לא בכל יום אפשר למות

היסטוריון וסופר מאובחן כחולה סרטן סופני. הוא מוותר על הטיפול המקובל וגובר על המוות במשך 1000 ימים. עדות חיה.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אני חולה בסרטן בשלב 4. בכל פעם שאני ניגש למקלדת המחשב מתוך כוונה לכתוב, עולה במוחי המשפט שנאמר כבר אלף פעם, “כשתקראו את השורות הללו, סביר שהמחבר כבר לא יהיה בין החיים".

יש אינספור מאמרים, ספרים, סרטי תעודה וסרטי עלילה העוסק בבני-אדם שמתים מסרטן. מעולם לא ראיתי ולו סרט אחד כזה כי אינני עומד במתח, אבל שמעתי שיש בהם שמצטיינים בכך שהם גורמים לצופים להזיל דמעות בשפע. אין בכוונתי לכתוב כאן מאמר מהסוג הזה. ראשית, כיוון שאינני מסוגל, ושנית כיוון שסיפור המחלה שלי ומה שעשיתי כדי להתמודד איתה הוא בעל מאפיינים מיוחדים מאוד שעשויים לעניין כל מיני אנשים המוטרדים בשאלות על החיים ועל המוות, ושחושבים עליהן ברצינות.

סיפור המחלה שלי ומה שעשיתי כדי להתמודד איתה הוא בעל מאפיינים מיוחדים מאוד שעשויים לעניין כל מיני אנשים המוטרדים בשאלות על החיים ועל המוות

 

הכול החל כשהתעוררתי בוקר אחד וחשתי בנפיחות בגודל של שקד בצד השמאלי של צווארי. מתוך איזה חוסר רצון להאמין לדברים, רגש שהיה כולו אופטימיות ואשליה, חשבתי שמדובר בתוצאה של זיהום בחניכיים או בגרון. רופא מומחה שראיתי ימים אחדים לאחר מכן ניפץ את אשליותי: “יש לך גוש בגרון, אדוני. מוטב שתבדוק את העניין הזה מיד". האיש היה חמור סבר ורגוע מאוד. רק לאחר מכן הבנתי שמעולם לא חלפה בראשו של הרופא המחשבה שמישהו לא יידע מה פשר המונח "גוש", במובן האורגני של המלה. זה היה הביקור היחיד אצל רופא שבו פטריסיה, אשתי וה"שומרת" שלי, לא התלוותה אלי. היא הייתה עסוקה בעזרה לריטה בגיזום הגפנים בוִינְיָה קוֹמְפְּרִידָה. כשהתקשרתי כדי לבשר לה על ההודעה היבשה של הרופא, היא הבינה הכול ואמרה לי שהיא נותרה זמן רב כשמבטה נתון במרחקים, על חורשת האורנים שמעבר לאחו, בעוד דמעות זולגות על פניה.

ארבעים ושמונה שעות לאחר מכן, עברתי סריקת סי.טי. מחויבת של אזור האגן. התפשטתי ללא דאגות, לבשתי את החלוק המגוחך הזה של בתי החולים, שגורם לכך שכל הלובש אותו נראה כאילו הוא סובל מבעיית מעיים בלתי פוסקת. נשכבתי בתוך המכונה. בעומק לבי, ציפיתי לחדשות טובות: בתוך זמן קצר יבשרו לי שמדובר באיזה עניין מעצבן אך פעוט. לאחר מכן בילינו שעה וחצי תחת האור הירוק הכהה, אור הדמדומים של חדר ההמתנה. כשהרדיולוג בא לשוחח איתנו, באותו רגע בדיוק, הקיץ הקץ על החיים שניהלנו ביחד מזה יותר משני עשורים. על פניו של הרדיולוג הייתה הבעה עגמומית של מי שבא להביע את תנחומיו למשפחה אבלה: סרטן בגרון עם גידול במערכת הלימפה בצד האחורי של האגן, עם גרורות ברֶיאה. ללא אפשרות לניתוח. טיפולים כימותרפיים במינונים גבוהים וגם הקרנות כדי שבתוך חודשיים עד ארבעה חודשים, לא אוכל עוד לאכול או לנשום.

החלטנו שלעולם לא אמסור את עצמי לידי הרפואה האונקולוגית והטיפולים שלה, הנעשים באמצעות כלי הנשק שברשותה: טיפולים קלסיים (כירורגיה), כימיים (תרופות חזקות) וגרעיניים (הקרנות). כלי הנשק הללו הורסים את ההגנות של הגוף ולעתים קרובות מאיצים את הידרדרותו. ראיתי בימיי די חולי סרטן שמסרו את עצמם לידיה של האונקולוגיה כך שרעדתי מאימה שדבר כזה עלול לקרות גם לי.

ראיתי בימיי די חולי סרטן שמסרו את עצמם לידיה של האונקולוגיה כך שרעדתי מאימה שדבר כזה עלול לקרות גם לי.

כשחזרנו הביתה לא היזלנו ולו דמעה אחת. לא הייתה כל הבעה של יאוש ולא נשמעה כל תלונה. דיברנו מעט מאוד. הרחובות שחלפנו בהם פעמים כה רבות נראו כעת בעלי מציאות לא ממשית, כאילו היו נוף של ציור עתיק. היה חם והאור היה לבן.

הדממה הרגשית הזאת נמשכה ימים אחדים. המלים שהחלפנו בבית הצטמצמו למינימום. התייעצות עם רופא מומחה במכון הלאומי לאונקולוגיה אישרה את כל מה שנכתב בדו"ח של הרדיולוג. מאוחר יותר, מוסדות ששמותיהם נוצצים כמו כיכרת של זהב אמרו לנו את אותו הדבר: לא היה דבר שכדאי לעשותו.

אך הדעות הללו לא השפיעו עלינו ביותר. בקרירות משונה, רצינו רק לדעת מה לעשות כדי לסיים את חיי כשיגיע השלב הזה. פטריסיה נשבעה שהיא לא תמנע ממני למות, ושהיא אף תעזור לי אם הדבר יידרש. כפי שאומרת פְּלוֹטְיָה למשורר ב"מותו של וירגיליוס" של הרמן בְּרוֹך: “המוות נסגר למי שנמצא לבד, ידיעת המוות רק נפרמת עם האחדות בין שני ברואים".

העניין הוא שהאירועים הללו כבר נראים לי מעט אבודים בערפילי הזמן. חלפו יותר מאלף ימים מאז אותו אחר-צהריים חנוק של 23 במאי 2012, כשעברתי את בדיקת הסי.טי. ועד לאחר הצהריים הערפילי והרענן של האביב שבו אני כותב את המלים הללו. שנתיים ואחד-עשר חודשים.

אינני יודע האם בהתפתחות הזאת, שלא חדלה מלהפתיע אותנו וכן את מי שמכיר אותנו, אנו יכולים להבחין בהתאבכות האיטית של נס. אני יודע שאנשים רבים מתפללים למעני ואני מודה לכולם בשמחה.

אך אני גם יודע שנקטתי צעדים מעשיים רבים כדי להימנע מן הגורל שהוכתב לי על ידי האונקולוגים.

תרופות הומיאופתיות

תרופות הומיטופתיות. תצלום באדיבות Wisconsin Department of Natural Resources

הצעד הראשון היה להחליט להיות מלווה, החל בשבועות אחדים לאחר בדיקת הסי.טי. ברופא הומיאופתי (רופאים בעלי דיפלומטות אינם משועשעים כלל ועיקר מכך שהומיאופת יכונה "רופא", אך אני מבקש מכם להתאזר בסבלנות). בהדרכתו התחלתי לשנות באורח קיצוני את התפריט שלי. במקום לאכול מצרכים עשירים ברעלנים כפי שנוהגים רוב בני-האדם, התחלתי להיזון ממאכלים המסייעים למערכת החיסונית שלנו וכן במאכלים אחדים הנאבקים בסרטן באורח פעיל. מעבר לכך, הרופא רשם לי תוספי מזון ותרופות הומיאופתיות.

אני חייב להומיאופתיה את האיכות שאפיינה יותר מאלף ימים בחיים שצברתי, ימים שהם יתרון על פני הרופאים האונקולוגים. שבועיים או שלושה לאחר שהתחלתי את הטיפול, כבר התחלתי לפקפק האם באמת אי-פעם חליתי בסרטן. תארו לכם: חולה סרטן במצב חמור, שזמן קצר קודם לכן היה מוכה מעייפות ומפסימיות, הלך לחוף הים! אני מודה שפחדתי להיכנס למים, אני, שחייתי ליד הים וטבלתי בגליו פעמים אינספור. רק ביום השני הצלחתי להחליט, והאושר שחוויתי בגוף היה כה גדול, שהבנתי שעידן הקרח שחיינו בו מאז האבחנה פינה את מקומו לאביב, אמנם אביב לא ודאי ושברירי, ועמוס ימים מעוננים, אך היה זה זמן של חיים ולא של מוות.

בציר בפורטוגל

עונג הבציר בפורטוגל. תצלום: פאולו אלגריה

השבועות חלפו ונסענו לטייל בטולדו, בבּוּרְגוֹס, בווִיזֶאוּ. השתתפתי בכנסים, הדרכתי תלמידים, ליוויתי מדי יום את אשתי ואת ששת כלבינו, וקיפצתי עם הנכדה שלי בשלוליות שלאחר הגשם. במשך זמן רב, הבדיקות שלי היו טובות, וחזותי הייתה שונה מחזותם של רוב האומללים שבאים אל שדות המוות של האונקולוגיה. מעבר לכך, כפי שקוראיי וקוראותיי בוודאי יודעים, כתבתי ופרסמתי שלושה רומנים, אוסף של טורים שכתבתי לעיתונים, והשלמתי רומן נוסף וכן קובץ סיפורים.

יחד עם זאת, לא היה ולו יום אחד שבו לא חשבתי על המוות. אפילו לא יום אחד. בהתחלה לא חששתי מאותו "איש שחור", אך גם לא הבנתי אותו, ויחד עם זאת הגשתי לו על מגש של כסף את אינספור האפשרויות שהוא, בשטניותו, מחפש בתוכנו כדי להפוך את חיינו לגיהינום, או כדי לקחת אותנו. אמנם נכון שהרצון לחיות היה בי תמיד חזק יותר מאשר הרפיון נוכח המוות או ההליכה לקראתו – שהרי לא הייתי כאן אלמלא כך היה. אך לעתים החיים והמוות קרובים מדי והעימות ביניהם המתרחש בנפשי עתיק ומורכב מאוד. מזה זמן רב מלווים אותי פסיכואנליטיקנים. מי שאני עובד איתו מזה שנים אחדות, ושהוא גורם מרכזי באי-מותי, קיבל את האבחנה שלי כסטירת לחי, ולאחר שיחה קצרה ועמוסה במועקה ובשתיקות, אני זוכר שאמרתי לו, כמעט בנימה של מנצח: “דוקטור, לא תמיד אפשר לנצח...”

לאחר שיחה קצרה ועמוסה במועקה ובשתיקות, אני זוכר שאמרתי לו, כמעט בנימה של מנצח: “דוקטור, לא תמיד אפשר לנצח...”

מי הוא מי שדיבר כך מתוך גרוני? מי הוא מי שחווה בתוכי את אותה שמחה זועפת שעלתה בי כשנודע לי שאני חולה בסרטן שאין לו מרפא? איזה כוח שכלי רצה שאמות, שבני-האדם יחמלו עלי, ייזַכרו בי ויעריצו אותי? איזה חלק בתוכי, זקן וזעף, מנצל כך את הנרקיסיזם שלי כדי לגרור אותי אל המוות?

החיים הרבה פחות מלאים בדברי רהב מהמוות. הם מין גאות ושפל שלווה, נהר גדול וארוך. בחיים תמיד בוקר ומזג האוויר נהדר. בניגוד למוות, האהבה, שהיא שם אחר לחיים, לא נותנת לי למות מלכתחילה: היא מכריחה אותי לחשוב על בני-האדם, על בעלי-החיים ועל הצמחים שאני אוהב ושאני עתיד לנטוש. כשהחיים מושלים בי יותר מן המוות, אני אוהב את מי שאוהבים אותי, ולפתע עולה בלבי הגאות של החיים. כל דמעה שלעתים זולגת על פניי כשאני נרדם, כל דוחק של מועקה בגרון שאני מרגיש כשאני מתעורר בבוקר ונזכר שיש לי סרטן, כל הופעה של עצב שמאלצת אותי להתיישב לעתים לצד הדרך כשאני יוצא לטייל עם הכלבים, ואשר קוטעת את התפילה או את השיחה עם השמיים שעטפה את רוחי – כל אחד מהסימנים הללו מצדו של הכשל הרגעי של אהבת הזולת לתת לי מקלט, ובעיקר מכך שאני מרשה להם ללוות אותי.

לעומת זאת, כאשר חולף יום שבו אני מצליח לכתוב ואני אוהב את מה שאני כותב, יום שבו אני רוכן על הערוגות כדי לנכש את העשבים השוטים, שבו אני מעריץ באהבה את האנרגיה של פטריסיה היושבת ליד המחשב או מביאה הביתה עצים להסקה – כאשר זה קורה, הזמן שלי אינו עוד הזמן הרגיל, אלא יום ראשון ארוך של פסחא: אני חש בנוכחותם האוהבת של כל מי שזקוקים לי, ובנוכחותו של מי שאני זקוק לו.

הרופא ההומיאופת מעולם לא הבטיח לי נס. בינואר 2014 בריאותי החלה להידרדר, כמעט שנה וחצי לאחר האבחנה האונקולוגית. בתחילה, היו אלו דברים של מה בכך: תחילתם של כאבים בצוואר, בראש ובגרון, עייפות גוברת, בעיות במעיים. אט-אט, החלו להיעלם או להפוך לבלתי אפשריות כל אותן הנאות גוף שכמעט שכחתי את טעמן: יחסי מין, לגימה של כוס יין לפני ארוחת הערב, נסיעה של יותר משעתיים או שלוש, טעמו של מזון מוצק המחליק במורד גרוני על טעמיו המגוונים ותחושותיו השונות, ריצה עם הילדים או עם הכלבים.

קואימברה, פורטוגל

קואימברה, העיר שבה המחבר מלמד באוניברסיטה. תצלום: מיא קליפס

היו שבועות גרועים יותר, וגם טובים יותר, אך הגידול בצווארי גדל והתפוצץ כמו הר געש קטן של מוגלה. אט אט הוא פיתח חזות כה איומה עד שהפסקתי לסבול להיות אני מי שמחליף את החבישה מדי בוקר. הנוף הנורא קלקל לי את היום והמטלה המלנכולית והדוחה, הצורך לעסוק בגידול, הופקדה בידיה של פטריסיה, שיודעת לעשות הכול ואינה נגעלת מדבר. מאוחר יותר, החלו לבוא לביתי אחיות משירותי הבריאות והתחלפו איתה.

ולפתע, נטיתי למות: שטף דם גדול העיר אותי באמצע הלילה בחודש יולי 2014. טבלתי בשלולית של דם שנבע מעורק שהגידול בצווארי חשף והחליש. התעלפתי מיד, ופטריסיה, לאחר שלא עלה בידה להעיר אותי, חשבה שהכול נגמר.

לאחר מכן, באיטיות ובקושי, השבתי לעצמי בריאות יחסית. ימים שלמים חלפו עלי בשכיבה. לאחר מכן, אט-אט, השתפר מצבי. בחודש דצמבר סבלתי משטף דם נוסף, אף כי הוא לא היה אלים כקודמו, שאילץ אותי לשקול עירוי דם. אכן קיבלתי עירוי דם בבית חולים, שכמו כמעט כל בתי החולים באותה תקופה, היה שקוע בכאוס כזה, שעבר עלי יום בתערובת של שעשוע ועלבון כשהתבוננתי באי-הסדר שהשתולל סביבי.

שני המקרים שבהם איבדתי דם היטו את הכף לעבר מותי הפנימי: שבתי אל המלנכוליה, שישבתי למראשותיה לשיחות בשבועות הקשים ביותר של קיץ 2012, לאחר גזר הדין שקבע שאני חולה בסרטן. כיצד אמות? איך בדיוק? – כך שאלתי אותה.

לא התכוונתי למה שמכונה המוות הטבעי, שלא עלה בדעתי מעולם מהיום הראשון למחלתי. התכוונתי לאותו מוות שאני עצמי אגרום לו.

יחד עם זאת, בינתיים, האמונה הנוצרית, שנשכחה מלבי מאז הוטבלתי, פרצה לחיי באמצעות דבריו של כומר שהוא גורם מרכזי נוסף בתמונה, אלא שהפעם, בניגוד לפסיכואנליטיקן, מדובר בתמונה של המפגש המאושר שלי עם המוות.

התאבדות היא פגיעה חד-משמעית ברצונו של האל, שרוצה שמותו של כל נוצרי יעמוד לרשותו כדי שהלה יוכל להתמסר לצלב ברגע שבו ישו ירצה בכך ובאופן שבו הוא יחליט על כך. אך פטריסיה ואני נשבענו שאני אמות כאן, בביתי, וששום דבר לא יגרום לי לצאת בקרנבל האורות של אמבולנס כדי למות בבית חולים. השבועה הזאת בתוקף.

שום דבר לא יגרום לי לצאת בקרנבל האורות של אמבולנס כדי למות בבית חולים. השבועה הזאת בתוקף.

קיבלנו את ההחלטה עוד כשבקושי הספקנו לצאת ממגרש החניה של המרפאה שבה עברתי את בדיקת הסי.טי. וקיבלתי את ההבחנה. ברוחי החולה, המוות חגג בשמחה את נצחונו באותו רגע, והיה כל-כך בלתי אפשרי מבחינתי לשלוט או ללחום ברגש הזה, כפי שהיה בלתי אפשרי מבחינתי לזמן את אורה של התקווה, שהייתה מכווצת בפינה נידחת בנפשי, כמו ילד משותק מאימה. בשעה שעשינו את דרכנו בחזרה הביתה, חשבתי על אודות הקושי והסיכונים שהיו כרוכים באופן שבו אחי מת, חשבתי על קפיצה מגשר, חשבתי על הסבל שברעל, על הבורות בכל הנוגע לתרופות קטלניות, אך מעל לכל חשבתי על כך שכל הדרכים הללו למוות עדיין מותירות בידי המתאבד די זמן כדי להתחרט, בדיוק מה שלא רציתי באותה עת, כשהייתי שקוע בסערה מחשבתית שבמסגרתה סברתי שאני יותר חופשי ברצוני ויותר אמיץ ממה שהייתי למעשה.

לעתים חוויתי את תנועות הדרמטיזציה של המוות שלי, מעין רומן ללא השראה או חיים, שהמכשול העיקרי בו היה הידיעה שברגע המכריע, תהיה לי הוודאות המוחלטת שאין פתרון אחר. האם אצליח להשליך החוצה, כשרידים חסרי ערך, את שאריות החיים שעדיין בוהקות בתוכי? ומה אם אני טועה? מה אם הללו אינן פיסות של אשפה? מה אם הן בעלות ערך רב יותר מן האפלה הדוממת של הקבר שבו אני עתיד להירקב?

כשסבלתי משטף דם הדם השני הייתי קרוב מאוד להגעה לתשובה, ללא אלטרנטיבה או שאלות נוספות. לאחר שסגרתי את הכלבים במכלאה ולאחר שנפרדתי בקצרה מפטריסיה, שהייתה חנוקה מפחד ומדמעות, כורעת על ברכיה על הרצפה בלי להצליח להביט לעברי – יצאתי מן הבית כשאני נושא אתי את כלי הנשק וכן כיסא פלסטיק שבו התכוונתי להתיישב כך שקת הרובה תישען על הקרקע. כמעט לא היה לי כוח. ברכיי רעדו. החולצה שלי הייתה ספוגה בדם, וכשהעברתי את ידי על פניי ועל המשקפיים, ראיתי את העצים, את השיחים, את מחסן כלי העבודה והטרקטור, את המורד, את הכרם, הכל מבעד לעננה אדומה. החלטה, שעל אף חולשתי הפיזית, הלכתי איתה כמה עשרות צעדים, בעודי מפתיע את עצמי. עמדתי למות בתוך זמן קצר. שאפתי את הריח העז, ריח כמעט מקולקל, של צמח מנטה חריף שצמח למרגלות עץ האורן הגדול, בלי שאף-אחד יבחין בו עד לאותו רגע. הנחתי את הכיסא ליד כמה גזעים כרותים, התיישבתי, וכשהקנה הכפול של הרובה כבר בפי, אצבעי נגעה בהדק. חשבתי את המתכת כדבר-מה חסר איכות, חמים, חסר-חיים, כנוע. הכל נדמה לי מגוחך באורח עמום, המחווה שלי, החפצים שבהם הקפתי את עצמי. שוב הגיע אלי ריח המנטה. נשאתי את עיניי שהיו ממוקדות בשמורת ההדק וראיתי עץ אורן בשמש מבעד לפתח בעננים, מבודד, זהוב, עם הירוק הכהה של המורד. ואז חשתי לפתע בגל של שמחה בלתי-מוסברת, כאילו היה מדובר בסימן לנוכחותו של אלוהים בדומה למקרים שכתבי הקודש מספרים עליהם לעתים. הגעתי למסקנה הפשוטה ביותר בעולם: אני חי, וכל עוד כך הוא הדבר, איני מת. הרגשתי שביעות רצון ממשית, החיים בעבעו בכל עורקיי, אפילו בעורקים הפגומים שלי. הנחתי את הרובה על הקרקע וחזרתי הביתה. לא הבטתי לאחור, אל הכיסא ואל כלי הנשק, שנותרו שם, אדישים בתכלית לגורלי. כשפתחתי את הדלת, פטריסיה לא הצליחה לשלוט בקילוח הדמעות שזלגו על פניה, ונפלה לזרועותיי. נותרנו כך זמן רב, אוחזים זה בזה, כמעט ללא ניע, כאילו אנו גזע של עץ גדול.

אין עוד הרבה מה לספר: הבריאות מידרדרת בהתמדה.

הותרתי מאחור את הרעיון להתאבד, ומסיבה פשוטה מאוד, שלקח לי זמן רב מדי לגלות. הנה היא במלים שהשליח מתי מייחס לישו (הבשורה לפי מתי, פרק י', פסוק 39), מלים שהאירו כמו ברק – וסופן שפתרו בלבי את האופן המהוסס שהתמודדתי בו עם הסבל במשך יותר מאלף הימים הללו:

"הַמּוֹצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָא אוֹתָהּ"

 

מפורטוגלית: יורם מלצר

© Paulo Varela Gomes
פורסם לראשונה בכתב העת Granta Portugal, מאי 2015

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פאולו וארלה גומש.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

16 תגובות על לא בכל יום אפשר למות

אזהרה: הומאופתיה היא פסאודו-מדע. אמונה טפלה במקרה הטוב, ונוכלות במקרה הרע. השפעותיה אינן שונות מהותית מפלצבו. במקרה הטוב היא יכולה לשפר את ההרגשה (כך עושה פלצבו במקרים מסוימים), אך לא לרפא שום מחלה. מי שטוען אחרת, משלה את עצמו, ואת הציבור.
אפילו ברמה האנקדוטלית אין בסיפור הזה כדי להעיד על תועלת כלשהי להומאופתיה מעבר להרגשה טובה (זמנית). אחרי הכל, שנה וחצי לאחר שאובחן הסרטן, מצבו התדרדר, וממשיך להתדרדר, לדבריו.
אדם רשאי לבחור שלא לקבל טיפולים שהם בעלי תופעות לוואי קשות, אבל מכאן ועד להכפשת הטיפולים הקיימים ויצירת רושם כאילו בחירה אחרת עזרה להחלמה, הדרך רחוקה.
נותר רק לתהות מה היה קורה לו היה בוחר כן לעבור את הטיפולים הקיימים.

    02
    נילי אושרוב

    גלעד - תגובתיך לפוסט ולתגובתו של אפי, מעידה על השקעת מחשבה, אחרי קריאה מעמיקה, לא מתלהמת, רצינית, מעוגנת במציאות המורכבת של יחסי מטפל - חולה - בחירות אישיות, ומנומקת כראוי.

    03
    גלית

    גלעד,מדובר פה על בחירה.
    על הליכה עם הבחירה שלך עד הסוף
    על ההבנה שהחיים שניתנו לך הם החיים שלך,
    ההומאופטיה לא כלכך חשובה פה ,אלא החיות שהוא מצא בעצמו וההבנה שהתאבדות היא לא אופציה אלא בריחה.
    ברור שהמצב יתדרדר בסופו של דבר
    השאלה היא איך חיים ת החיים עד אז.

06
בחירה מודעת

גם לחוסר טיפול יש השלכות בריאותיות ותופעות לוואי, גידולים ממאירים שלוחצים על רקמות ועצבים, כאבים וסבל. לעתים הטיפולים עשויים לעכב את התהליך ולספק עוד שנים או חודשי חיים ספורים, תקופה שיכולה להיות משמעותית אם, למשל, צפוי מאורע משפחתי חשוב (לידה, נישואין)

07
עירית

זה תלוי בסוג הסרטן ובדרגת החומרה. ישנם סוגים שאפשר לחיות איתם כמו עם שפעת בעזרת הטיפול הקונבנצינלי ולעומתם ישנם סוגי סרטן בדרגות חומרה אשר הטיפול הרגיל רק מאריך את עוצמת ותקופת הסבל. כנראה זה המצב עם הכותב אשר בחר באיכות במקום בכמות (אשר גם היא לא מובטחת בטיפול הרגיל)

08
ירון

כל הרפואה המודרנית קונספירציה להוציא כסף מחולים, פעם היו חיים עד גיל מאה לפחות בבריאות מושלמת והיום מתים בגיל ארבעים אחרי שכל השיניים נשרו או בגיל חמישים מהתקף לב.

אין מה להגיד, תעשייה של נוכלים, רמאים כולם. בכוונה מונעים מאיתנו את המאכלים הנפלאים שפאולו אוכל שנלחמים בסרטן ומנצחים אותו.
כל הזמן דוחפים לנו אוכל מלא רעל שנחלה בסרטן נורא ואז נותנים לנו תרופות נוראות ויקרות שיהרגו אותנו לגמרי.

הם אשמים בכל, הם. אלמלא הם היינו חיים בגן עדן.

13
גיל

זה נכון שקשה לשמוע סיפורים על אנשים שבחרו בהומיאופתיה במקום טיפול קונבנציונלי ושגו בכך, מן הטעם הפשוט שאנשים מתים אינם מיטיבים לספר.
עם זאת, נדמה לי שחלק מהקוראים פספסו את העיקר. יש כאן בחירה מושכלת לגמרי לוותר על טיפול קונבנציונלי שמבטיח בודאות איכות חיים נוראית ואינו מבטיח הצלחה בעקבות כך. אין הדבר דומה לסוגים אחרים של מחלות ואפילו סוגים אחרים של סרטן. במקרה הזה מדובר על מצב שהוגדר כסופני. מה הסיכוי שכימותרפיה תציל את האדם ממוות? איזה מחיר יצטרך לשלם בשביל לגלות?

    14
    ירון

    מה שהקפיץ את התגובות היה

    "במקום לאכול מצרכים עשירים ברעלנים כפי שנוהגים רוב בני-האדם, התחלתי להיזון ממאכלים המסייעים למערכת החיסונית שלנו וכן במאכלים אחדים הנאבקים בסרטן באורח פעיל. מעבר לכך, הרופא רשם לי תוספי מזון ותרופות הומיאופתיות.

    אני חייב להומיאופתיה את האיכות שאפיינה יותר מאלף ימים בחיים שצברתי, ימים שהם יתרון על פני הרופאים האונקולוגים. שבועיים או שלושה לאחר שהתחלתי את הטיפול, כבר התחלתי לפקפק האם באמת אי-פעם חליתי בסרטן. "

    כלומר,
    * התקפה גורפת נגד טיפולים אונקולוגיים שתועלתם\נזקם ידוע ומוכר
    * האשמה כי התזונה גרמה לסרטן ומכילה רעלים
    * טענה כי טיפולי הומיאופתיה שאין בהם דבר מלבד אפקט הפלסבו מרפאים סרטן
    * טענה כי ישנם מזונות הנלחמים בסרטן באופן פעיל (ובמשתמע: התרופות לא עושות זאת)

    לשאלתך, גם לחולים בסרטן סופני בשלב ארבע כדאי לפעמים לקבל טיפול, הכל כתלות במיקום הסרטן ובנזקים שהוא גורם.
    סרטן מפושט לא תמיד סתם גדל בשקט בצד עד שהוא הורג את החולה בבת אחת יום אחד. לעתים מדובר בסבל מתמשך וארוך. הסרטן יכול ללחוץ על עצבים ולגרום לכאבי תופת שאי אפשר לעצור אותם. לפגוע בתפקודי נשימה. גרורה במוח יכולה להביא לקשיים קוגניטיבים, בלבול, הזיות. כל חלק מהגוף יכול להיפגע עם תוצאות קשות לאיכות החיים אבל בלי להביא (עדיין) למוות סופי.
    אל מול זאת, הנזקים מטיפול כימותרפי יכולים להראות מצחיקים והטיפול עשוי להביא לשיפור גדול באיכות החיים ולו למספר חודשים.
    כמובן, כל מקרה לגופו.

    15
    גיל

    "סרטן בגרון עם גידול במערכת הלימפה בצד האחורי של האגן, עם גרורות ברֶיאה. ללא אפשרות לניתוח. טיפולים כימותרפיים במינונים גבוהים וגם הקרנות כדי שבתוך חודשיים עד ארבעה חודשים, לא אוכל עוד לאכול או לנשום."
    זה אכן גופו של מקרה. האם כאן מצפה לחולה שיפור בקצה המנהרה? אולי. בסיכוי קטן. האם מדובר בסיוט מסוייט? כן, כי ככה בדיוק הציגו לחולה את המצב.
    האם מומלץ לקרוא בשביל לקבל מושג על העדיפות של הומיפאותיה על פני הרפואה הרגילה? לא.
    הערת אגב (אין לי מראה מקום לצערי): רופאים רגילים לגמרי רושמים לא פעם ולא פעמיים תרופות שאפקטיבית הן פלצבו מוחלט לחולים. כלומר, אם היה רופא רגיל רושם תרופה הומיאופתית לפי שיקול דעת "ממלכתי", הרי שהיה עושה שירות מעולה לחולה. או במילים אחרות: הבעיה לא בהומיאופתיה, אלא בהומיאופת.

    16
    ירון

    גם בלי הומיאופתיה, כמה כשלים והטעיות שיש במאמר ובפרט במשפט הזה, "בתוך חודשיים עד ארבעה חודשים, לא אוכל עוד לאכול או לנשום."

    1) לא לאכול ולא לנשום אינה תופעת לוואי של טיפולים והקרנות. זאת התוצאה הצפויה מהתפתחות גידול סרטני לפי מה שראו בבדיקה.

    2) עם או בלי טיפולים, יש המון שונות בהתפתחות סרטן. בין חודשים לשנים. הערכה מראש בבדיקה היא צפי ממוצע ולא התחייבות חוזית.

    3) יש פה survivorship selection bias מזעזע. אם הכותב היה מת מהר הרי לא היה כותב את המאמר.

    4) אין שום קבוצה להשוואה. לדוגמה אם מתוך 1000 אנשים שניסו את גישתו רק פאולו שרד לספר על זה והשאר מתו מוקדם בהרבה, עדיין פאולו יכול להציג את הניסיון כהצלחה מסחררת.

    5) בדיעבד, הגידול "אכזב" ולקח לו שנה וחצי להגיע למצב שצפו לו תוך כמה חודשים. בהינתן זה, רק ניתן לשער עוד כמה חודשים היה הכותב חי אם לא היה מסרב לטיפולים.

    לגבי הומיאופתיה אין לי מה להוסיף על
    , http://sharp-thinking.com/category/%D7%90%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%94/