הציור שלא שינה כלום

ב-26 באפריל 1937, פחות משנה לאחר שגנרלים ספרדים מורדים החלו בהפיכה נגד ממשלת קואליציה שנבחרה באורח דמוקרטי, מטוסי קרב גרמניים ואיטלקיים הפציצו את גרניקה (Gernika), בארץ הבסקים בספרד.

בתוך שבוע, פבלו פיקאסו החל בציור בגודל של ציור קיר – "Guernica", כשהוא עושה שימוש בכותרת הציור בכתיב הספרדי של שם העיירה הבסקית – יצירה שניצבת כעת כעמוד תווך בתולדות התנגדותם הפומבית של אמנים למלחמות.

לא הייתה כל סיבה צבאית להפציץ את גרניקה. לא היו בה מחנות צבא או מפעלי תחמושת משמעותיים. העיירה גם לא הייתה בחזית. פוליטית, אנשים זיהו את המקום עם התרבות והעצמאות הבסקית. תקיפתה הייתה שקולה לתקיפה של פעמון החירות בפילדלפיה, אך לא של המספנה של הצי, דרומית לעיר. ההתקפה, שהחריבה יותר ממחצית הבניינים בגרניקה והרגה מאות מתושביה, נהגתה באורח ציני כשדה ניסוי לטקטיקת ה"בליצקריג", מלחמת הבזק, שגרמניה הייתה עתיד ליישם בהצלחה אדירה שנתיים לאחר מכן, עם פלישתה לפולין, מהלך שהצית את מלחמת העולם השנייה. בעקבות גרניקה, אימה מן האוויר הגדירה את המלחמה המודרנית. גם המלחמה הטוטלית הפכה לנורמה – עימות שבו כוחות צבאיים אינם מבחינים בין חיילים ואזרחים.

אני מלמד קורס על "גרניקה" ועל אמנות המתנגדת למלחמה, ואנו מבלים סמסטר שלם בהתמודדות עם השאלה בדבר יעילותה של האמנות. מה היא יכולה לעשות בתחום הנוגע לפוליטיקה ולמלחמה? אנו יודעים שאמנות יכולה להיות משרתת נאמנה של הכוח, ושהיא יכולה לגרום לכוח להיראות מפתה ומושך מאוד. היא יכולה לשרת מטרות של שעבוד, באותה קלות ובאותה כנות שבהן היא יכולה לשרת מטרות של שחרור.

בני אדם פותחים במלחמות. רק בני אדם יכולים לעצור אותן. הציפייה שאמנים או יצירות אמנות יעשו כן היא נאיבית ואינה מציאותית. גישה כזאת חוטאת באי-הבנה של אמנות, והיא גם מגלמת גישה פשטנית להיסטוריה

בה בעת, לאמנות אין כוח ישיר. היא אינה שולטת בתקציבים, היא אינה מחוקקת חוקים והיא אינה פוקדת על כוחות צבא. בני אדם שולטים בכל אלו. בני אדם פותחים במלחמות. רק בני אדם יכולים לעצור אותן. הציפייה שאמנים או יצירות אמנות יעשו כן היא נאיבית ואינה מציאותית. גישה כזאת חוטאת באי-הבנה של אמנות, והיא גם מגלמת גישה פשטנית להיסטוריה.

"גרניקה", פיקאסו, מוזיאון פיקאסו, פריס. תצלום: יאניק

באורח פרדוקסלי, היעדר הכוח של האמנות המתנגדת למלחמה הוא הכוח שלה. האמנות מספקת לנו אמצעים להיכנס ללב סערת המלחמה, לקלוט את ההיקף הרחב של החורבן שהיא מביאה – חורבן תרבותי, כלכלי, פיזי ופסיכולוגי. כיצד? באמצעות הדמיון. פיקאסו לא היה עד להפצצת גרניקה. הוא קרא עליה. ולאחר מכן הוא מצא דרך משלו להביא קהלים אל האירוע. על ידי כך, הוא נתן להם דרך לתפוש ולהבין את החורבן, גם אם בעקיפין.

בעשור שראה תהליך עז של פוליטיזציה של האמנות, אמנים מסוימים, הן בספרד והן ברחבי אירופה, אימצו ברצון את הפשיזם; פיקאסו היה בין הפעילים הרבים בתחום האמנות שהתנגדו לפשיזם והזדהו עם מחנה השמאל

כשאנו מעלים על נס את ההישג של פיקאסו, אנו נוטים לשכוח את לחץ האירועים ואת מה שעמד על כף המאזניים מבחינת המתח הפוליטי באירופה בשנות השלושים של המאה שעברה. כשזיכרון מלחמת העולם הראשונה עדיין טרי, היבשת ידעה שמלחמה נוספת תהיה לא פחות טראומטית, אם לא יותר. אין פלא שאמנים בחרו להזדהות עם מחנות ספציפיים ולנקוט עמדה. בעשור שראה תהליך עז של פוליטיזציה של האמנות, אמנים מסוימים, הן בספרד והן ברחבי אירופה, אימצו ברצון את הפשיזם; פיקאסו היה בין הפעילים הרבים בתחום האמנות שהתנגדו לפשיזם והזדהו עם מחנה השמאל. לאחר שחרור פריס ב-1944, פיקאסו הצטרף למפלגה הקומוניסטית ונותר חבר בה עד למותו ב-1973. הוא אימץ את הגישה הקומוניסטית שלפיה האמנות היא נשק במלחמה נגד הפשיזם.

אם להיות הוגנים, הרי שללא הכותרת של הציור, או הכללתו בביתן בפריס, לא היה בהכרח ברור שפיקאסו מתייחס לאירוע ספציפי, או אפילו למלחמת האזרחים

פיקאסו הגה ותכנן את "גרניקה" עבור הביתן הספרדי של התערוכה הבינלאומית בפריס, ועשה כן מתוך הבנה ברורה שהיצירה תעורר אמפתיה ותמיכה בממשלת החזית העממית שהייתה נתונה במצוקה ולחמה נואשות בהתקוממות הפשיסטית. תיאור חזותי של הלוחמה באמצעות אישה מוכת טראומה, פעוט מת, חייל ערוף, סוס פצוע ופר אדיש העניק נוכחות חייתית לפגיעוּת ולפגיעה. העיוותים בגופן של דמויות נשיות – עם אברים שהושלכו לאוויר באורח מוזר, ידיים ורגליים נפוחות, פיות פעורים בצרחות מעונות – כל אלו היו אמצעים רבי-עצמה שנועדו להביא את הקהל למרחב הטראומה. הגבלת טווח הצבעים לשחור, לבן ואפור, הבטיחה שיהיה קל להעתיק את הציור למדיה אחרת, וכך היצירה נודעה ברחבי העולם כולו.

בתחילה, "גרניקה" לא נהנתה מהיוקרה שנודעה לה כיום. הציור הדאיג מבקרים מסוימים שתקפו את מה שנראה להם כאמביוולנטיות של הציור, והם העירו שהדימויים שבו מצויים בין סמליות אישית רבת-עצמה ובין תעמולה גלויה. האם פיקאסו שוב מגרש שדים אישיים משלו בסגנון קוביסטי, שהובן והוערך רק על ידי יודעי ח"ן? האם הוא באמת מעונין, או אפילו מסוגל, לשרת מטרה שהיא מעבר לעצמו? אם להיות הוגנים, הרי שללא הכותרת של הציור, או הכללתו בביתן, לא היה בהכרח ברור שפיקאסו מתייחס לאירוע ספציפי, או אפילו למלחמת האזרחים.

תרגיל לקראת "גרניקה" מאת פיקאסו. תצלום: hpb_pix

במבט לאחור, לכל זה לא הייתה חשיבות של ממש. עוצמתו של הציור גלויה וניכרת בדוגמאות הרבות של אמנות אנטי-מלחמתית שבאו לאחר "גרניקה", לעתים באמצעות ציטוט ישיר, פעמים אחרות בקריאה הדחופה, הנמשכת, להעיד על אלימותן של מדינות ולהוקיע אותה. תחשבו על היצירות של דייויד סמית', לאון גולוב (Golub), פיטר סול, ננסי ספרו (Spero), מרתה רוזלר (Rosler) וקוקו פוסקו (Fusco), ושל רבים אחרים. המורשת שפיקאסו הותיר היא ארוכה ומרשימה.

מדוע אנו עדיין חושבים על "גרניקה" כיום? כיוון שהמלחמה עדיין נמצאת כאן איתנו – והיא אפילו שבה לאחרונה לאירופה. וכיוון שהציור, ויצירות כמוהו, ממשיכים לאתגר את הפרספקטיבה ואת הקונצנזוס

מדוע אנו עדיין חושבים על "גרניקה" כיום? כיוון שהמלחמה עדיין נמצאת כאן איתנו – והיא אפילו שבה לאחרונה לאירופה. וכיוון שהציור, ויצירות כמוהו, ממשיכים לאתגר את הפרספקטיבה ואת הקונצנזוס.

הסטודנטים שלי הם הוכחה חיה לאתגר הזה. בשיעורים שקיימנו לאחרונה, דנו בנוכחות הקנונית של "גרניקה" בכל התייחסות לאמנות מודרנית, במיוחד אמנות שנוצרה עבור מקומות ציבוריים, וכן ברלוונטיות שנמשכת שלה ביחס למיליטריזם, אליטיזם ואימפריאליזם. אחדים מתלמידיי העירו שארצות הברית לא פעם מביעה ומגדירה את זהותה באמצעות עברה הצבאי. התרבות החזותית שלנו ספוגה בסיפורים על הקרבה, גבורה וניצחונות בשדות הקרב, ממלחמת העצמאות ועד המלחמה נגד הטרור העולמי. מכלול כזה של דימויים יוצר לחץ לאימוץ המסורת ולהנצחתה. אמנות אנטי-מלחמתית היא תזכורת לכך שאחריותם של האזרחים היא בהפעלת שיקול דעת עצמאי – אפילו ובמיוחד כשמשמעות הדבר היא לאתגר את הרגישויות השולטות וההיסטוריות המוכתבות מלמעלה, שלא לדבר על מיתולוגיות לאומניות.

סטודנטיות אחרות אמרו לי שהן רואות בנושא ובסגנון של "גרניקה" ראיה לכך שהאמנות אינה צריכה להתקיים במגדל שן. היא יכולה להיות משהו שאינו הבעה פומבית של אינדיבידואליות, או סחורה שיש לה ערך בשוק. האמנות צריכה להיות בפוליס, במקום שבו היא יכולה לתרום לדיון הציבורי.

אחרים בכיתה שלי קראו את הציור מתוך החוויות שלהם כאמריקנים בני דור ראשון או שני. תולדות מלחמת האזרחים הספרדית חושפים בפניהם את העובדה שספרד לא הייתה רק מעצמה קולוניאלית בעלת היסטוריה בעייתית מאוד באפריקה, ביבשת אמריקה ובמקומות אחרים. היא גם סבלה מאלימות בפנים, בבית. ספרדים התייחסו לבני ארצם באותה אדישות ובאותו בוז שהם גילו כלפי נתיניהם הקולוניאליים. "גרניקה" חושפת את העובדה שמה שנחשב כביכול לגוש מערבי אחיד הוא למעשה דבר-מה מורכב ומגוון הרבה יותר מכפי שרגילים להכיר בו או להודות בו. מתוך כך, עולה התובנה שיש עדיין הרבה מה ללמוד מהמסורת המערבית, וגם הרבה מה להעריך בה – זאת בלי להתעלם מנוכחותה הארוכה וההרסנית ברחבי העולם. לימוד של היצירה של פיקאסו מגלה לנו שכיום הציור מתייחס להיסטוריות וחוויות רחבות הרבה יותר מכפי שהוא היה יכול להתכוון אליהן או לצפות אותן.

'גרניקה' היא גם שיעור באזרחות. הציור לא עצר את הפשיזם שצעד קדימה, וגם לא עצר את המלחמה. אבל הוא מדגים את העוצמה והפלא שבאמנות. יצירת אמנות יכולה להביע התקוממות אישית, והתקוממות כזאת, כשלעצמה, יכולה להיות רבת-עוצמה

"גרניקה" היא גם שיעור באזרחות. הציור לא עצר את הפשיזם שצעד קדימה, וגם לא עצר את המלחמה. אבל הוא מדגים את העוצמה והפלא שבאמנות – את היצירתיות שיש בה, את התובנה וההשראה שהיא מקפלת בחובה וקורנת לעולם. יצירת אמנות יכולה להביע התקוממות אישית, והתקוממות כזאת, כשלעצמה, יכולה להיות רבת-עוצמה.

תחשבו על כך כדרך להטיל פתק הצבעה בציבור, כשאזרחים אחרים יודעים בדיוק כיצד הצבעתם. בעידן שבו אנו נופלים קורבן בקלות רבה מדי לרטוריקה ולמניפולציה, מתן דין וחשבון ושקיפות הם תרופה נדרשת ברמה הציבורית. אנו זקוקים לעוד אמנות כזאת.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: זוג חולף על פני "גרניקה" של פיקאסו במוזיאון המלכה סופיה, מדריד. תצלום: ©PromoMadrid, author Max Alexander