אפקט צ׳כוסלובקיה

אחד הדברים שחזרתי ועשיתי שוב ושוב במהלך השנה האחרונה היה להתבונן בעבר כדי להתמודד עם ההווה – ולפקוח עין על העתיד. אחד הספרים שאליהם חזרתי הוא ״יסודות הטוטליטריות״ מאת חנה ארנדט. במובנים מסוימים, אפשר לתמצת את כולו למשפט אחד שנמצא באמצע הספר: ״אנשים נוטים לוותר בשמחה על החירות שלהם, כשהדיכוי מגיע מן הממשלה הלאומית שלהם״. במשפט זה, ארנדט הצליחה לסכם מורכבות של חסרונות ויתרונות שניתן לחשב בחישוב אנושי פשוט: במצב שבו קבוצות מסוימות מרגישות שהן מדוכאות על ידי אחרים, הן מעדיפות להיות מדוכאות על ידי אנשיהן שלהם, ממש כמו שבמצב שבו אנשים מרגישים מאוימים על ידי אחרים הם מסכימים להיות מדוכאים על ידי אנשיהם שלהם. בבחינה של הניסוח של ארדנט, מה שמדהים אותי הוא הביטוי ״בשמחה״. אנשים לא רק ויתרו על החירות שלהם, הם עשו זאת כשחיוך על פניהם.

נדמה כי גם ארנדט נדהמה מכך. בניסיון להבין מה גרם לכך להיות מזוויע כל כך, והיא מציעה השערה:

״מה שהתברר כמושך כל כך היה שהטרור הפך לסוג של פילוסופיה שבאמצעותה מביעים תסכול, עוינות ושנאה עיוורת, סוג של אקספרסיוניזם פוליטי אשר... היה נכון לגמרי לשלם את מחיר החיים כדי להצליח לכפות את ההכרה בקיומו בשדרות החברה הרגילות״.

עבור מגזרים מסוימים בחברה, השפעת החיים תחת איום בלתי פוסק במלחמה וטרור באה לידי ביטוי באימוץ צורה תגובתית של טרור, ובמגזרים אחרים היא הובילה לבנייה של חומות הגנה, גדרות ושערים. המצב הזה הוביל – באורח עקיף אולם בלתי נמנע – להגבלתה של החברה

אנשים התבוננו בהתפעמות בעת שהטרור שימש כלי, שלא הופנה נגדם אלא לכאורה בשמם. הבעיה הייתה שדי מהר הוא החל לשמש גם נגדם, כי מנהיגים העולים לשלטון תוך שימוש באלימות צריכים אלימות כדי לשמור את אחיזתם בשלטון. המעגל נסגר. אנשים שדוכאו על ידי אחרים, שביקשו חירות באמצעות טרור, מדכאים כעת את עמם שלהם.

נדהמתי מניסוח נוסף של ארנדט: ״לכפות הכרה בקיומו שלו״. הניסוח היה דומה מאוד לנסיבות שהבעירו את העימות שבו בני אדם חיו לאורך עשרות שנים. נראה כי עבור מגזרים מסוימים בחברה, השפעת החיים תחת איום בלתי פוסק במלחמה וטרור באה לידי ביטוי באימוץ צורה תגובתית של טרור, ובמגזרים אחרים היא הובילה לבנייה של חומות הגנה, גדרות ושערים. המצב הזה הוביל – באורח עקיף אולם בלתי נמנע – להגבלתה של החברה. כל כך הרבה זמן פעלנו כדי לזכות בזכות להתקיים ולקבל הכרה מאחרים, שלא ממש הבנו את המחירים של מאמצעם אלה על חלקים נרחבים בחברה שלנו. בעודנו נלחמים כדי שאחרים יכירו בקיומנו, נכנענו לדיכוי הולך וגובר מצד אנשינו שלנו.

דיכא את עמו באכזריות, עד ל"ניצחון המוחלט" שלאחריו בא דיכוי לא פחות נורא: סטלין, פסל בפארק של אנדרטת הנופלים, מוסקבה. תצלום: כריס הויל

במצב כזה, נותרות ליחידים מספר אפשרויות. יש מי שמאמצים שכבות בידוד הולכות ורבות, בניסיון לא לבוא במגע עם האלימות ההולכת וגוברת בחברה. אחרים מנסים את הגישה ההופכית, ומשלימים עם שכבות רבות יותר של אלימות. והדבר אינו נכון רק ביחס להמון. הוא נכון גם לגבי שכבות גבוהות יותר בחברה. נדמה כי הדבר הפציע אנשים. ארנדט מסבירה את התופעה באופן הבא:

״המשיכה של התנועות הטוטליטריות את האליטות... הייתה מפתיעה מאוד, כי הוולגריות הבוטה והדוקטרינות האקראיות החיוביות של הטוטליטריות ניכרות יותר לעינו של האאוטסיידר והמתבונן בלבד מאשר המזג הכללי המאפיין את האווירה הקדם-טוטליטרית״.

בעיקרו של דבר, בשלבים המובילים להשתלטות הטוטליטריות, צופים מבחוץ רואים לעתים קרובות את ההיבטים הבלתי מושכים של הטוטליטריות בבהירות רבה יותר מאותם חלקים שמושכים כל כך הרבה אנשים מבפנים. עד לנקודת האל חזור, יש, כנראה, לתנועות טוטליטריות כוח משיכה לא מועט עבור רבים. זה, כנראה, סוד הצלחתן״.

*

הרעיון שאנשים ממש נמשכים לטוטליטריות, וממש רצו, מאיזו סיבה בלתי ידועה להניח לאחרים לשלוט בעוד ועוד היבטים בחייהם – ממש רדף אותי

הרעיון שאנשים ממש נמשכים לטוטליטריות, וממש רצו, מאיזו סיבה בלתי ידועה להניח לאחרים לשלוט בעוד ועוד היבטים בחייהם – ממש רדף אותי. ולכן פניתי למאמרים שכתב איוואן קלימה, הסופר מתנגד המשטר הצ׳כי, שחי תחת השלטון הקומוניסטי בצ׳כוסלובקיה לא רק כאדם בוגר אלא גם שרד את מחנה הריכוז הנאצי טרזינשטאט בהיותו ילד. קלימה חווה את שתי צורות השלטון הטוטליטרי האכזריות שנולדו במאה ה-20. דפדפתי אל מאמרו ״ההתחלה והסוף של הטוטליטריות״, שראה אור בשנת 1990 לאחר מהפכת הקטיפה של 1989, שהפילה את השלטון הקומוניסטי בצ׳כוסלובקיה. וקלימה החל את הרהוריו של בתרועת ניצחון אלא באזהרה מבשרת רעות:

״נפילתם של מטרים טוטליטריים... עלולה להוביל אותנו למסקנה האופטימיות המוטעית כי משטרים אלה היו זרים במידה מסוימת לתמצית המהותית של ההתנהגות והחשיבה האנושיות... למעשה, רבים כמהים, באופן בלתי מודע, לסדר ולממשל בעל יד חזקה שהובטחו להם״.

להבדיל מארנדט, המתמקדת במנגנונים ההיסטוריים, הפוליטיים והאסטרטגיים הללו של השתלטויות טוטליטריות, קלימה עסק יותר בתנאים הפסיכולוגיים המאפשרים השתלטויות כאלה.

עבור מי שלכודים באפרוריות היומיום, הן מציעות אידיאל נפלא, וגם מנהיג כריזמטי שיפטור אותם מהנטל של הצורך להחליט בעצמם, מן האחריות והסיכון. במילים פשוטות, הדבר מוביל אותם אל מטרה ישירה שמעניקה משמעות לחייהם. לפחות בטווח הקצר.

איוואן קלימה בפראג (2017). תצלום: Jindřich Nosek, ויקיפדיה

בעוד ארצו מתקיימת במשך חצי מאה תחת שלטון נאצי וקומוניסטי, קלימה כתב בנימה מפוכחת באורח יוצא דופן על הנסיבות חברתיות שאפשרו זאת מלכתחילה. המשטר הטוטליטרי, הוא נזכר, ״אוסר על מה שמפריע לאזרח הממוצע ונוקט צעדים כדי להרשים אותו״. הוא גם ״מחלק חלק ממה שהוא מחרים או גונב במהלך עלייתו לשלטון״. הוא אפילו מכיר ״באנרגיה שבה הוא מתמודד עם בעיות שהדמוקרטיה, מעצם טבעה, אינה מסוגלת לפתור כך״. דמוקרטיות, הוא מזכיר לנו, גם הן אינן חברות מושלמות. למעשה, רובן פגומות, ולעתים קרובות הן ממשיכות לקיים את אותם סוגים של אי צדק ואי שוויון שהובנו בחברות ברחבי תבל. הבטחת הסדר של הטוטליטריות – כך אומר קלימה, ״הנחישות שלו, הבהירות של התוכנית שלו״ – מציעות לרבים תקווה בעולם שמעורר בהם לעתים קרובות, בצדק, תחושה של חוסר תקווה.

המאבק בין דמוקרטיות פתוחות ומשטר טוטליטרי לא היה מאבק פשוט בין טוב לרע. הוא היה ביטוי חברתי לקונפליקט פנימי שכולנו מתמודדים עימו: מאבק בין מאמצים מודעים להגשים את החלומות שלנו והתשוקות הלא מודעות שלנו לכך שאחר ידאג להכול במקומנו

המאבק בין דמוקרטיות פתוחות ומשטר טוטליטרי לא היה מאבק פשוט בין טוב לרע. הוא היה ביטוי חברתי לקונפליקט פנימי שכולנו מתמודדים עימו: מאבק בין מאמצים מודעים להגשים את החלומות שלנו והתשוקות הלא מודעות שלנו לכך שאחר ידאג להכול במקומנו. כשמגיע אדם שמבטיח לקחת שליטה מלאה על חייהם של בני אדם, התשוקות המאוד מודחקות הללו מבעבעות אל פני השטח. תת המודע נכנס לפעולה ואנשים הופכים לקורבנות, לא רק של תככים פוליטיים, אלא גם של צדה האפל של האנושות עצמה.

***

עברתי מן המשיכה לכאורה של הטוטליטריות עבור אנשים שמחפשים סדר, לעמקי הדחפים ההרסניים שחיים בכל אחת מן החברות בעולם. מתוך מחשבה כזו, פניתי לספר Diary of a Man in Despair מאת פרידריך רֶק (Reck), שהוא פחות תיעוד אירועים ויותר תיאור התרשמויות, פחדים, תסכולים וחרטות. כבר בשנת 1936, אף שבילה את רוב זמנו באחוזה הכפרית שלו, רק ראה את הפינות האפלות של הנפש האנושית שאפשרו את ההשתלטות הנאצית על ארצו. ״עד כמה אנחנו באמת מכירים״, הוא שאל, ״את הפינות המוצפנות והחללים המוסתרים השוכנים מתחת למבנה של אומה גדולה...

...את הקטקומבות הנפשיות הללו שבהן נקברו במשך דורות תשוקותינו המוצפנות, את חלומותינו המפחידים ואת הרוחות הרעות, פשעינו וחטאינו הנשכחים שלא זכו לכפרה? אבל נניח, כעת שכל הדברים הללו שלרוב נשמרים קבורים בתת המודע שלנו היו מניעים איזו רתיחה שנועדה לטהר את דמנו?... האם הדבר מסביר כיצד כל זה יכול היה לקרות בקרב עם שהוא בבסיסו מסודר ויגע כפיים, ללא התנגדות מצד מי שמסורים לטוב שבחיים, באותו סוג של חיוך ועווית קוסמית רחבה לאין שיעור אשר... גם הפכה על ראשם, בדרך בלתי נתפשת כלשהי, מושגים כמו שלי ושלך, צודק ולא צודק, מעשה טוב ופשע, אלוהים והשטן?״

פרידריך רק, תצלום מלפני שנת 1940. מקור: ויקיפדיה

כיצד אותו עם שהיה קנאי כל כך לזכויותיו לפני שנים ספורות יכול היה לשקוע בערפול החושים הזה, שבו הוא לא רק מרשה לעצמו להישלט על ידי בטלנים חסרי משמעות שאבד עליהם הכלח, אלא ממש, וזו שיאה של הבושה, אינו מסוגל כבר להבין את הבושה כפי שהיא

אף שנכתבו בהפרש של יותר מחמישים שנה, ספרו של רֶק ומאמרו של קלימה כאילו מנהלים ביניהם דיאלוג. שניהם כנראה עוסקים בבטן הרכה של מה שאפשר שינויים חברתיים מטלטלים בעלי השלכות מתמשכות, על אף הסוף ההרסני הברור. אבל ספרו של רֶק היה גם תיעוד של נשמתו בעת שהשינוי הזה התחולל בארצו ובעמו. ״ההמון המוסת הזה״, הוא כתב באותו יומן, ״שאליו אני מחובר בשל הלאומיות המשותפת שלנו, אינו רק בלתי מודע להתדרדרותו אלא גם מוכן בכל רגע לתבוע מכל אחד מאחיו בני האדם את אותה שאגה המונית״, הוא מקונן:

״אני נחנק ביודעי שאני אסיר של להקת קופים אכזריים, ואני מתקשה להבין את החידה הבלתי פוסקת, כיצד אותו עם שהיה קנאי כל כך לזכויותיו לפני שנים ספורות יכול היה לשקוע בערפול החושים הזה, שבו הוא לא רק מרשה לעצמו להישלט על ידי בטלנים חסרי משמעות שאבד עליהם הכלח, אלא ממש, וזו שיאה של הבושה, אינו מסוגל כבר להבין את הבושה כפי שהיא״.

רֶק חש שהוא אסיר של המציאות כמעט עשור לפני שהפך לאסיר בפועל, בדכאו. הוא לא היה יהודי שנרדף על ידי הנאצים בגלל מוצאו, אלא סופר גרמני שהעז להתנגד, מבחינה מוסרית ורוחנית, לנאצים שהשתלטו על ארצו ולהזיה ההמונית שלתוכה צללה ארצו. הוא כתב באותו יומן משנת 1936: ״ההיטלריזם הוא רק תסמין, המעיד על הפרעה עמוקה, בממדים קוסמיים, בעולם... באזור המאוכלס בבני אדם, הופיע שוב גורם חדש, היעדר ההיגיון״. שלטון אי ההיגיון התפשט ברחבי תבל והיטלר היה רק אחד מתסמיניו הגרועים ביותר.

הוא משלנו, הוא ידאג לנו והוא יעשה אותנו גדולים: אדולף היטלר. תצלום: Tallapragada

***

האמירה הזו ביומן של רֶק מזכירה לי משהו שהבחנתי בו בספרה של ארנדט: היררכיה של שלטון פשיסטי. בצמרת נמצאת הטוטליטריות, אבל מתחתיה ישנו המשטר הדיקטטורי, השלטון הסמכותני והמשטר האוטוקרטי. היא כותבת שלא כל משטר השואף לשליטה משיג טוטליטריות, ומציינת כי ״אפילו מוסוליני, שכל כך אהב את המונח ׳מדינה טוטליטרית׳, לא ניסה להקים משטר טוטליטרי מוחלט והסתפק בדיקטטורה ושלטון מפלגת יחיד״. היא מייחסת את ההבדלים לגודל, משום שמדינות קטנות יותר ״פשוט אינן שולטות בדי חומר אנושי כדי לאפשר שליטה מוחלטת ואובדן אוכלוסייה ניכר, שמהותי לה״. השלטון הטוטליטרי, כנראה, תובע קורבנות אנושיים, וכמו כל משאב, גם חיי אדם – אף אם ערכם נמוך – הוא עדיין מוגבל. רק כוחות השואפים להתרחב, כמו רוסיה הסובייטית או גרמניה הנאצית, יכלו לרצוח די אנשים כדי להגשים את ייעודם הטוטליטרי.

צ׳כוסלובקיה, שבה התגורר קלימה, הייתה מקרה יוצא דופן. ארנדט הבחינה, כי בעוד ״גל אנטי-דמוקרטי ופרו-דיקטטורי עמוק של תנועות טוטליטריות למחצה וטוטליטריות שטף את אירופה״ אחרי מלחמת העולם השנייה, ״החלק הצ׳כי של צ'כוסלובקיה היה אחד מיוצאי הדופן הראויים לציון״. מצד שני, לאחר מלחמת העולם השנייה, צ׳כוסלובקיה הפכה למדינת חסות של ברית המועצות, תחת השפעתו הברורה של המשטר הטוטליטרי לחלוטין היחיד ששרד את תבוסת הנאצים. על המדינה שחמקה מן הנטייה הקדם-טוטליטרית בעת שרוח הזמן העולמית נשבה בכיוון זה, נכפה למרות הכול, לאחר שאבק המלחמה שקע, משטר טוטליטרי ברוחו. נדמה כי הדבר הפך אותה ליוצאת דופן בקרב מדינות אירופה שלאחר המלחמה.

זה היה גם, כנראה, מה שהעניק לקלימה את נקודת המבט הייחודית על אירועים שהתרחשו סביבו. בחיבורו משנת 1980 The Powerful and the Powerless, הוא כתב, ״דורי היה שקוע כולו בבעיות של צדק, או ליתר דיוק, באי הצדק הנפשע״. מן ההשתלטות הנוכחית, שאמנם לא ניסתה להשית שלטון טוטליטרי מלא, עלה בכל זאת ריח של נטיות דיקטטוריות, אוטוקרטיות וסמכותניות. אפשר לתת לזה שמות שונים, אך מדובר היה בניסיון להגביל את מרחב הפעילויות האנושיות על ידי שליטה בחלקים נרחבים יותר בחברה.

ברגע שהמשטר מכניע מרידה גלויה, הוא מחזק את אחיזתו בשלטון על ידי פוליטיזציה של המוסדות שנועדו להגן על זכויות היחידים

קלימה דן בכך במאמר משנת 1990, The Beginning and the End of Totalitarianism, שבו הוא כותב כי, אחרי שהושלמה ההשתלטות, ״החלל שבו נעות הרוח והתודעה האנושית הופך ללא הרף לצר יותר״. המגבלות הללו לרוח האנושית מעוררות חוסר סיפוק, ולמשטר אין דרך להשליט את מה שנראה בעיניו כסדר אלא על ידי פניה לכוח. ברגע שהוא מכניע מרידה גלויה, הוא מחזק את אחיזתו בשלטון על ידי פוליטיזציה של המוסדות שנועדו להגן על זכויות היחידים. ״לכן מדינות טוטליטריות אינן יכולות להתקיים ללא משטרה פוליטית, בתי משפט המשתפים פעולה, גזרי דין בלתי חוקיים, מחנות ריכוז והוצאות להורג שלעתים קרובות מוסוות באורח גס כמעשי רצח״. התוצאה הסופית היא חברה מדוכאת החיה בפחד.

"תאבי הכוח הנמצאים כיום בשלטון שלנו עדיין לא נקטו באמצעים קיצוניים אלה. אבל השחיתות הפושה בקרב ראשי המפלגה הנמצאים כעת בשלטון – אשר חלקם נאשמים העומדים למשפט ואחרים נאצרו או הורשעו בעבר – מקלה על האפשרות לדמיין אותם פועלים באמצעים דומים". עבור קלימה, השלטת טרור כזה על החברה מובילה לשחיתות של החברה עצמה:

״כוח טוטליטרי... מנסה להפוך לפריבילגיה את כל מה שעד לאחרונה היה צורך אנושי נורמלי, אבל אשר, הודות לטוטליטריות, הפך ליקר מציאות.. בגלל שהמשטר הופך את הכול לפריבילגיה, הכול הפוך לאמצעי להשחתת בני האדם״.

ולדימיר פוטין: ברוסיה הכול תלוי בו, לטוב ולרע וכל צורך אנושי בסיסי הוא פריבילגיה שנתונה להחלטותיו . תצלום: Jedimentat44

קלימה מבהיר כי השחתת החברה על ידי המשטר היא גם מה שיוביל לקריסתו: ״הוא מאבד כוח״, הוא אומר, ״על ידי הרס האופן שבו החברה מאורגנת״. עם זאת, התובנה הזו מציעה נחמה קטנה בעת שהחברה שלכם נמצאת בתהליך הרס. אולי זה משום שהוא כותב מעמדת המנצח – הוא מדבר על ההתחלה והסוף של הטוטליטריות מנקודת המבט של סופה. לי, המתבונן בצמיחת הטוטליטריות, קשה יותר לחוש שכנוע עמוק כל כך.

הדבר עשוי גם להצביע על ההבדל העיקרי בין קלימה ופרידריך רֶק. קלימה חושף רק לעתים נדירות את השפל הרגשי שהוא כנראה חש במהלך שנות ילדותו במחנה הריכוז ובחייו הבוגרים תחת משטר דכאני, ואילו היומן של רֶק כתוב כתיעוד של ייאושו נוכח האיום המתגבר. באשר לי, אני מוצא את עצמי נע בין שתי הגישות הללו, מייחל לביטחון של קלימה, אבל נזכר כי ייאושו של רֶק היה מוצדק וגם חזה את הנולד.

***

שקר, רמייה, הכחשה – הכול היה חלק מהשחתת המהות המעניקה לחיים משמעות. כשהמשמעות מתערערת, מופרעת היכולת שלנו פשוט להבין את חיינו

רֶק חש שהוא אסיר של החברה בה הוא חי. והתגובה העיקרית שלו, במונחים רגשיים, הייתה שנאה. ״במשך יותר מארבעים ושניים חודשים״, הוא שרבט באוגוסט 1936, ״חשבתי שנאה, שכבתי לישון כשליבי מלא שנאה, חלמתי שנאה והתעוררתי בשנאה״. אני מסוגל להזדהות עם ייאושו של רֶק. אבל לא עם השנאה שלו. מה שאני חשתי היה פחד, אשר, כפי שאמר קלימה במאמרו The Powerful and the Powerless, ״היה תמיד אחד מבני הברית הנאמנים של השלטון״. בן הברית הנוסף היה השקר, שאליו רימז רֶק כשאמר כי הנאצים הפכו ״מושגים כמו שלי ושלך, צודק ומוטעה, מעשה טוב ופשע, אלוהים והשטן״. שקר, רמייה, הכחשה – הכול היה חלק מהשחתת המהות המעניקה לחיים משמעות. כשהמשמעות מתערערת, מופרעת היכולת שלנו פשוט להבין את חיינו.

שמתי לב לשורה יוצאת דופן שקלימה כתב אחרי הפלישה לפולין: ״גרמניה שוקעת יותר ויותר לעומק אי-המציאות״. הבנתי כעת שזהו המפתח לתגובת הנגד מול אי-המציאות: לא לאפשר לשקר לבלבל אותנו. חייבים להיות מודעים למציאות על אף שאי-המציאות הולכת ומובנית סביבנו.

ההגנה על היושרה הפנימית, על הנשמה, פירושה שימור היכולת להבדיל בין נכון ולא נכון, למעלה ולמטה, אלוהים והשטן. לשם כך יש לשמור על עיניים פקוחות, אוזניים זקורות, לב כן ומחשבה בהירה

הבנתי את משמעות המסר של קלימה בסוף The Powerful and the Powerless:

״אנשים שלא ויתרו על נשמתם יכולים להתגבר על הפחד... כל מי שהגן על נשמתו, על היושרה הפנימית שלו, ומוכן לוותר על הכול... אינו יכול להישבר על ידי פחד, ולכן הוא מעבר להשג ידו של השלטון״.

ההגנה על היושרה הפנימית, על הנשמה, פירושה שימור היכולת להבדיל בין נכון ולא נכון, למעלה ולמטה, אלוהים והשטן. לשם כך יש לשמור על עיניים פקוחות, אוזניים זקורות, לב כן ומחשבה בהירה. רק אז יש סיכוי לשבור את השקרים שנאמרים לכם ולהחזיר למציאות משמעות. מתוך כבוד לאיוואן קלימה, ולחוכמה שהרוויח בעמל רב ומסר בכתביו, קראתי ליכולת הזו ״אפקט צ׳כוסלובקיה״: היכולת לשמר את החיים בנסיבות מהרסות חיים, חיים בעלי משמעות.

דוד שטרומברג (Stromberg) הוא סופר, מתרגם ואיש אקדמיה המתגורר בירושלים. בין פרסומיו האחרונים יש מספר מסות ספקולטיביות, ובהן "The Eternal Hope of the Wandering Jew", "A Short Inquiry into the End of the World" וכן "To Kill an Intellectual".

תרגמה במיוחד ל"אלכסון": דפנה לוי

תמונה ראשית: מפגינות בפראג נגד המגבלות שהוטלו בשל מגפת הקורונה, ביום השנה למהפכת הקטיפה שהביאה את הדמוקרטיה לצ'כוסלובקיה. תצלום: Anadolu, אימג'בנק / גטי ישראל