חשיפה ולא לשמש

בירוקרטיות גדולות יוצרות לעצמן לקסיקון ייחודי. ככל שהמפלצות הארגוניות מסועפות ומורכבות יותר, כך הן מתבצרות בטרמינולוגיה שלהן, והמתבונן מהצד עשוי לחשוב, לא בלי צדק, שהמונחים המיוחדים לבירוקרטיה הם מבנה של פיגומים שמחזיק את הארגון כולו. בתנועת מטוטלת מתמדת בין עמימות ובהירות, בעזרת השפה הפרטית של המערכת, מובטח שזרים יתקשו למצוא את ידיהם ורגליהם, ואף יישארו תלויים במתווכחים מתוך הארגון, או ברצונם הטוב של בעלי תפקידים שותפי סוד.

ככל שארגון גדל וצובר שנות קיום, כך הופך הלקסיקון שלו למובן מאליו עבור אנשי הארגון, והכרחי עבור כל מי שבא במגע עם הארגון והמערכות הקשורות אליו. ישראלים יודעים שהצבא, כלומר צה"ל (ומערכת הביטחון הישראלית בכללותה) הוא מקור לא-אכזב למונחים וביטויים. הללו עשויים לעורר פליאה, תימהון, אי-הבנה או ביקורת, אך בתוך המערכת עצמה הם טבעיים, מסמנים ודאיים של מסומנים הידועים למי שהמערכת היא מציאות חייהם העיקרית. מובן שהמציאות הזאת גם זולגת החוצה, בעיקר מתוך מערכות מבוססות ומרכזיות כמו מערכת הביטחון הישראלית, וכך מונחים ייחודיים רבים קונים להם חזקה בציבור הרחב. מונח מצליח כשהוא פורץ מתוך המערכת הבירוקרטית, הופך שגור בפי הציבור, ובעיקר – כשהדבר נעשה ללא ביקורת, מחשבה שנייה, תצפית מהצד או רגע של צחוק מגחיך.

מי שמתבונן במציאות הישראלית יזהה שתי מערכות ענק, חזקות, עתירות ממון, בעלות נוכחות בכל מקום והשפעה לא קטנה. פרט למערכת הביטחון, שאין צורך להרחיב עליה לפחות הפעם, צריך להצביע על מערכת החינוך: המנגנון בעל התקציב השני בגודלו, שנוכח על פני כל מפת החברה הישראלית ומרבה להשמיע קולו ברמה. יתרה מכך, מערכת החינוך פולשת ומפולשת הרבה יותר ממערכת הביטחון. והיות שהשיח שלה אמור לעסוק בטוב וברצוי, בתקין, במומלץ ובמוסרי, ובכל אופן מתחזה תדיר לכזה, המונחים הפנים-מערכתיים זולגים החוצה בשמנוניות יתרה.

כזה הוא המקרה של "חשיפה".

בלשונה של מערכת החינוך הישראלית "חשיפה" היא אכן עניין עמום. מדובר במפגש שאורכו ומהותו אינם מוגדרים, שבו תלמידים ותלמידות מוטעמים באיזשהו תוכן. אמרתי "מוטעמים" כי פה אכן טמונה העמימות. ברור ש"חשיפה" אינה לימוד, אינה כוללת הטמעה, קליטה, אימוץ, ליבון, התמודדות מקיפה או היבחנות לאחר תהליך. היא קרובה יותר לטעימה. ולא זאת בלבד, אלא שיש במונח "חשיפה" היבט סמנטי נוח מאוד מבחינת המנגנון השולט: הפסיביות. בעברית המודרנית, כשמדובר ב"חשיפה" או "היחשפות", הדימוי הבסיסי הוא של צד שסופג את הדבר הנובע או הקורן ממקור החשיפה. אנחנו נחשפים לשמש, למשל. כלומר, השמש שם, קורנת, בוהקת, מחממת, צורבת, ואילו אנחנו כאן סופגים, ובסופו של דבר סופגים-נהנים-סובלים, בלי שעשינו דבר. אמנם "היחשפות" היא פסיבית לגמרי ואילו ב"חשיפה" יש צד שמבצע מעין "הסרת לוט" למקור הקורן, שבעקבותיה יש "קרינה" של הצד הקורן ופסיביות מהצד המקבל, אך בכל מקרה, הצד המקבל בסופו של דבר לא עושה כלום.

האם זה דימוי רצוי לתלמידים ותלמידות בבתי הספר, או לילדינו בכלל? נראה שעבור אנשי המערכת אכן כך: התלמידים והתלמידות נחשפים, המערכת חושפת. איך, כמה, מדוע ועד היכן? עוד שכבה של עמימות המשרתת את בעלי הכוח בבירוקרטיה המסועפת. ללכת עם ולהרגיש בלי, "להטעים" בלי לשאת באחריות על מתן המזון ממש. וגם ההפך נכון: אפשר "לחשוף" ומיד לטעון שהתוכן לא ניתן, לא נמסר, ושאין כל אחריות על פרטיו, הרי מדובר רק ב"טעימה". כך אפשר להגניב מסרים כאילו היו אקסיומות.

בין אם מערכת החינוך הישראלית היא המקור למובנים הללו של "חשיפה" ובין אם היא רק עושה בהם שימוש תדיר, שיטתי ומקיף, המונח חדר לתחומים אחרים. למשל, בתחום התרבות יש "אירועי חשיפה", מפגשים בפני קהל מצומצם שבהם מראים לו מעט מזעיר מיצירות או מיוזמות בתחום התרבות. הדבר נעשה כדי לגבש רפרטואר, לגייס תרומות, לבחון רעיונות לפיתוח. אין בכך כל רע, כמובן, ובוודאי שהקהל במקרים הללו אמור להיות פסיבי למדי: להתבונן, לקלוט, לשקול בדעתו.

אלא שכשמדובר בבירוקרטיות גדולות ורבות עוצמה, "חשיפה" היא דרך לחמוק מאחריות. כשמישהו אומר "לא נחשפתי לכך ש...", הוא בוודאי אינו מודה בידיעה, אך הוא גם אינו מודה בכך שהיה עליו לדעת ובוודאי גם לא בכך שהיה עליו לפעול בעקבות הידיעה. העמימות משרתת בדיוק את מה שלא נאמר, את מה שלא נחשף. בניגוד למצב שבו מלמדים נושא מסוים, מצב הדורש נטילת סיכון שמקצה הכיתה או מהשורה הקדמית תישמע דעה סותרת, תעלה שאלה מורכבת או יבוא ערעור עקרוני, "חשיפה" מאפשרת החלקה וזלינית של החומרים.

ואם יש פה, בדברים הקצרים שהעליתי, תחושה של חשד כלפי מערכות גדולות, אני מודה בו מיד. מי שנחשף למערכות הללו, בוודאי ב"ארץ הדוגרי" המקדשת "גובה עיניים", נזהר מאוד מאימוץ המונחים שלהן ללא בחינה זהירה.