העונג, הכאב, השקט

לפני עשור, סמארטפונים היו מצלצלים ללא הרף במרחב הציבורי. כעת, המוסכמות החברתיות מכתיבות את השתקתם. יחידים, תרבויות וחברות מגדירים מתי ראוי או חיוני להניח מידינו את המכשירים הדיגיטליים.

״זה ממכר״, אומרת אישה בשנות הארבעים לחייה. מדי פעם היא סוגרת את חשבונותיה ברשתות החברתיות ומדי קיץ היא עוברת ״טיהור״ דיגיטלי. עבורה, ההינתקות היא ״תערובת של שחרור והתנזרות״. גבר בשנות העמידה מתנתק מדי פעם מדיווחי חדשות ״רעילים״ ומתאר את המחשב שלו כ״מכונת הסטיות״: ״אתה פשוט מאבד את זה, יש לו היגיון כל כך חזק משלו״. צעירה ״אוהבת את הרשתות החברתיות״ אבל זקוקה להפוגות. היא בטוחה ש״האנטנות החברתיות״ שלנו מתדרדרות: ״היכולת לנהל שיחה ולהיות נוכחים עבור מי שסביבנו נפגמת״.

הראיות לשימוש יתר נמצאות בכל מקום. בסקרים, שיעור ניכר מהאוכלוסייה עונה בחיוב לשאלה 'האם אתם חושבים שאתם מבלים זמן רב מדי ברשת?'

ביחד עם עמיתיי, אני חוקרת מדוע וכיצד אנשים יוצאים להפוגה מהתקשורת הדיגיטלית. ההצהרות שציטטתי נלקחו מראיונות. קשה להצביע בדיוק על התדירות ועל אופי הנתקים הדיגיטליים, אבל הראיות לשימוש יתר נמצאות בכל מקום. בסקרים, שיעור ניכר מהאוכלוסייה עונה בחיוב לשאלה ״האם אתם חושבים שאתם מבלים זמן רב מדי ברשת?״ ספרי עזרה עצמית ואתרים ברשת מלאים בעצות להינתקות. מאמרים בתקשורת הפופולרית ובכתבי עת אקדמיים עוסקים בזמני מסך, התנהגות המעידה על התמכרות ומניעים לניתוק.

והעולם סביבה נמחק. תצלום: דונה קליבלנד.

הענפים המוזכרים ביותר בהקשר לטיהור דיגיטלי הם הרשתות החברתיות וסמאטרפונים, ומרק צוקרברג הוא האדם המוזכר ביותר בהקשר זה

המונח ״טיהור דיגיטלי״ (digital detox) כמעט לא היה בשימוש לפני 2010, אבל צבר פופולריות ככל שהתקדמנו לקראת חיבוריות שנמשכת 24/7. טיהור דיגיטלי הפך לשם קוד של נתק זמני ופעולות אחרות של הגבלה עצמית של השימוש ברשת. הניתוק מהרשת, חודש ללא גלישה, יום מנותק או יום מנוחה מהעולם הדיגיטלי מתארים פעולות דומות.

כיוון שלחלק גדול מהעולם עדיין אין גישה לרשת, ההינתקות נראית לעתים כמותרות עבור מי שחייהם עשירים באינטרנט. חיפוש במאגר נתוני התקשורת הבינלאומי Factiva מראה כי בריטניה נמצאת בראש רשימת המדינות שבה נידון ״טיהור דיגיטלי״, ואחריה גרמניה, ארצות הברית, הודו ואוסטרליה. רבים אמנם מתקשים להתחבר, ובו זמנית רבים מתאמצים להינתק. הדבר ממנו אנשים מתנתקים משתנה, אבל ישנם גורמים דיגיטליים המטרידים אותנו יותר מאחרים. הענפים המוזכרים ביותר בהקשר לטיהור דיגיטלי הם הרשתות החברתיות וסמאטרפונים, ומרק צוקרברג הוא האדם המוזכר ביותר בהקשר זה.

בספרי משנת 2020 Digital Detox: The Politics of Disconnecting, אני מצביעה על שלושה מניעים עיקריים להפוגה דיגיטלית. הנוכחות היא הנושא המטריד ביותר. המדיה הדיגיטלית מאפשרת לנו להיות בו זמנית במספר מקומות, אבל אנשים רוצים להיות נוכחים במקום שבו הם נמצאים, באתר הגשמי שהם נוכחים בו, ביחד עם אנשים שנמצאים איתם שם. אף שקשה למתוח גבול ברור בין תקשורת מקוונת ושאינה מקוונת, תקשורת פנים אל פנים נחשבת לעתים קרובות כאותנטית יותר.

אנשים צריכים לעשות דברים גם מחוץ לרשת: לקרוא טקסטים ארוכים יותר, לכתוב משהו, להכין שעורי בית או לעשות משהו בידיהם. המדיה המקוונת קוטעת את זרם העשייה, והריכוז מתפוגג בכל פעם שאנחנו עצמנו קוטעים אותו

הנושא השני הוא פרודוקטיביות. כלים דיגיטליים חוסכים זמן אבל גם גוזלים מאיתו זמן רב. אנשים צריכים לעשות דברים גם מחוץ לרשת: לקרוא טקסטים ארוכים יותר, לכתוב משהו, להכין שעורי בית או לעשות משהו בידיהם. המדיה המקוונת קוטעת את זרם העשייה, והריכוז מתפוגג בכל פעם שאנחנו עצמנו קוטעים אותו.

מניע שלישי הוא הצלת הפרטיות. הרשתות החברתיות מציעות קהילה, אבל אנשים מגבילים את השתתפותם כדי להגן על פרטיותם. ישנה אי נוחות בנוגע לחלוקת מידע אישי, ודאגות שעולות בעקבות אינספור שערוריות. ישנה גם תשוקה להגן על חיינו מול הצפה של מידע פרטי של אחרים, שנתפש כבנאלי או בלתי מעניין, או מוצג כזוהר כל כך שבלתי אפשרי להשתוות לו.

״העתיד הוא פרטי״ - האם מישהו יכול להאמין לצוקרברג? תצלום: אנטוני קינטאנו.

האמביוולנטיות נובעת מהתיאורים האלה: התקשורת המקוונת מציעה עונג וגם כאב. עונג משום שהיא מספקת בידור אינסופי, הסחת דעת וקשרים חיוניים. כאב משום שכלכלת תשומת הלב משתמשת במנגנונים אכזריים כדי לגרום לנו להשקיע זמן ותשומת לב. היא מחמיאה לכם באמצעות ״לייק״, מפתה אתם באמצעות תגמולים, מהממת אתם באינספור הודעות ומקפידה להזרים אליכם עוד ועוד סרטונים בלי הפסקה. יתרה מזאת, אלה רק חלק מהצעדים שמשמרים כדי לגרום לכך שמשתמשים לא יינתקו מהפלטפורמות.

הדוגמאות הטובות ביותר לגבול שבין עונג לכאב נמצאות כנראה בתיאורים של אנשים את מחזוריות השימוש שלהם – בשגרה שבה אתם לוקחים ליד את הטלפון החכם (או כל גאדג׳ט דיגיטלי אחר) ומעלעלים באפליקציות ואתרים

הדוגמאות הטובות ביותר לגבול שבין עונג לכאב נמצאות כנראה בתיאורים של אנשים את מחזוריות השימוש שלהם, המכונה Checking Cycle – מדובר בשגרה שבה אתם לוקחים ליד את הטלפון החכם (או כל גאדג׳ט דיגיטלי אחר) ומעלעלים באפליקציות ואתרים. לרוב, שגרה זו מסבה לכם עונג למשך חמש או עשר דקות, אבל עד מהרה היא הופכת למשעממת וחוזרת על עצמה; רצף אינסופי של צילומים מחופשות באינסטגרם; מזג האוויר הצפוי בסוף השבוע לא ישתפר גם אם תבדקו שלוש פעמים; החדשות אינן חדשות אלא רצף של עדכונים של אותם סיפורים.

תראו מה אני עומד לאכול! מוצא חן בעיניכם? תעשו לי לייק? כמה לייקים יש לי כבר? מתי יהיו לי עוד? יש עדכון באינסטוש שלי? תצלום: איגור מיסקה

במחקרי נתקלתי בדרכים רבות של הגבלה עצמית של השימוש בתקשורת המקוונת. ניתן להבחין בבירור בין שיטות שמסדירות התנהגות וכאלה המסדירות את הטכנולוגיה. שיטות רבות משלבות את השתיים.

משתמשים רבים מגדירים את הארוחות המשותפות, הבילוי עם חברים או השכיבה במיטה כאזורים שבהם השימוש במסכים אסור. אנשים מניחים בצד את הסמארטפונים בסופי שבוע, בחופשה או בהפסקת צהריים

הסדרת ההתנהגות נעשית על ידי הגבלת הזמנים והמקומות שבהם נעשה שימוש בתקשורת הדיגיטלית או בסמארטפונים. מאחר שהמודל העסקי של הפלטפורמות דוחף לשימוש גובר בהן, המשתמשים מתנגדים לו על ידי הגדרת מגבלות על זמן המסך שלהם ושל בני משפחתם. מגבלות זמן מקובלות הן איסור שימוש באייפד אחרי ארוחת הצהריים של יום ראשון, איסור שימוש בדואר אלקטרוני לפני ארוחת צהריים או בסופי שבוע, וכיבוי מכשירים אחרי ארוחת הערב. משתמשים רבים מגדירים את הארוחות המשותפות, הבילוי עם חברים או השכיבה במיטה כאזורים שבהם השימוש במסכים אסור. אנשים מניחים בצד את הסמארטפונים בסופי שבוע, בחופשה או בהפסקת צהריים.

הסדרת השימוש הטכנולוגיה נעשית על ידי שימוש בכלים שונים כמו כיבוי האפשרות לקבל הודעות או חסימת אתרים. מצב טיסה הוא דרך מהירה להינתקות מהרשת, ואילו אפליקציות שמו Forest, Moment או Hold חוסמות את הגישה או מתגמלות זמן ניתוק מהרשת. אנשים מסירים דברים מיותרים מן המכשירים שלהם, מוחקים אפליקציות, מגבילים את רשימות החברים, אינם מחדשים מנויים וסוגרים חשבונות ברשתות חברתיות. יש אפילו מי שעוברים להשתמש ב״נוקיה״ הישן שלהם או קונים מכונת כתיבה משומשת כדי לכתוב. בספרו משנת 2016 The Revenge of Analog: Real Things and Why they Matter, דייוויד סאקס (Sax) מציין כיצד מחברות, תקליטים, מכשירי כתיבה, ויניל ומשחקי חברה הפכו שוב למדליקים; אנשים מתלהבים מחפצים גשמיים ומשתמשים בהם כדי להאט את השימוש שלהם ברשתות.

אפשר פחות, צריך פחות: זמן מסך, זמן בטלפון, אפליקציות, בדיקת התרעות, הודעות, עדכונים - פחות, פחות, פחות. תצלום: ניל סוני

אם תקראו ספר עזרה עצמית, תגלו בו את כל האמצעים וההמלצות הללו. זהו ארגז כלים. רבים מהכלים עדיין יעילים. ולמרות זאת, ישנן ראיות מעטות בלבד לכך שהטיהור הדיגיטלי מסוגל לתקן במהירות את השגרה התקשורתית שלנו. יתרה מכך, אם אתם מחלקים המלצות וחולקים עצות בנוגע לטיהור, אתם עלולים לגלות שאתם נותנים יד לגינוי של אחרים. מדינות, התעשייה, ספרי עזרה עצמית, ומומחים כולם כאילו אומרים את אותו דבר: אנחנו מציעים עזרה וכלים, אבל אתם חייבים לקחת את עצמכם בידיים! מעודדים אתכם להתחבר לרשת כדי להיות אזרחים דיגיטליים אחראים, אבל אתם גם אחראים לאזן את החיים הדיגיטליים שלכן ולהינתק בעת הצורך.

רבים מתקשים להינתק אפילו זמנית. קל להצטרף לפלטפורמות ורשתות חברתיות אבל קשה לעזוב. ככל שאנו מתקרבים לחיבוריות של 24/7, תידרש עבודה רבה יותר כדי להינתק ולמצוא חלופות מספקות

רבים מתקשים להינתק אפילו זמנית. צמצום הזמן המקוון או גמילה מרשתות חברתיות פירושם בילוי זמן בהכנות ובאכיפת המגבלות. קל להצטרף לפלטפורמות ורשתות חברתיות אבל קשה לעזוב. בראיונות, משתמשים מתארים את הצעדים שביצעו כדי להשית על עצמם מגבלות, אבל גם את הפקפוק שהם חשים ביכולתם לעמוד בכך. ככל שאנו מתקרבים לחיבוריות של 24/7, תידרש עבודה רבה יותר כדי להינתק ולמצוא חלופות מספקות. לכן, האפשרות של טיהור דיגיטלי אינה שוויונית. רבים אינם יכולים להינתק בגלל עבודה או מסיבות חברתיות, אבל העשירים יכולים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר שאינם מקוונים או לחפש מפלט בתרבות לא מקוונת או בחוויות בטבע.

בספרו משנת 2007 The Assault on Reason, סגן נשיא ארצות הברית לשעבר אל גור אמר על האינטרנט כי היא ״כנראה מקור התקווה הגדול מכולם״. רבים סברו כמוהו שהאינטרנט תשחרר אותנו מצריכה פסיבית, מניפולציות באמצעות תכנים וניצול מצד תאגידי תקשורת, ובעיקר הטלוויזיה. בשנת 2022, אנחנו בעיצומו של מה שמכונה techlash, שמילון קיימברידג׳ הגדיר כ״תחושה שלילית עזה בקרב קבוצה של אנשים בתגובה לטכנולוגיה מודרנית ולהתנהגות של חברות הטכנולוגיה הגדולות״. טיהור דיגיטלי והגבלה עצמית לא תפיל את פייסבוק וגם לא תגביל את כוח הפלטפורמה, אבל רבים רואים בכך דרך, אחת מרבות, להתנגד לכלכלת תשומת הלב.

זמני מסך ואזורים חופשיים ממסכים מוגדרים לעתים קרובות באורח קולקטיבי, ומוסכמות קולקטיביות מונעות מיחידים את הצורך להפעיל הסדרה עצמית

בעוד רבים רואים בהתנגדות למדיה צורה מודרנית של טכנופוביה או חרדה מוסרית, אני חושבת שמעניין יותר לחקור אותה כדוגמה אחת לאופן שבו אזרחים מגיבים לתעשיות פולשניות. קשה להגיב ברמה האישית, אבל דפוסים קולקטיביים מתפתחים לצד הניסיונות האישיים. זמני מסך ואזורים חופשיים ממסכים מוגדרים לעתים קרובות באורח קולקטיבי, ומוסכמות קולקטיביות מונעות מיחידים את הצורך להפעיל הסדרה עצמית.

דילמה מתמדת: למהר לצלם, לשתף ולצפות לתגובות, או לספוג, לחוות, ליהנות בשלווה? תצלום: נאן אינגרם.

המוסכמות של התקשורת המקוונת אומרות לנו משהו על האופן שבו אנחנו מבינים את האחריות החברתית שלנו ואת המקום שלנו בעולם

חקירת הנתקים הזמניים מן התקשורת הדיגיטלית עשויה לחשוף את מה שיחידים וקולקטיבים מעריכים במרחבים בלתי מתווכים, ואת הצעדים שהם מוכנים לנקוט כדי להגן על אלה. מוסכמות מתפתחות האיטיות, אבל מערכות יחסים עם מכשירים דיגיטליים מתאימות את עצמן ומשתנות. אין פתרון יחיד לפולשנות המדיה, אבל פתרונות קטנים רבים הופכים אט אט לסטנדרטים.

מה צפוי לנו בעתיד? ראשית, פתרונות מופיעים ברמת החברה האזרחית. בתי ספר, מסעדות, תחבורה ציבורית, מקומות עבודה ואירועי רבות ממליצים או מגבילים את השימוש ברשתות הדיגיטליות. שנית, מוסכמות שונות מקובלות בזירות חברתיות שונות. חקרתי טיילים בבקתות הרריות פרימיטיביות. המוסכמות בנוגע להתנהגות מקוונת עשויות להיות כאן שונות מאלה שמקובלות בחברת סטרטאפ, אתרי פולחן דתי או בתי אבות, אם כי בכל מקום כזה מתפתחות מוסכמות. שלישית, מוסכמות משתנות מדור לדור, על פי מעמד חברתי, מגדר או מאפיינים תרבותיים. האם יש לצפות בשקיעה מסוימת בשתיקה מהורהרת או לצלם ומיד לחלוק עם כולם? התשובה כמעט אינה קשורה לתקשורת המקוונת. המוסכמות של התקשורת המקוונת אומרות לנו משהו על האופן שבו אנחנו מבינים את האחריות החברתית שלנו ואת המקום שלנו בעולם.

טרינֶה סיוורסטֶן (Siversten) היא חוקרת תקשורת מאוניברסיטת אוסלו, נורבגיה. היא מחברת הספרים Media Resistance: Protest, Dislike, Abstention (משנת 2017) ו- Digital Detox: The Politics of Disconnecting (משנת 2020), ומחברת שותפה של הספר The Media Welfare State: Nordic Media in the Digital Era (משנת 2014).