עדכונים על החיים

לא עניין יוצא דופן הוא לקרוא על כך שמדבר משתלט על אזור פורה. איפה המדבר? הוא שם. מה הם גבולותיו? זאת כבר שאלה מורכבת, עניין של פרספקטיבה, סוגיה שתלויה במטרת השאלה ובכוונות השואל. בצדק אפשר לומר שזאת גם הרחבה של שאלה פרדוקסלית, קלאסית: כמה גרגרי חול יחד ראויים להיקרא ערימה? אין מדובר בשאלה לשונית או בתרגיל רטורי. מדובר בעצם מהות החיים.

תופעה חיה בעלת כיוון, השפעה, אפילו כוונות, ולא פחות מכך התגלמויות משתנות התלויות בגורמים ידועים ובלתי ידועים, כשהתופעה עצמה אינה נראית? אין דבר מוכר יותר לילידים של מוזמביק. עולמם מלא בכאלו

נפנה את המבט לעניין דומה, אפילו עכשווי. אומרים ש"הווירוס" (נניח Covid-19) מתקדם, משתנה, חודר, עושה שמות, יוצא וגם בא, מתפצל, תוקף ומותקף, מנצל תכונות של מערכות בגוף ומתיישב בהן, ואפילו מחליף מידע בין עותקיו ובינם ובין מנגנוני חיים אחרים. הסופר מיא קואוטו, ממוזמביק, ביולוג ימי שגם עוסק בבריאות הציבור במולדתו, שבה הוא בן למיעוט הלבן, מספר שבכפרים הנידחים שהוא מבקר ביחד עם צוות אנשי בריאות, מתכנסים סביבם מרפאים עממיים, מכשפים שבטיים ומנהיגי הציבור ומבקשים ללמוד עוד על "הווירוס", מושג שנדמה לקואוטו שאין דרך לתרגמו ללשונות הילידיות של מוזמביק. אך הם אינם זקוקים לתרגום. תופעה חיה בעלת כיוון, השפעה, אפילו כוונות, ולא פחות מכך התגלמויות משתנות התלויות בגורמים ידועים ובלתי ידועים, כשהתופעה עצמה אינה נראית? אין דבר מוכר יותר לילידים של מוזמביק. עולמם מלא בכאלו. הם רק מבקשים פרטים, כדי לבחון מה הם יכולים לעשות כדי להגן על חייהם וחיי יקיריהם. אלא שהביולוג הימי החכם גם יודע שמה שהוא, כבן תרבות המערב, רואה כחיים, כלל אינו דומה למה שאנשי ה... [כפרים? עמים? שבטים? תרבויות? גזעים?] שהוא נתקל בהם רואים ככלול ברעיון החיים, מה גם שעל מושגיהם הוא יודע מעט יחסית, ואין לו ביטחון שהם אף מבטאים את הדברים במלה מקבילה ל"חיים". וכדאי להזכיר שוב: אין מדובר בשאלה לשונית (בלבד), בוודאי לא בתרגיל רטורי, מדובר בעצם מהות החיים.

והדבר פורץ את גבולות יכולתנו לדבר במושגים של "אנחנו" או "אני". קחו זרע וביצית של בני אדם - בדמיונכם בלבד, לצורך השמירה על הרצף הרעיוני – והביטו במה שמתחולל ברחם, בעיקר בימים אלו שבהם אפשר לראות כל כך הרבה, לראות בעיניים. מתי נפרצים הגבולות? מתי הופכים מצבורי תאים ליצור נפרד, לאינדיבידואל חי? חידה ענקית שמעסיקה את האדם מאז ומעולם. כמו גרגרי החול והמדבר, כמו הווירוס. כמו סופת טורנדו שאפשר לראות אותה, לחוש בה, לאפיין את התנהגותה ולמקם אותה ברזולוציה טובה מאוד, ובכל זאת, קשה מאוד לקבוע את גבולותיה, לומר היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת. אפילו עם עצמנו יש לנו קושי: כל תאיו של כל אחד מאיתנו מתחלפים מדי זמן, ובכל זאת כל אחד מאיתנו משוכנע בכך שהוא הוא. האחיזה היציבה בזהות האינדיבידואלית, לפחות בתרבות המערבית, היא קריטריון בסיסי להתקבלות, לקיום נורמטיבי.

נראה אם כן שיש לנו קושי גדול לקבוע את גבולותיו של האינדיבידואל, לתפוס אותו בפינצטה, לומר בביטחון "זה זה".

האם האפשרות להגדיר גבולות לאינדיבידואל היא הקובעת את ממשותו? הביולוגיה נדיבה בדוגמאות נגדיות – מצורות חיים המתקיימות כרצף של חומר חי ועד לתופעות כמו מושבות נמלים שיש טעם רב לחשוב עליהן כאורגניזם אחד

האם האפשרות להגדיר גבולות לאינדיבידואל היא הקובעת את ממשותו? הביולוגיה נדיבה בדוגמאות נגדיות – מצורות חיים המתקיימות כרצף של חומר חי ועד לתופעות כמו מושבות נמלים שיש טעם רב לחשוב עליהן כאורגניזם אחד. אפילו בעומק המוח, כשיש תגובה לגירוי, חוקרים מתקשים למפות קבוצה סופית ומוגדרת של תאים מגיבים, כעין יצור חי בתוך יצור חי בתוך יצור שאנו מכנים "אדם". במאמר בכתב העת Quanta Magazine, מועלות מספר אפשרויות למבט אחר במושג האינדיבידואל ובתופעת האורגניזם, שכולן נובעות מתוך תחומי מדע והגות חדשניים, שבמרכזם תורת האינפורמציה.

למשל, אולי אנו מוטים מדי לחשוב על האינדיבידואל במונחים של מרחב, ומוטב לחשוב עליו במונחים של זמן? כלומר, כעל דבר שמתמיד באורח יציב על פני זמן מסוים? דברים נכנסים ויוצאים, חלקים מתחלפים באחרים, דומים להם פחות או יותר ואולי לא, אך התמדה ויציבות נמשכות. מידת השלמות על פני זמן היא המידה שבה נראה בתופעה, במערכת או באורגניזם, מובחנוּת, כלומר אינדיבידואליוּת. צעד מושגי נוסף הוא ההבנה שאינדיבידואליות יכולה להתקיים בתוך אינדיבידואליות אחרת – כש"בתוך" יכול להתממש במרחב או בזמן, או אולי אף בשניהם. כך יש לנו אפשרות לחשוב כעת על אינדיבידואליות ברמות שונות של קיום, תמיד גם כמדרג וכדינמיקה.

איפה הטורנדו? איפה הסערה? והברק? והעננים? והמדבר? הכל חי ומשתנה ולא מוגדר בקלות. תצלום: לוסי צ'יאן

חוקרים שעבודתם מוזכרת במאמר בכתב העת, מרשים לעצמם לדבר על אינדיבידואליות ברמת האורגניזם; על אינדיבידואליות בצורה של מושבה (נזכור את קן הנמלים, או את הפינגווינים המתחממים ביחד ומחממים זה את זה על משטח של קרח בקוטב הדרומי) או רשת; וגם על אינדיבידואליות התלויה כולה בסביבה, אכן כמו תופעת מזג אוויר, בעלת תכונות של חיים.

הבנה שלנו שהאינטראקציות בין גילומים של תופעת החיים הן הרבה יותר מרובדות, רבות ממדים ומפולשות, עשויה לסייע לנו במובנים החשובים לנו כבני אדם: חקר מחלות, שיפור הקיימוּת של צמחים, התמודדות עם תופעות בתחומי האקלים, הגיאולוגיה, הכלכלה והחברה וההתנהלות האנושית במעגליה השונים

אין מדובר רק במה שהמין האנושי הגדיר וממשיך להגדיר כביולוגיה. אינדיבידואלים יכולים להיות גם חברות, ארגונים, רשתות תקשורת, עקרונות של זיקה בין מערכות משנה מכל סוג. הבעיה היחידה היא מוגבלותנו האנושית, יכולתנו להכיל את המורכבות ולהקיף אותה במחשבותינו. גישה כזאת עשויה לחולל מהפכה פורייה ורבת משמעות בחשיבה האנושית (על אף שזאת לכשעצמה אינה חשובה ביותר לתופעת החיים). הבנה שלנו שהאינטראקציות בין גילומים של תופעת החיים הן הרבה יותר מרובדות, רבות ממדים ומפולשות, עשויה לסייע לנו במובנים החשובים לנו כבני אדם: חקר מחלות, שיפור הקיימוּת של צמחים, התמודדות עם תופעות בתחומי האקלים, הגיאולוגיה, הכלכלה והחברה וההתנהלות האנושית במעגליה השונים. אולי עלינו להביט במערכות אקולוגיות כעל אינדיבידואלים חיים? ואולי אם נעשה זאת, שכלנו ויכולת ההמצאה שלנו יצליחו להבין יותר טוב וגם להיטיב את מצבם של אינדיבידואלים רבים, ובכללם גם אנחנו, בני האדם? יתכן מאוד שגישה כזאת גם תסייע לנו לזהות גבולות של אינדיבידואלים שעד כה לא חשבנו עליהם ככאלו כלל. אם נחשוב על משק כנפי הפרפר המשפיע על הוריקן בקצה האחר של העולם, אולי נבין שמדובר במערכת אחת, שגבולותיה כלל אינם קשורים לא לפרפר ולא להוריקן, אלא מצויים במישור אחר? אין מדובר רק במחשבות מופשטות: די אם נסתכל בעץ ובטבעות שלו, העשירות במידע, ולאחר מכן נביט ביער כולו, שגם הוא אורגניזם. יכולתנו להקיף את הדברים בשכלנו מוגבלת, אבל המורכבות שם, "אדישה" כלפינו כתמיד, הרי אנו רק איבר אחד בתוכה, ולאו דווקא חיוני.

מגבלה ברורה נובעת מכך שאנו מביטים על תופעת החיים כפי שהיא מתגלה לנו, כלומר בכדור הארץ. מבחינתנו, כאן נוצרו חיים, החיים. אך מדובר במקרה אחד בלבד, שהתגלגל בדרכו המסוימת. והוא יכול היה להתגלגל אחרת. האינטליגנציה נוצרה פעמיים, פעם לפני כ-600 מיליון שנה, בפיצול שהוביל בין היתר לתמנונים, ולאחר מכן בפיצול אחר שהוביל ליונקים ובכללם אלינו, הרי שדבר מכל מה שאירע לא היה הכרחי. והמגבלה שלנו, כמין חי שחוקר את תופעת החיים, תרדוף אותנו תמיד. היא ראשית מגבלותינו הרבות.

ככל שנרבה לראות בדברים שמתגלים לנו כאינדיבידואלים, יגבר הסיכוי שנראה ביחס שלנו כלפיהם דבר בעל ערך לנו ולתופעת החיים

עם המחשבות החדשות הללו על תופעת החיים והיקפה ועל שאלת האינדיבידואליות, שכעת נפתחת לאפשרויות חדשות מבחינת יכולתנו לחשוב עליה, יש לנו גם הזדמנות מוסרית. היותנו שבויים בידי המבט שלנו, השכל הנהדר והמוגבל שלנו, והאינטרסים שמניעים אותנו, יכולה ללמד אותנו מעט ענווה, להרחיב את המודעות שלנו למקום האפשרי שלנו בכל "הסיפור". דומני שאין כמעט תסריט ממשי שבו המין האנושי, על כל איוולתו ואנוכיותו קצרת הראייה, מצליח לחסל את תופעת החיים בכדור הארץ. היא תתקיים גם אחרינו. היא גם בוודאי נוצרה וקמה גם במקומות אחרים, אולי בדרך שונה ועם תוצאות מוחשיות שונות מאוד. ככל שנרבה לראות בדברים שמתגלים לנו כאינדיבידואלים, יגבר הסיכוי שנראה ביחס שלנו כלפיהם דבר בעל ערך לנו ולתופעת החיים. ואולי כך נגלה תשומת לב אחרת גם לבעלי החיים במובן הקלאסי שהכרנו תמיד, גם לקבוצות אנושיות במוזמביק, גם לווירוסים, גם למדבריות, גם לסופות טורנדו, גם לרשתות המידע, גם לאבנים, ואולי גם לזולתנו, שבמובן העמוק אינו שונה מאיתנו בדבר.

תמונה ראשית: אילוסטרציה של חידקים בתוך באר סדיקה הידראולית להפקת נפט. תצלום: Science in HD, ב-unsplash.com

Photo by Science in HD on Unsplash