תינוק, אברהם צווה על ידי אלוהים להשאיר את האם ובנה במדבר, באזור המוכר כעת בשם מכה (מרכזה של דת האסלאם).

״הגר במדבר״ (1835), קאמי קורו, תצלום: Gandalf's Gallery

אחרי זמן מה, אברהם צווה להקריב את בנו ישמעאל במצוות האל, כמבחן לאמונתו. הנביא הנאמן ובנו הצייתן עשו את דרכם לאזור המיועד, כדי לבצע את הפקודה. בשלושה מקומות שונים התגרה בהם השטן, שניסה לשכנע אותם להמרות את פי האל. רק כשאברהם עמד להקריב את ישמעאל, אלוהים החליף את גופו של הבן באיל, והרשה לאיל להיות מוקרב במקום הבן. שנים מספר לאחר מכן, האב ובנו בנו את הכעבה, המוכרת למוסלמים כבית האלוהים, והממוקמת במקדש הקדוש מכל במכה.

העמידה במסע, הקשה לעתים, לערב הסעודית, ואז ההתמודדות עם מסע החג׳, שאורך חמישה ימים בין מקומות שונים סביב מכה, נועדו אף הן להזכיר את טבעו הנודד של אברהם

מצוות העלייה לרגל כוללת סמלים למעשיו של אברהם, ובכלל זה השלכת אבנים במקומות שבהם השטן התגרה באברהם, הקרבת כבש ותפילות באזור הכעבה. העמידה במסע, הקשה לעתים, לערב הסעודית, ואז ההתמודדות עם מסע החג׳, שאורך חמישה ימים בין מקומות שונים סביב מכה, נועדו אף הן להזכיר את טבעו הנודד של אברהם. האסלאם אמנם מעודד מסעות – ולו רק כדי להתמלא הכרת תודה על נוחות הבית והבריאות המשופרת – אך הוא גם מתאר אותם כגיהינום בזעיר אנפין. מסע החג׳ אינו אמור להיות קל, זו אינה אמורה להיות חופשה. העולים לרגל מוזהרים כי צפויים להם אתגרים.

המסע שלי אמנם לא היה קל, אבל כשהתבוננתי סביב באינספור בני האדם הקשישים והחולים שעשו את המסע, מצאתי סיבות רבות לחוש בת מזל. לאישה צעירה ובריאה לא היו סיבות להתלונן. אמרתי לעצמי: אם אדם בן שמונים, בכיסא גלגלים, יכול להתמודד עם החום (מעל 38 מעלות) ולקיים את כל המצוות הכרוכות בחג׳, גם אני מסוגלת להתמודד עם ההתייבשות ומכת החום.

חייה ותקופתה של הגר

סיפור אברהם אינו המקור היחיד למצוות החג׳. הסיפור הקשור אליו, סיפורה של הגר, אמו של ישמעאל, חשוב כמותו ואולי מוכר פחות.

כפי שציינתי קודם, אברהם צווה על ידי אלוהים להותיר את הגר ואת בנה התינוק במדבר ציה, כאשר כל מה שהיה לה הם מספר תמרים, מעט מים ואמונה. הגר הייתה מבולבלת, אבל השלימה עם גורלה כשהבינה שאברהם ממלא את מצוות האל. אולם ההישרדות במדבר הייתה קשה, ונווה מדבר לא נראה באופק. לאחר שהמזון והמים שלה אזלו, הכתוב מספר כי הגר החלה מתרוצצת בייאוש בין שתי גבעות (בסמוך למקום שבו נמצאת הכעבה, אם כי זו טרם נבנתה אז) כדי לנסות למצוא בני אדם, או מים.

אחרי שהגר השלימה את שבע הריצות הבהולות הללו מגבעה לגבעה, נבעה באר לרגליו של התינוק ישמעאל

היא רצה הלוך ושוב, שבע פעמים בין הגבעות א(ל)-ספה ואל-מארווה (ובסך הכול כמעט 4 קילומטרים), בחיפוש בהול אחר עזרה. אחרי שהגר השלימה את שבע הריצות הבהולות הללו מגבעה לגבעה, נבעה באר לרגליו של התינוק ישמעאל. כשראתה את המים הנובעים, היא מיהרה אל תינוקה והחלה חופנת את המים בכפות ידיה, בעודה לוחשת ״זאם, זאם״ [הפסק, הפסק].

מאחר שבמקום היה כעת מקור מים, עוברי אורח החלו מתיישבים באזור, וכך צמחה שם קהילה. באר זמזם עדיין קיימת והיא מרווה עד עצם היום הזה את צימאונם של מיליוני עולים לרגל. מי הבאר הזו מיוחדים בעיני כל המוסלמים, ועולי הרגל ממלאים את בקבוקיהם ומביאים חלק מן המים הללו הביתה, כדי להגיש לאורחים הבאים לברך את מי שחזרו אחרי שהשלימו את המסע וכעת נושאים את התואר חג׳.

האישה החזקה, השפחה, האישה השחורה, שהייתה בעצם אם יחידנית, הצליחה לשרוד. זכרה נשמר בכל יום, משום שריצתה בין גבעות אל-ספה ואל-מארווה היא חלק חשוב בפולחן החג׳

האישה החזקה, השפחה, האישה השחורה, שהייתה בעצם אם יחידנית, הצליחה לשרוד. זכרה נשמר בכל יום, משום שריצתה בין גבעות אל-ספה ואל-מארווה היא חלק חשוב בפולחן החג׳. עולי הרגל משחזרים את האופן שבו הגר חיפשה עזרה, והם צועדים שבע פעמים בין הגבעות בעודם שקועים בתפילות. בכל יום בשנה שבו תיכנסו למסגד הקדוש תראו שם אלפי עולי רגל הצועדים בעקבותיה של הגר, משום שהצעידה בין אל-ספה ואל-מארווה היא גם חלק הכרחי בעלייה לרגל המוסלמית המכונה ״עוּמרה״ ואותה ניתן לקיים לאורך כל השנה.

קל זה לא: אחרי החג׳, חוגגים את החזרה ואת העמידה בקושי. תצלום: UNAMID

אימוץ מחודש של הגר

המיזוג הצונן ורצפות השיש המקשטות עתה את המתחם הקדוש רחוקים מאוד מן המדבר הלוהט של אותם ימים רחוקים של ראשית העלייה לרגל, בתקופת הנביא מוחמד, לפני יותר מ-1400 שנה. אבל אף שמי הזמזם קרים כעת כקרח וזורמים מן הברזים, והגבעות אל-ספה ואל-מארווה תחומות כעת בין כתלי המסגד, הסמליות והפולחנים נותרו כפי שהיו.

סיפורה של הגר הוא סיפור סמלי לאימהות יחידניות ולנשים שחורות, וגם לנשים מוסלמיות המחפשות כוח וייצוג בתוככי הדת שלהן. הוא מציע דרך לקריאה פמיניסטית של האסלאם, שאינה תובעת נטישה של הזהות הדתית. חוקרים, כמו הפילוסופית אמינה וודוּד (Wadud) החלו שוב לאמץ את סיפורה של הגר בקריאה מחודשת של ההיסטוריה הדתית וכתבי הקודש. חוקרות פמיניסטיות מוסלמיות החלו להדגיש את מקומן של גיבורות באסלאם, בטענה כי האסלאם נקרא, נכתב ופורש בעיקר על ידי גברים, ולכן תרם לתרבות הפטריארכלית שרמסה את עקרון הצדק המגדרי.

החוקרת סימונטה קלדריני (Calderini) מנתחת את טענותיה של וודוד ואומרת כי עבודתה והאקטיביזם שלה עדיין נבחנים בעיניים של הפמיניזם המערבי. עם זאת, היא מציינת גם כי:

״אף שתנועות הנשים המוסלמיות של היום הושפעו מאוד, היסטורית, מן התיאוריות המערביות באשר לזכויות הנשים וצדק חברתי, החלו מכירות בצורך בתיאוריה ופרקטיקות מוסלמיות והבניה מחודשת של השיח הנוגע לזכויות האדם.״

הן גם החלו בתהליך של קריאה מחודשת בטקסטים דתיים מנקודת מבט מגדרית. הסופרת והמשוררת מוהג׳ה כהף כתבה ספר שכותרתו ״שירי הגר״ והשתמשה בסיפורה של הגר כנקודת התחלה לסקירה של נשים באסלאם, כשהיא משלבת ישן וחדש כדי לגשר בין הגר של אז להגר של ימינו. בהקדמה כותבת וודוד על יצירתה של כהף:

״הנשים בשירים אלה יכולות ללדת אומה ואז לחזור ולהרוס אותה. במעשה ההרס הזה, כולנו מוזמנות להרוס את הנטייה שלנו להסתמך על נראטיב יחיד בכל מה שחשוב באמת בסיפורי החיים. לא רק שהיא מתמודדת מול הפטריארכיה על כל מצגיה, היא גם נמנעת מן הניסיונות המיותרים להציג נשים כמושלמות״.

ד״ר מוהג׳ה כהף, תצלום: Aslan Media

סיפורה של הגר, שנכח מתחת לפני השטח בכל מפגשי הנשים, מחזק את הרעיון שלפיו נשים מסוגלות לדאוג לעצמן, וכי אפילו באסלאם נשים שמות את מבטחן באל ולא בגברים

החוויה האישית שלי בחג׳ השנה העירה לחיים את דמותה האיקונית של הגר, את יכולת העמידה שלה ואת הסטואיות שלה, את תפקידה החיוני בהיסטוריה של האסלאם ואת חשיבותן של נשים באסלאם. נדמה אולי שהסיפורים הנשמעים ומסופרים שוב ושוב בימי החג׳ נוטים להתרכז בנביאים הגברים, אולם סיפורה של הגר חי גם הוא, ומעניק ניגוד מנחם לרעיון כי גברים הם המנהיגים הבלתי מעורערים של האסלאם. התחושה שקיים ״נראטיב יחיד״ של האסלאם, של נשים, של נשים באסלאם, עורערה על ידי חוויית העלייה שלי לרגל – אחרי שצפיתי באינספור נשים במסען הרוחני והדתי האישי, נזכרתי שנשים מוסלמיות הן רבות ושונות, ולכל אחת הקשר ותרבות המעצבים את סיפור חייה. אי אפשר לרדד אותנו לרעיון או דימוי יחיד. בנוסף, סיפורה של הגר, שנכח מתחת לפני השטח בכל מפגשי הנשים, מחזק את הרעיון שלפיו נשים מסוגלות לדאוג לעצמן, וכי אפילו באסלאם נשים שמות את מבטחן באל ולא בגברים. בטקס הצעידה בין שתי הגבעות, כל המוסלמים, גברים ונשים כאחד, חייבים ללכת בעקבות השפחה שחומת העור. רק לאחר שחזור צעדיה ניתן להשלים את העלייה לרגל.

חוויית העלייה לרגל למכה מעצימה את האמונה בשוויון והרמוניה בין קבוצות אתניות ובין כתות באסלאם ומובילה לעמדות סובלניות יותר כלפי נשים, ובכלל זה הסכמה רחבה יותר למתן השכלה ותעסוקה לנשים

השפעת סיפורה של הגר עשויה להיות גדולה עוד יותר, לדברי החוקרים דייוויד קלינגינגסמית׳ (Clingingsmith), אסים איג׳ז חוואג׳ה (Khawaja), ומייקל קרמר (Kremer). הם חקרו את השפעת החג׳ על סובלנות חברתית וגילו, כשהשוו בין פקיסטנים שהשלימו את המצווה לבין מי שלא ביצעו אותה, שהחוויה ״מעצימה את האמונה בשוויון והרמוניה בין קבוצות אתניות ובין כתות באסלאם ומובילה לעמדות סובלניות יותר כלפי נשים, ובכלל זה הסכמה רחבה יותר למתן השכלה ותעסוקה לנשים״.

באופן אישי, לפני שחוויתי את העלייה לרגל, נאחזתי ברעיון האקדמי של הפמיניזם באסלאם. למחקר האקדמי בתחומים כמו החפיפה בין האסלאם והפמיניזם יש תפקיד חשוב בקעקוע התרבות הפטריארכלית הנהוגה עדיין בחברות מוסלמיות רבות. הוא משמש כאמצעי להוכחה שהפטריארכיה היא תרבותית ואינה דתית, וכי הפטריארכיה אינה יכולה לשמור על מעמדה בהתבסס על דוקטרינה דתית.

אולם במהלך עלייתי לרגל, הסמליות ההיסטורית של סיפור הגר תפס את מקום התיאוריה, והרגשתי כאילו אני חיה את עקרונות הצדק המגדרי של האסלאם, בלי להזדקק לטיעונים או הוכחות. יכול להיות שלחוויה הרוחנית יש כוח טרנסצנדנטאלי, יכולת לדלג על מספר שלבים שטיעון הגיוני חייב על פי רוב לעבור דרכם. בנוסף, בלילה השני של החג׳, שבו מיליוני עולי רגל ישנים תחת כיפת השמים כשלרשותם רק מחצלות דקות, בגדים פשוטים ביותר ומה שהם מסוגלים לשאת בתרמילי הגב שלהם, טבע השוויון וההתמסרות שהאסלאם והחג׳ מנסים ליצור בין מוסלמים, ללא הבדל מגדר ומעמד, מובן במלוא משמעותו.

בעת שחוויתי את טקסי החג׳, את ההמונים ואת המהומה, את השלווה והחום, את התנועה הרבה ורגעי השלווה וההרהור, החיים כולם כאילו נדחסו לחללים הקטנים, לפרקי זמן זעירים. הצעידה בין גבעות אל-ספה ואל-מארווה, הזכירה לי כי החוקרות הפמיניסטיות של האסלאם כיום עדיין צועדות צעדים אמיצים בעקבותיה של אחת מאימהות האסלאם האצילות: הגר.

אניסה בודיאט (Aneesa Bodiat) כותבת ועורכת בדרום אפריקה. תחומי כתיבתה כוללים תרבות, דת, וכלכלה התנהגותית. את רשימותיה ניתן למצוא באתר שלה.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מקורות:

Towards a Qur'anic Hermeneutics of Social Justice: Race, Class and GenderBy: Amina Wadud, Journal of Law and Religion, Vol. 12, No. 1 (1995 - 1996), pp. 37-50, Cambridge University Press

Islam and Diversity: Alternative Voices within Contemporary IslamBy: Simonetta Calderini, New Blackfriars, Vol. 89, No. 1021 (MAY 2008), pp. 324-336, Wiley

תמונה ראשית: עקב בחול. תצלום: PhotoAlto/Jerome Gorin, אימג׳בנק / גטי ישראל