אח שלי, גבר

מי שמקשיב לשיחה בעברית שמתקיימת בין גברים צעירים נתקל בתופעה מיד. "מה העניינים, גבר?", "תעשה לי טובה, גבר, תוריד את הווליום", "מתי הרכבת לחיפה, גבר?", "תודה, גבר".

כך מתנהלות שיחות שלמות, גם ארוכות, עד כי קל לאוזן להפסיק לקלוט את תקתוק המילה החוזרת שוב ושוב, בכל משפט, בכל פנייה, בכל פעם שמסר משוגר לזולת. יחד עם זאת, לא אלמן ישראל והגבר גם לא נותר לבדו, כי קם לו מתחרה בדמות "אחי" או "אח שלי", המתפקד באופן דומה. באחת ההזדמנויות התעכבתי מעט, בטור שאתם קוראים כאן, על "אחי" ו"אח שלי", והזכרתי את ההשערה שמדובר בהעתקה לעברית של צורה נפוצה בערבית צפון אפריקנית, "ח'ויה" ("אח שלי"), שלצדה ישנה גם הצורה "בויה" ("אבא שלי") שאולי, מצדה, נתנה לנו את "אבא'לה" שאכן משמש דווקא בפיהם של צעירים שמשפחותיהם ממוצא צפון אפריקני.

מעבר לשאלת מוצאם של האלמנטים הללו, עולה שאלה יסודית יותר: מה הם? הדוגמאות מראות שאלו צורות פנייה. הן משמשות בדיאלוג, וכנראה שרק בו. הן מיוחדות לשיחה בין גברים, ונראה כי אין להן מקבילות ודאיות בדיבור בין נשים, הגם שיש קיום לצורה "אחותי", אולי כתגובה מכוונת ל"אחי".

כל אחת מהקביעות הללו היא נקודת מוצא לשאלת מחקר טובה. ראשית, מהן צורות פנייה? הן קרובות לשמות פרטיים, והן גם קרובות לשמות גוף. לאור דוגמאות האופייניות שראינו כאן אפשר לטעון שיותר מאשר פנייה מדובר בהתייחסות לזולת, כלומר שאין הכוונה דווקא לעורר את תשומת לבו או לקרוא לו להתמקד או לעשות משהו אחר. הן מן תזכורת של הדובר לעצמו ולשומע שהוא מדבר עם גבר אחר, עם הגבר ששותף לו לפרויקט המשותף שלהם, לשיחה. היכן בתיאור הלשון נכללים האלמנטים הללו? על פי רוב, הם מוזנחים, שהרי הם אינם נכללים בקטגוריות שרגילים להציג בפנינו בבית הספר וגם לא בספרי הדקדוק שאנו נחשפים אליהם אם אנחנו ממשיכים ללמוד על הלשון.

עניין שיש להזכירו במפורש הוא השימוש של הצורות הללו בין גברים. היות שברור שהצורות המסוימות הללו אינן משמשות בין נשים, יש לנו כאן הזדמנות לשים לב לכך שלשונם של גברים ולשונן של נשים נבדלות זו מזו, ולא רק באוצר המילים אלא גם בדגמי המשפט, בתחביר. יתרה מכך, יתכן שיש פה חלוקה חברתית נוספת, הקשורה לגיל או לציר מבדיל אחר בקרב קהילת הדוברים. עניין נוסף לשים לב אליו הוא העובדה ש"אחי", "אח שלי" ו"גבר" משמשות בדיאלוג: תזכורת בריאה לכך שדקדוק לשון הדיאלוג שונה מהותית מדקדוק לשון הטקסט הלא-דיאלוגי, כלומר התיאור או סיפור ההתרחשות. מדובר בנושא שבלשנים שמים לב אליו בשני הדורות האחרונים, ושפותח עולמות עשירים מאוד של תשומת לב לנפתולי השפה ועושר המבנה שלה.

שפות אחרות מגלות אלמנטים דומים: באנגלית אנחנו מכירים את man, לפחות בסוגים מסוימים של אנגלית (ויש גם mon, למשל בסוגי האנגלית של האיים קריביים). בסוגים אחרים של אנגלית מוכר bro, מ-brother. ובאנגלית יש דיאלקטים שבהם הפונקציה ממולאת על ידי האלמנט bruv.

אלא ש"אחי" ו"גבר" מעלים נושא לשוני נוסף: צורת ההתייחסות הכללית, אפילו הגנרית, לאדם אחר. מדובר בנושא סמוך, שאינו מוגבל לדיאלוג. כפי ש"גבר" הוא התייחסות גנרית לדובר האחר, כשהוא ממין זכר, יש גם דרכים להתייחס לדמות גנרית, גברית או נשית, בלשון התיאור וסיפור ההתרחשות. במילים אחרות: כיצד מציינים "מישהו", אדם שאיננו יודעים בדיוק מי הוא, או שלא חשוב לפרט מי הוא? בסוגים שונים של אנגלית מוכר לנו guy, או bloke (באנגליה). ואילו בסוגים מסוימים של פורטוגזית משתמשים ב-cara ("פרצוף"), וגם ב-gajo ("תרנגול"). נפוץ בשפות אירופיות שונות להתייחס לאדם לא ספציפי כ"טיפוס" (type בצרפתית, tipo בספרדית), ואין הכוונה לאדם בעל יחוד, אלא להפך, לאדם כללי, גנרי. גם "אדם יחיד", כלומר individu בצרפתית ו-individuo בספרדית, משמשים להתייחסות לאדם כללי. והנה מסתדרים הדברים על הציר המבדיל בין דקדוק הדיאלוג ובין דקדוק הסיפור והתיאור: בראשון יש דרך מסוימת להתייחס לאדם בהתייחסות כללית, כשהיא מופנית לאדם ספציפי; ובשני יש דרך אחרת לגמרי להתייחס לאדם בהתייחסות כללית, שהיות שאינה כרוכה בדיאלוג, היא רואה בו מין אביזר במה במסגרת תיאור הדברים. לדוגמה, באנגליה נוכל לשמוע bruv בפנייה ישירה, בדיאלוג, לעומת bloke בהתייחסות מרחוק, בטקסט שאינו דיאלוגי.

בין הכללי לספציפי, ובחזרה. בפרטנות דקה מדק, תוך איתור צירים מבדילים, בסיווג זהיר של הדוגמאות ותוך מבט מתמיד ורגיש בהקשר – זאת הדרך לתיאור הלשוני העשיר, המלא.