בשפות שונות יש אמצעים מגוונים המאפשרים לדובר להכריז כי מה שהוא עומד לומר נובע ממחשבותיו או מבטא דבר שהוא עומד מאחוריו. בעברית המודרנית, ראש וראשון להם הוא "לדעתי", וכשמדובר בהכרזה, הוא יעמוד בתחילת הדברים, בראש המשפט ויקדים את התוכן: "לדעתי, צריך לקנות עוד אוכל לחתולים", "לדעתי, יהיה חורף גשום במיוחד", "לדעתי, אין סיכוי להסכם כשהפער בעמדות כל כך גדול".
המבנה עצמו מעניין: ל+דעת+[סיומת שייכות לציון גוף]. הגורם הראשון, "ל-", מובנו "על פי", "בהתאם ל-", כלומר תפקידו לסמן שיש התאמה בין הדעה ובין התוכן שיובא מיד. בשפות אירופיות אחדות משמש בתפקיד הזה "in" (כאן בצורתו האנגלית). לא זהותו של הגורם חשובה, אלא תפקידו כחלק מהמבנה שבעברית הוא "לדעתי, לדעתך, לדעתו, לדעתנו" וכו'. לכאורה, די בכך, ויכולנו לומר ש"לדעתי" הוא יחידה אחת בעלת תפקיד מוגדר, ושברור לנו מה היא מסמנת כשהיא מופיעה בפתח דברים בעלי אופי של טיעון. כלומר, יכולנו לומר ש"לדעתי" הוא אלמנט תחבירי, חלק מהדקדוק של העברית המודרנית, ושתפקידו נהיר לנו.
אלא שהדברים אינם כל כך פשוטים. ל"לדעתי" קמו שותפים-מתחרים, כפי שקורה לא פעם בלשון. מדובר כיום אפילו בקבוצה שלמה: "לשיטתי", "לראייתי", "לתפישתי", "להבנתי", "לטעמי" ויש בוודאי עוד. כלומר, בטקסט עברי עכשווי ארוך דיו, כזה המכיל טיעונים מוצהרים, ובעיקר בגוף ראשון יחיד, נמצא מכל טוב הצורות הללו.
מבחינת תיאור הלשון, מסתמן פה אתגר. מה ההבדל בין כל הצורות הללו? האם הן משמשות במבנים זהים? בהקשרים זהים? מפי דוברים באותו סטטוס? האם כולן מופיעות בכל הגופים? האם התפלגותן במופעיהן בגופים השונים זהה? שונה? במה? זהו האתגר האופייני העומד בפני מי שמתאר את הלשון על פי טקסטים אמיתיים, כלומר על פי ההתגלמות שלה בפועל, במציאות. עבודת התיאור תובענית: לאסוף את כל הדוגמאות, לחשוף את כל המבנים, לראות את כל ההקשרים ואת ההבדלים ביניהם ולנסות לגלות את המשותף ואת השונה – במבנה, בסביבה התחבירית ובכל פרמטר שיכולה להיות לו משמעות. לעניין הזה אין תרומה מיוחדת לדוברים עצמם, כמובן, שכן הם בסך הכול מפיקים דוגמאות כחלק מטקסטים שהם אומרים וכותבים, ואילו החוקר מסתכל על הכול מהצד כנתונים.
ובכל זאת, בטרם תיעשה העבודה (אם היא אכן עוד לא נעשתה), יש טעם להעלות קווים אחדים להבדלים אפשריים, רשמים ראשוניים שיכולים לזכות לאישור או אולי להיות מופרכים בעקבות מחקר שיטתי.
למשל, "לדעתי" מסתמן כצורת הבסיס, ברירת המחדל, הצורה המשמשת כשאין נותנים להצהרה משקל נוסף. לאחר מכן, "לתפישתי", "להבנתי", "לשיטתי" וכו' הם ככל הנראה אמצעים המשמשים דוברים הרוצים ליטול או לייחס לעצמם סמכות מיוחדת, מעל לברירת המחדל שהיא סמכותו של כל מי שפותח את פיו ואומר משהו. דוברים רשמיים רבים, בעלי תפקידים ממשלתיים למיניהם, נשמעים מכריזים פעם אחר פעם "לתפישתי...", ולא בהכרח בהקשרים אתיים-ערכיים הנוגעים לתפישת עולם או לפילוסופיית חיים. בעברית פשוטה: "לתפישתי" מביע מנה נוספת של אוויר חם, אולי כהגנה מראש לקראת תוכן דל, לא מפתיע, לא מוכח במיוחד ובוודאי לא כזה המושתת על סמכות סגולית. "להבנתי", לעומתו, מוסיף נופך קל של אפשרות לסגת מהדברים שעוד לא נאמרו אך מיד יבואו לעולם. יתכן שהוא עומד בניגוד ל"עד כמה שאני מבין" שמעמיד את הדובר במצב של נחיתות מסוימת, על הקשת רחבת המשרעת בין ענווה אמיתית, הצטנעות מעושה או לא, ואף בריחה פוטנציאלית מאחריות. "לשיטתי" נוטל נופך מהלשון התלמודית-משפטית, שבה "שיטה" היא דרך היסק וקו הגיוני עקבי לאורכו של טיעון או ניתוח, כך שהדובר המשתמש בו עוטה על עצמו אצטלה מסוימת של סמכות לוגית, אולי אפילו משפטית.
אלו רמזים או הצעות להבדלים סמנטיים. אך יש בהחלט מקום לבדוק הבדלים מבניים-תחביריים. למשל, "לעניות דעתי" ו"למיטב הבנתי" מראים לנו שלעתים בין "ל-" ו"דעתי" או "הבנתי" יכול להיכנס גורם נוסף. האם הדבר נכון לגבי הצורות האחרות? ומה בדיוק יכול להיכנס במקום הנוסף הזה?
יתרה מכך, עולה שאלת הקשר בין "עניות" ו"דעתי" או "מיטב" ו"הבנתי" – ונראה על פניו כי לא פעם מדובר בכַּמָתים, כלומר בגורמים המבטאים כמות או מידה, והקשר הוא קשר של סמיכות. ובכל זאת, "עניות" קשורה ל"דעתי" בקשר שונה מאשר "מיטב" ל"דעתי": "עניות דעתי" אומר שאני מציג את דעתי כענייה, ואילו "מיטב הבנתי" אומר שאני דוחק את הבנתי לקצה, או בוחר מתוכה את המיטב. קשר הסמיכות (כך אני קורא לו כאן לצורך הפשטות והקיצור) הוא עניין סבוך, מורכב ורב-פנים – וצמד הדוגמאות מראה קצהו של קרחון גדול ומשמעותי. לדעתי, בכל אופן.
תגובות פייסבוק
4 תגובות על לדעתי
אני מאוד אוהב את הדברים שאתה כותב.
אך הפעם אשאל - מה זה משנה אם כתוב "עניות", "דעתי", "מיטב" או "הבנתי" אם הקשר בין המילים לבין האמת אינו קיים?
אם היינו יכולים להתקשר באמצעות הרגשות לא היינו צריכים שפה.
מצד שני השפה מקודדת ומארגנת מידע.
אנחנו נמצאים בשלב התפתחותי שבו ה "חיבור" הופך להיות האופן שבו נוכל לממש את מה שהשפה אינה מסוגלת.
אזור ברוקה וורניקה נוצרו כדי שנוכל לתקשר, לסדר דברים, להבין ולהצליח להתבטא.
אך בדומה לחיווטים במוחינו, נגלה שהקשרים בינינו הם יהיו החיים האמיתיים שלנו, חיים שבהם לא נוכל לומר משהו אחד ולהתכוון לדבר אחר.
לשם כך נצטרך לשיטה שתוכל לשנות את פנימיותינו, את אותה התבנית יש מאין שהיא מהותינו.
אולי כדאי שהכותב יתעדכן קצת בחידושי הפילוסופיה של השפה משנות השבעים של המאה הקודמת
How to Do Things with Words - J.L.Austin
לא הכרתי את המדור הזה אבל הלכתי לקרוא קצת אחורה בקטעים קודמים שלו, ובניגוד למי שהגיבו לפני אני חושב שהוא בכלל לא מתעסק בפילוסופיה אלא בשפה, והוא מתייחס לנתונים, למה שהוא מוצא, ומנתח את מה שבהוא מוצא. ככה הוא מגיע לשאלות מעניינות ומפתיע בדברים שהוא מגלה. לא כל דבר זה פילוסופיה.
IMHO לעניות דעתי אין מקור עברי, כנראה שהמקור לטיני, בכל אופן הוא נועד לציין את הענווה - לא עלינו - של הדובר לגבי דברים שאינם בתחום מומחיותו.
זמנים שכאלו
גבר ואישה ישבו בבית קפה, הכוסות שלפניהם ריקות ועל הצלחות שרידים של מאפים וגם מפית מקומטת אחת. הגבר נטל בידו צרור מפתחות, הביט אל האישה ואמר:
"היינו פה?"
ואילו היא השיבה:
"רגע, אני רק עונה להודעה".
לאחר כמה שניות שבהן היא הקלידה בטלפון שבידה, השניים קמו, האישה הורידה את משקפי שמש אל עיניה ממקום מושבם הישראלי האופייני, על מצחה, ואמרה בתוך כך:
"הלכנו".
סצנה יומיומית רגילה ביותר, מובנת לכולנו, דוברי העברית העכשווית. ואולם, צורות הפועל ששימשו בה מעניינות וראויות לעיון. באיזה זמן מזמני הפועל אפשר וצריך לסווג את "היינו" ו"הלכנו"? מבחינה הצורות, כלומר מורפולוגית, מדובר בפעלים בזמן עבר. הם בוודאי אינם בעתיד או בהווה. אך מבחינת המשמעות והשימוש, אין מדובר בזמן עבר. לא הגבר דיבר על דבר שקרה בעבר כלשהו וגם לא האישה, בעת שהשניים קמו לעזוב את בית הקפה.
אפשר להקשות: כמה זמנים של הפועל יש בעברית שלנו? פורמלית, אם אנו מונחים על ידי הצורות, יש בעברית זמן עבר ("הלכתי") ויש גם זמן עתיד ("אלך"). פרט לשני אלו יש זמן הווה ("הולך") שאינו נטול בעיות, שכן צורותיו חופפות לעתים צורות "בינוני" המתפקדות גם כשמות עצם – "שומר" הוא דוגמה פשוטה ומובנת לכך, שכן הצורה משמשת לציון פעולה בהווה וגם לציון אדם שתפקידו לשמור. כלומר, בעברית יש שלושה זמנים, אפילו שניים "ומשהו". אך האם פירוש הדבר הוא שאנו יכולים לבטא רק דברים שקרו בעבר או דברים שיקרו בעתיד, בתוספת יכולת מסוימת לדבר על מה שקורה בהווה? ברור שאין זה המצב. עברית משתמשת באביזרים מגוונים כדי לעדן ולבטא דקויות של התרחשויות על ציר והזמן וגם כדי לציין יחסיות בין אירועים בזמן. היא עושה זאת באמצעות ביטויי זמן ותוארי פועל אחרים – "אני הולך עכשיו", "אני הולך לבית הספר השנה", "אני לא אוכל ברוקולי" (מה שכך, לבדו, מציין לרוב אי אכילה של ברוקולי בשום זמן מן הזמנים).
תוארי פועל משמשים לא רק לסיוע בהבהרת דקויות של פעולות בהווה, או במיני ההווה השונים שאנחנו מתייחסים אליהם, שהרי יש הבדל בין הווה של "עכשיו" והווה של "תמיד" או "בדרך כלל". הם עוזרים לנו לבטא פעולות מורכבות מבחינת זמן ההתרחשות והפרספקטיבה שלנו ביחס אליהן – "עוד לא הלכתי", "אני עדיין מנוי על העיתון", "עבדתי על זה במשך כל השבוע שעבר" ועוד ועוד.
אלא ששני הפעלים שהתגלו בשיחה הקטנה בבית הקפה מציבים בפנינו אתגר מסוג אחר. לא תוארי פועל משמשים שם כדי לבטא גוון מיוחד או מדויק באשר לזמן שהדוברים מתייחסים אליו. כתמיד, ההקשר הוא הקובע, הוא המגלה לנו את הפעולה המדויקת של הלשון, ואת המשמעות של הביטויים והצורות.
כדי להבהיר את הדברים, נחזור לרגע לטירונות. מי לא זוכר את הרס"ר צועק-פוקד על החיילים במשפט כגון "שלושים שניות הקפתם את הצריף"? מה שהמשפט הזה אומר, זאת יודעים כולם, הוא שהמפקד מצפה שבעוד שלושים שניות ההקפה כבר תהיה מאחורינו. כלומר שנקיף ושנשלים זאת בתוך שלושים שניות או פחות. ביטוי הזמן, "שלושים שניות" מסייע לנו, אך אינו מכריע או מחויב. צורת הזמן היא עבר, אך התפקוד של הצורה כאן מזכיר מאוד את ה-future perfect המוכר לנו מאנגלית ומשפות אירופיות רבות נוספות: מבט אל העתיד שבו יהיה מצב של פעולה שכבר הושלמה.
דומה לכך המובן של "היינו פה?" משיחת בית הקפה: הדובר שואל את חברתו אם הם כבר במצב שבו הם אחרי השהות במקום. לא רגע העזיבה עומד במוקד תשומת הלב, אלא הרגע שמיד לאחר מכן, שבו הדוברים יכולים לומר שהשהות במקום נמצאת בעבר, בעבר שלהם. גם המשפט האחרון בשיחה, "הלכנו", כולל גוון כזה, שמובנו "עכשיו, כשהכול הושלם אנחנו מביטים אל הרגע הבא שבו עזיבתנו את המקום היא עניין שנמצא מאחורינו".
דקות הביטוי של היחס למצב, לפעולה ולציר הזמן מרשימה. אין מדובר בעניין נדיר, אלא בצורות ביטוי יומיומיות של דוברי העברית העכשווית. יתרה מכך, ניתוח זהיר יגלה שיש בהן לא פעם גם מטען של עמדה נפשית ביחס לסיטואציה – למשל, סגירה וסיכום, או דחיקה בזולת להצטרף או הצעה לפעולה מיידית.
אז כמה זמנים של הפועל יש בעברית? התשובה אינה חשובה, והיא גם אינה מוחלטת. מה שחשוב הוא דגמי המשפט שבתוכם משמשות צורות פועל במצבים מוגדרים, תוך ביטוי של דקויות המערבות זמן, מצב, יחס מצד הדוברים.
ואולי מישהו מכם הגיע עד כאן ואמר לעצמו: "הבנתי". אם כן, הנה לכם דוגמה נוספת בניגוד להוראה הפשוטה - "עבר". גם היא ראויה לעיון מדויק.
סקס, עצים וקאמל וויידס
קרוליין דניאלהוא מעדיף לצייר אנשים שהוא מכיר אך מצייר כיום בעיקר נופים. הוא...
X 20 דקות
סוף עידן האינטרנט?
גורדון מ' גולדסטיןהחרדות החדשות מובילות לפיצול של האינטרנט. כך מחליפות הרשתות האזוריות את הרשת...
X 7 דקות