ואת הדובדבן לא נתרגם

“since feeling is first
who pays any attention
to the syntax of things
will never wholly kiss you;”

-e.e. cummings

"היות שהרגש ראשון
מי ששם בכלל לב
לתחביר הדברים
לעולם לא ינשק אותך באמת;"

-אי. אי. קמינגס

כהרגלו, אי.אי. קאמינגס עלה על דבר של ממש. אנחנו מרגישים לפני שאנחנו חושבים. השימוש במלים הוא תהליך שמטרתו לתאר – לתרגם – את הרגשות הללו למחשבות ולמובנים מוסכמים. עד כה, הכול בסדר. אך רגשות בהחלט אינם משחק סכום אפס; תמיד יש שארית, משהו שנותר, שרוב המלים אינן יכולות לתאר באורח מלא. רגשות אינם ישויות מתמטיות, ואפילו במתמטיקה יש שאריות לאחר סיום החישוב.

רגשות הם מורכבים יותר מהמערכות המתארות אותם. אמנם רגשות יכולים להתחיל בדחפים חשמליים בין נוירונים בתוך המוח שלנו, אך עד מהרה מתערב העידון של הניסיון האישי, הרבה לפני שמישהו מאיתנו מסוגל לחשוב על מלים לתיאור הסיבה לכך. וכשאנו כבר מוצאים את המלים, אנו נוטים לעגל את הפינות, להיפטר מן השאריות שחומקות מתיאור מדויק, ואנו מעדיפים חבילות מחשבה שעל פני הזמן אנו רואים בהן יחידות קלות יותר לעיכול ולתרגום בינינו. אלא שלעתים קרובות מדי תרגום כזה מקריב את הזהב שאין דרך לתארו, השוכן בדיוק מעבר למה שאנו בוחרים להגדיר.

כן, אנו זקוקים לבהירות כדי להרכיב כוננית של איקאה, אך לא הכול הוא ריהוט של איקאה

השאריות הללו – לפחות באמריקה המעלה על נס דיבור ישיר ופשוט ומסקנות ברורות – חומקות מהביטוי הפשוט שלנו והופכות לאשפה המושלכת על ידי הדחף המוסרי המוטמע בנו להיצמד לקטגוריה ולפונקציה, ואנו מותירים אותן להיסחף ברוח ולהתבדר. וזה בסדר. אפילו יותר מבסדר. כן, אנו זקוקים לבהירות כדי להרכיב כוננית של איקאה, אך לא הכול הוא ריהוט של איקאה.

ולא כל השאריות הללו הן אשפה.

טוב שחלק ממה שנותר מסרב להיתרגם. וככל שהעולם שלנו משתנה, חלק ממנו מרגיש כעת כאוצר. הים הנוכחי של התודעה התרבותית שלנו מראה לנו שמשמעויות יכולות להיחבט בהגדרות ובגבולות נוספים – והדבר מועיל ותורם לתרבותנו.

האם נוכל לומר זאת במלים? את הכול? תצלום: ג'ון טייסון

פעם, אחרוּת הייתה משהו שאי-אפשר היה לתרגם אותו בחברת בני תרבות מנומסים, אך דברים משתנים – וכשהם אכן משתנים, לעתים קרובות הלשון מוצאת את עצמה חסרה

פעם, אחרוּת הייתה משהו שאי-אפשר היה לתרגם אותו בחברת בני תרבות מנומסים, אך דברים משתנים – וכשהם אכן משתנים, לעתים קרובות הלשון מוצאת את עצמה חסרה. למשל, שמות גוף בינאריים וסיסג'נגדריים פינו את מקומם, באנגלית, ל-they/their. מובן ש-they/their נשמעים מוזר ומעוררים הרגשה משונה, בדיוק כיוון שהדקדוק הוא שריד המצביע אל תפישת עולם שאבד עליה הכלח. בקרוב מאוד, התחביר ישלים את הפער עם ההמצאות החדשות או עם משמעויות קשיחות פחות. השפה אמורה להתאים לנו – ולא להפך.

לא קשה למצוא דוגמאות לכך שביטויים שלנו אינם מספיקים כדי לתאר את מה שאנו מרגישים. גיבורי העבר שלנו, שדיברו בשמנו ולחמו למען החירויות שלנו, התמודדו עם תחביר שהיה מיושן לתקופתם, ומה שעמד על הפרק היה כבד משקל. אולי הם הגיבורים שלנו בדיוק בגלל האופן שבו הם דרשו תמונה מובחנת יותר, חדה יותר ועמוקה יותר של הזהויות שלהם – לא רק את המחשבה, אלא את האופן שבו הדבר מרגיש באמת.

וו.אי.בי. דו בויז כתב ש"הבעיה של המאה העשרים היא הבעיה של קו הצבע – היחס של בני הגזעים הכהים יותר לבהירים יותר באסיה ובאפריקה, באמריקה ובאיים אשר בים". למרבה השמחה, אנו כבר בעשור השלישי של המאה ה-21. אך שאריות של קטגוריות ישנות נותרות בביטויים ובמובנים המעוגנים והוותיקים שלהם שעדיין משמשים אותנו, והדבר מכשיל אותנו בדרכים בלתי צפויות. אפילו בציטוט הזה, יש שימוש מציק ב"men" [באנגלית: גברים, ובתרגום העברי: בני] במקום "אנשים" או "בני אדם" [שניהם היו מציבים את אותה הבעיה בתרגום העברי]. אנו יודעים למה מתכוון דו בויז, ובכל זאת הדברים מעט לא נוחים. אילו חי כיום, אני מאמין שדו בויז היה מחליק ומסדר את הקמטים הלא נוחים בתחביר המאולץ שלו.

פעם אחר פעם, בפרוזה רבת היופי והסמכות שלו, אפשר להרגיש שדו בויז נאבק במטבעות הלשון המגבילות של תקופתו, כשהוא מתאר את הזהות הגזעית שלו כך:

"נולד כשעל פניו רעלה, וחונן ביכולת תפישה יוצאת דופן בעולם האמריקני הזה - עולם שאינו מניב לו שום מודעות עצמית, אלא רק נותן לו לראות את עצמו דרך התגלותו של העולם האחר. זוהי תחושה מוזרה, התודעה הכפולה הזאת, התחושה הזאת שאתה תמיד מביט בעצמך מבעד לעיניהם של אחרים, שאתה מודד את נפשך על פי אמת המידה של עולם המביט בבוז משועשע וברחמים. אתה מרגיש את השניות הזאת – אמריקני, שחור; שתי נשמות, שתי מחשבות, שתי שאיפות שאינן דרות היטב בכפיפה אחת; שני אידאלים הנתונים במלחמה בגוף כהה אחד, שכוחו העיקש בלבד מונע ממנו מלהיקרע לגזרים" ("Strivings of the Negro People", כתב העת The Atlantic, 1897).

המציאות הסיס-ג'נדרית, המעמידה את הזכר במרכז, שמשלה בעבר פינתה את מקומה לזוויות חדשות בהביטנו על ביטויים כאלו כיום. ובמקרה הזה אין מדובר בשניוּת אלא במודעות משולשת, תודות לכך שהוגים בני זמננו מגדירים מחדש את הזהות עבור אנשים שחורים וילידיים (Black and Indigenous People of Color, או BIPOC), טרנסג'נדרים ואחרים המצויים מחוץ לקטגוריות הישנות.

שינויים יכולים לעורר רוגז, רטינה ותגובות רעות מזג בטווח הקצר. אך על פני זמן, אני מהמר על ריבוי תודעות בדיבור על אודות גזע, מגדר ומיליוני תחושות ורגשות אחרים המרכיבים את זהותנו

התחביר משתנה כיוון שהשפה חיה – לפחות כל עוד אנו חיים. שינויים יכולים לעורר רוגז, רטינה ותגובות רעות מזג בטווח הקצר. אך על פני זמן, אני מהמר על ריבוי תודעות בדיבור על אודות גזע, מגדר ומיליוני תחושות ורגשות אחרים המרכיבים את זהותנו.

תקראו את המסה הזה כפנייה, או כניסיון לעורר מודעות, למה שאינו ניתן לתרגום בחיינו. הדחף להסביר, לסווג לקטגוריות ולהצמיד תווית לכל דבר ודבר תחת השמש, לאגור לא רק נתונים אלא מֶטה-דאטה על העולם שלנו ועל עצמנו, יכול להיראות טרנסצנדנטי ולכאורה בלתי נמנע. ועם זאת, כוחו של המסתורין בעינו, קשה לגילוי כמו החומר האפל, שאינו פולט אור או אנרגיה, ומתקיים לצד מה שידוע לנו (או מה שאנו חושבים שאנו יודעים), מסרב להתנהג על פי תוויות או קטגוריות ידועות. ובסיכומו של דבר, יש הרבה יותר שארית מאשר סכום.

ברצוני לטעון בלהט לטובת הקבלה מלאת הרצון של היסוד שאינו ניתן לתרגום בכל הדברים, גדולים כקטנים. אנו נתקלים במלים שאינן ניתנות לתרגום כשאנו נעים משפה אחת לאחרת ומגלים שאיננו מסוגלים למצוא את המלים הנכונה או לבטא את מובנה באורח משביע רצון. אך האמת היא שאנחנו לא באמת צריכים לצאת מגדרי השפה שלנו כדי להיתקל בתחושה הזאת.

באיטלקית אומרים: "Tradutore, traditore" ["מתרגם, בוגד"]. אולי אנו בוגדים בעצם הניסיון שלנו לתרגם את הרגשות שמרחיקים הרבה מעבר למחשבות שלנו ומפרים כללים תחביריים ותיקים ומבוססים. אך עלינו לנסות, ואיננו יכולים להסכין לתגובות הקמצניות, המתגוננות, של אלו המתעלמים מהשארית, מתוצרי הלוואי, ממה שנותר. אל לנו לבגוד במה שאנו באמת פוחדים מפניו, מה שאנו חושקים בו, ושומרים בסוד.

"השעון המעורר" (1914), דייגו ריברה, מוזיאון פרידה קאלו, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

נחזור כעת לאי.אי. קמינגס. אם הרגש אכן ראשון, הרי שאמנויות השפה והבמה מראות לנו היכן אין די במלים, היכן מדברים המעשים, היכן תמונות שוות יותר מאלף מלים, והיכן – למרבה המזל – שום דבר אינו טהור. משוררים ומחזאים וטרובדורים משתמשים בשפה במלוא היקפה ומעבר לכך, וכשהם מגיעים לשפת הבאר, או-אז מתחיל הכיף האמיתי.

המשורר פבלו נרודה ידע זאת, והוא כתב:

"אם בכל יום
בתוך כל לילה
יש באר
שבה כלואה הבהירות.
יש להתיישב על שפת
הבאר של הצל
ולדוג מן הצל
ולדוג אור שנפל,
בסבלנות".

יש בהירות של תחושה הכלואה בתוך באר הצללים. הפחדים, התשוקות, הרצונות, הסודות שלנו – הם שלנו עצמנו, לעתים קרובות בלתי נראים לא רק לאחרים אלא גם לנו. כשאנו משתמשים בשפה כדי לסרוק את האור שנפל, נגזר שנמצא חלק – אך לא את כל מה שנמצא שם.

לכן אני, כמחזאי, מציג בכל הזדמנות את מה שלא ניתן לתרגם. ולכן הגוף החי מיטיב יותר מכל להציג, שכן הוא פותח את עצמו אל ההווה המיידי ונתקל בו; בשרנו חש את צביטת ההגבלה וכן את הסיפוק שנובע מדי פעם מהתאמה מדויקת. אני אוהב כשמלים אינן יכולות להכיל בדיוק את הרגשות שאני מנסה להביע, בדיוק כיוון שאני זקוק לגופים על במה כדי להוסיף ממד ומשקל להתנגשות בין המובן ובין מה שנותר. כשאופי נחשף, צריך להיות יותר מאשר פתרון פסיכולוגי לבעיה אנושית. יש לקונה, פער מילוני, שבו שוכן המסתורין ושבו אי-אפשר למצוא מקבילה חלקית או מוגדרת באורח מלא.

יש לי בחירה: אני יכול למלא את הפער בפעולה, בתנועה, בריקוד, בשירה. אני יכול להמציא מלה חדשה כדי לנסות לכלול ולייצג את השאריות. או אני יכול להותיר את הפער כפי שהוא: בלי למלא, חסר ופתוח למשמעות

ובכל זאת, נוכח לקונות כאלה, יש לי בחירה: אני יכול למלא את הפער בפעולה, בתנועה, בריקוד, בשירה. אני יכול להמציא מלה חדשה כדי לנסות לכלול ולייצג את השאריות (שייקספיר עשה זאת פעמים רבות מאוד). או אני יכול להותיר את הפער כפי שהוא: בלי למלא, חסר ופתוח למשמעות. כשאני חושב על כך כעת, אני מבין שאלו הרגעים שבהם אני אוהב במיוחד את מקצוע המחזאות. ברגעים כאלו, אנו עושים את עבודת הנשמה.

מה שאינו ניתן לתרגום חי מדי יום בחלומות ובערוּת. אנו חשים בו כשיש מכשולים המוצבים בינינו ובין מה שאנו רוצים, כשעלינו לעמוד מול הפחדים שלנו, וכשאנו מרגישים שהסודות העמוקים ביותר שלנו עלולים, איכשהו, להיחשף ברבים. הוא תמיד יהיה שם מעבר למסגרת של שדה הראייה שלנו, ממש מחוץ לגבולות בשדה של מחזה חיינו. יש רגשות שאינם רק בלתי מתורגמים, אלא בלתי ניתנים לתרגום, בהווה המיידי של המציאות שלנו. אך אפילו אם אי-אפשר להעביר אותם, אפשר לכרות בהם מכל טוב לטובת שפה חדשה של העתיד. הדקוּת של האופן שבו אנו חיים את חיינו כשביטויים ישנים אינם מספיקים אינה מפחידה כפי שרעי המזג והראקציונרים היו רוצים שנחשוב. השפה שלנו גמישה, והיא ניתנת לשינוי. הרגשות שלנו חופשיים, יש להם חיים משלהם, והם מתרחשים במהירות האור.

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

אוליבר מאייר (Mayer) הוא מחזאי ומשורר. הוא למד בבית הספר לדרמה של אוניברסיטת דרום קליפורניה, USC.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

השיר של פבלו נרודה, “Si cada día cae”, תורגם מספרדית על ידי יורם מלצר, וכך גם הציטוט משירו של אי.אי. קמינגס.

תמונה ראשית: מתוך "גשם, קיטור ומהירות - The Great Western Railway" (מ-1844), ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר, The National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה