למה לנו אריסטו עכשיו

איך ראוי לחיות? איך אפשר להיות מאושרים? מהו אושר אמיתי? מהן המידות הטובות? היווני החכם ממשיך לדבר אלינו ולהציע תשובות עדכניות
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

דיון פומבי בשאלות מוסר ללא התייחסות לנצרות התאפשר בעולם המערבי רק מאמצע המאה ה-18. המחשבה המודרנית על אודות מוסר, המניחה כי אלים אינם קיימים או לפחות אינם מתערבים בנעשה, עדיין בחיתוליה. אבל ביוון העתיקה וברומי נפוצו במשך יותר מאלף שנה אסכולות פילוסופית שעסקו בחשיבה על מוסר, החל באגנוסטים מוצהרים כמו פרוטגורס (מן המאה החמישית לפני הספירה) ועד ההוגים הפגאניים האחרונים . האקדמיה האפלטונית באתונה נסגרה סופית רק בשנת 529 לספירה, על ידי הקיסר יוסטיאנוס.

המסורת הארוכה של הפילוסופיה של המוסר היה מורשת יקרת ערך של התרבות הים תיכונית העתיקה. היא הביאה מספר הוגים חילוניים מהעת הנוכחית –  אשר מצאו את עצמם מול ריק מוסרי, שנותר בעקבות ירידת קרנה של הנצרות מאז שלהי שנות השישים – להקים לתחיה אסכולות נשכחות. האסכולה הסטואית שהוקמה באתונה על ידי זנון מקיטיון בערך בשנת 300 לפנה"ס זוכה כיום לתומכים. ארגונים משני צדי האוקיאנוס האטלנטי, המכנים את עצמם סטואיקנים, מציעים קורסים, מפרסמים ספרים ובלוגים ואפילו מקיימים "שבוע סטואי". חלק מהעקרונות הסטואיים עומדים בבסיס ספר העזרה העצמית הנודע של דייל קרנגי "אל דאגה – דרכים בדוקות להתגבר על חרדה" (1948). הוא המליץ לקוראיו לקרוא את  "הרהורים" של מרקוס אורליוס. אבל הסטואיקניות היוונית המקורית הייתה פסימית וחמורת סבר. היא גינתה את ההתענגות. היא תבעה הדחקה של רגשות ותיאבון גופני. היא עודדה השלמה עם אסונות, במקום התמודדות פעילה ופתרון בעיות בחיי היומיום. היא הותירה אך מעט מקום לתקווה, יוזמה אנושית או פעילות שנועדה למניעת סבל.

גיום גיון לטייר, מותו של קאטו מאוטיקה

"מותו של קאטו מאוטיקה" (1796), גיום גיון לטייר, תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

פחות מוכר הוא המרשם לאושר (אודימוניה) עליו המליץ אריסטו, אף שיש לו יתרונות רבים. מחוץ למחלקות לפילוסופיה, שבהן הוגים ניאו-אריסטוטליים כמו פיליפה פוט ורוזלינד הרסטהאוס מקדמות את העיסוק בתורת המוסר של אריסטו כתחליף לגישות תועלתניות וקנטיאניות , הוא אינו מוכר די הצורך. ב"ליקיאון" שלו באתונה, אריסטו פיתח דגם שנועד למקסם את האושר וניתן ליישום על ידי יחידים וחברות, והוא רלוונטי גם כיום. הוא נודע כ"פילוסופיה פריפטטית", משום שאריסטו ניהל דיונים פילוסופיים בעודו מהלך בשבילים [peripatoi ביוונית] בחברת בני שיחו.

מטרת החיים היא למקסם את האושר באמצעות חיים מוסריים, הגשמת הפוטנציאל האנושי האישי ויצירת קשרים עם אנשים אחרים –  בני משפחה, חברים ואזרחים כמותם –  בפעילויות המטיבות עם כל הצדדים

האמונה הבסיסית של הפילוסופיה הפריפטטית היא זו: מטרת החיים היא למקסם את האושר באמצעות חיים מוסריים, הגשמת הפוטנציאל האנושי האישי ויצירת קשרים עם אנשים אחרים –  בני משפחה, חברים ואזרחים כמותם –  בפעילויות המטיבות עם כל הצדדים. בני אדם הם חיות, ולכן התענגות באמצעות סיפוק אחראי של צרכיהם הגופניים (אכילה, סקס) היא מדריך טוב לחיים טובים. אבל משום שבני אדם הם חיות מפותחות, הנוטים באופן טבעי לחיות יחד בקהילות קבועות (פוליס, ערי-מדינה), אנחנו "חיות פוליטיות" (zoa politika). בני אדם חייבים להיות אחראיים לאושרם, כי "אלוהים" הוא ישות מרוחקת, "המניע שאינו מונע", אשר אמנם מניע את היקום אבל אינו מתעניין ברווחת האדם וגם אינו מתגמל או מעניש על התנהגות מוסרית או שאיננה כזו. עם זאת, ניתן לתכנן חיים טובים ומאושרים יותר, משום שלבני אדם ישנה יכולות מולדות המאפשרות להם לקדם שגשוג אישי וקבוצתי. אלה כוללת את הנטייה לשאול שאלות על העולם, להרהר בפעולות, ולהעלאות זיכרונות במודע.

המרשם האופטימי והמעשי של אריסטו לאושר ממש מבקש להתגלות מחדש. הוא מציע למין האנושי, המתמודד עם אתגרי האלף השלישי, שילוב ייחודי של מוסריות חילונית המבוססת על המידה הטובה ועל מדע אמפירי, אשר שניהם אינם מחפשים תשובות באידיאל או מערכת מטפיזיים שמעבר למה שבני אדם מסוגלים לתפוש בחושיהם.

השיחה, William Hodd McElcheran, קלגרי

"השיחה" (1981), פסל של William Hodd McElcheran בקלגרי, קנדה. תצלום: ברנרד ספראג

אריסטו חשב שאושר תובע מימוש של הפוטנציאל האנושי, באופן ששיזוף אינסופי או זלילה אינם יכולים להגשים. הוא גם לא חשב שהאושר מוגדר באמצעות סך כל הזמן שבו אנו חווים עונג

אבל למה התכוון אריסטו כשדיבר על "אושר" או "אודימוניה"? הוא לא חשב שניתן להשיג אושר באמצעות צבירת נכסים בחיים –  ובכלל זה חפצים, עושר, מעמד או הכרה ציבורית –  אלא שזהו הלך רוח פנימי פרטי. הוא גם לא חשב שמדובר ברצף מתמשך של מצבי רוח מאושרים, כמו אלה של מי שרובץ כל היום בשמש או סובא וזולל. בעיני אריסטו, אודימוניה תובעת מימוש של הפוטנציאל האנושי, ששיזוף אינסופי או זלילה אינם יכולים להגשים. הוא גם לא חשב שהאושר מוגדר באמצעות סך כל הזמן שבו אנו חווים עונג, כפי שחשב אריסטיפוס, תלמידו של סוקרטס.

אריסטיפוס פיתח מערכת חוקי מוסר הקרויה "הדוניזם" (hedone  פירושו עונג, ביוונית עתיקה), נהנתנות, וטען כי עלינו לנסות למקסם את ההנאות הגופניות והחושיות. התועלתן בן המאה ה-18 ג'רמי בנת'ם העלה מחדש את התפישה הנהנתנית, כשהציע כי בקבלת החלטות מוסריות ובחקיקה יש להתחשב במה שמביא את מרב האושר למספר הגדול ביותר של בני אדם. במניפסט שלו משנת 1780 "הקדמה לעקרונות המוסר והמשפט", בנת'ם ממש ניסח אלגוריתם לכימות נהנתני, שנועד למדידת סך העונג המופק על ידי כל פעולה. האלגוריתם מכונה לעתים קרובות "התחשיב ההדוניסטי". בנת'ם פירט את המשתנים: מהי עוצמת העונג? כמה זמן הוא נמשך? האם הוא תוצאה הכרחית או רק אפשרית של הפעולה שאני שוקל? מתי יתרחש העונג? האם מן העונג הזה ינבעו הנאות נוספות? האם ברור שאין לו תוצאות מכאיבות? כמה אנשים יחוו זאת?

תלמידו של בנת'ם, ג'ון סטיוארט מיל, ציין כי "נהנתנות כמותית כזו אינה מבדילה את אושרם של בני אדם מאושרם של חזירים, המסופקים מתענוגות גוף אינסופיים. משום כך מיל העלה את הרעיון כי ישנם רמות וסוגים שונים של הנאה. עונג גופני שאנו חולקים עם בעלי החיים, כמו ההנאה שאנו מפיקים מאכילה או מסקס, הוא הנאה "נמוכה". הנאות מנטליות, כמו אלה שאנו מפיקים מן האמנות, מוויכוחים אינטלקטואלים או מהתנהגות טובה, הן "גבוהות יותר" ובעלות ערך רב יותר. גרסה זו של התיאוריה הפילוסופית הנהנתנית קרויה על פי רוב "נהנתנות איכותנית".

השיכורים או נצחונו של בכחוס, דייגו ולאסקס

"השיכורים או נצחונו של בכחוס" (1629), דייגו ולאסקס, תצלום: ויקיפדיה

כדי להיות מאושרים, עלינו לבצע פעולות מועילות שאנו חושבים כי שיש להן ייעוד. הדבר תובע ניתוח מודע של מטרותינו והתנהלותנו

ישנם פילוסופים אחדים המקדמים כיום תיאוריות נהנתניות, אבל בעיני הציבור, כש"אושר" אינו מוגדר כ"בעלות" על דברים טובים "חיצוניים" או "אובייקטיביים" כמו כסף או הצלחה מקצועית, הוא מתאר חוויה נהנתנית סובייקטיבית –  מצב ארעי של התעלות. הבעיה בשתי הגישות הללו, בעיניי אריסטו, היא שהן מתעלמות מחשיבות ההגשמה של הפוטנציאל האישי. הוא מצטט בהסכמה את העיקרון היווני הקדום לפיו איש אינו יכול להיות מאושר עד שימות: איש אינו רוצה לשכב על ערש דווי ולחשוב שלא הגשים את הפוטנציאל שלו. בספרה The Top Five Regrets of the Dying, שראה אור ב-2011, האחות הפליאטיבית ברוני וייר (Ware) מתארת בדיוק את הסכנות שאריסטו מייעץ לנו להימנע מהן. אנשים גוססים אומרים: "הלוואי שהיה לי אומץ לחיות את חיי נאמן לעצמי, ולא כפי שאחרים ציפו ממני". ג'ון פ. קנדי סיכם כך את תפישת האושר של אריסטו: "תרגול הכוחות החיוניים במטרה להצטיין בהם, בחיים המביאים אותם לביטוי מלא".

שכן אריסטו התעקש כי האושר נובע ממשהו גדול ושונה מצבירתן של חוויות טובות. כדי להיות מאושרים, עלינו לבצע פעולות מועילות שאנו חושבים כי שיש להן ייעוד. הדבר תובע ניתוח מודע של מטרותינו והתנהלותנו, והתנהלות על פי "מוסר של המידה הטובה", כלומר "חיים טובים". אנו נדרשים לטפח את עצמנו כך שנוכל לפתח את היכולות האינטלקטואליות והגופניות שלנו, ולזהות את הפוטנציאל שלנו (לאריסטו היו דעות מוצקות בנוגע לחינוך), וכן לפעול כך שנהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמנו, עד שהמעשה הנכון יהפוך לנו להרגל, אוטומטי. אם תקדמו, בכוונה, במאור פנים את כל מי שתפגשו, תתחילו לעשות זאת גם בלי לחשוב, ותגרמו לכך שאתם ואחרים תהיו מאושרים יותר.

מבחינה היסטורית, כמובן, מרבית הפילוסופים כמו אלה הדוגלים בגישה האנוכית, תהו האם אכן יש לשאוף אל המידה הטובה. אבל מאז אמצע המאה העשרים, היו מי שהשיבו למרכז הבמה את המוסר המבוסס על מידה טובה, והתמקדו ברעיונות של אריסטו: לרוע המזל, העניין האקדמי הזה עדיין לא הוביל לנוכחות אמיתית בתרבות הרחבה יותר, כפי שקרה לגישה הסטואית.

חיוך, מאור פנים, פקיסטאן

מאור פנים בפקיסטאן. תצלום: עאתיק תסנים.

ישנם כיום הוגים שמבחינים בין שתי קטגוריות משנה של המידה הטובה: בין מידות טובות כמו אומץ, כנות ויושרה, המשפיעות על האושר של האדם עצמו ושל קהילתו; ובין "מעלות נדיבות" כמו טוב לב וחמלה, שמועילות לאחרים אבל לא תמיד מספקות את האדם הפועל. אבל אריסטו, שבעיניו אהבה עצמית היא מעלה חיונית, טוען כי מידות טובות מועילות במהותן, תפישה שהוא חולק עם סוקרטס ועם הפילוסוף הסטואי הוויקטוריאני תומאס היל גרין. אריסטו חי חלק מחייו בחצרו של העריץ האכזר פיליפוס השני מלך מוקדון, שחייליו, שריו ופילגשיו עסקו לעתים קרובות בתככים, סחטנות ורצח כדי לקדם את מעמדם. הוא הכיר בני אדם לא מוסריים וידע כי אנשים כאלה הם לעתים קרובות אומללים, על אף שמבחוץ הם נראים עשירים ומצליחים. ב"אתיקה הניקומאכית", הוא כתב:

"איש לא יכנה אדם מאושר ממש אם מנהגו אינו אמיץ ומזגו אינו הוגן ואין בו יושרה או היגיון, אלא שהוא חושש מן הזבובים הרוחשים בתוכו, אינו יכול להימנע ממעשים נוראים כדי לספק את תשוקתו למזון או משקה, ומחרב את חבריו הקרובים תמורת בצע כסף..."

אריסטו אומר כי אם האושר אינו מתת-אל אלא נובע מטוּב, בשילוב תהליך הלמידה והמאמץ: כל אדם יכול לתרגל אורח חיים שיגרום לו להיות מאושר יותר

אריסטו אומר כי אם האושר אינו מתת-אל, "הוא נובע מטוּב, בשילוב תהליך הלמידה והמאמץ". כל אדם יכול לתרגל אורח חיים שיגרום לו להיות מאושר יותר. אריסטו אינו מציע מטה קסם שימחק את כל האיומים על אושרנו. ישנם אכן מספר תנאים ליכולת הכללית למציאת האושר. הוא מסכים כי ישנם יתרונות מסוימים שיש או אין לכם. אם איתרע מזלכם ונולדתם במקום נמוך מאוד בסולם החברתי-כלכלי, או אם אין לכם ילדים או בני משפחה או אהובים אחרים, אם אתם מכוערים במיוחד, אלה נסיבות שאינכם יכולים להימנע מהן, והן, לדבריו, "פוגמות" בעונג ובמקרים כאלה קשה יותר להשיג אושר, אבל לא בלתי אפשרי. אינכם זקוקים לחפצים חומריים או לכוח גופני או יופי כדי להתחיל לתרגל את מוחכם ביחד עם אריסטו, משום שאורח החיים שהוא ממליץ עליו קשור להצטיינות מוסרית ופסיכולוגית ולא לכזו שמקורה ברכוש חומרי או במרהיבות גופנית. הוא מכיר בקיומם של מכשולים קשים עוד יותר: אם יש לכם ילדים או חברים מושחתים לגמרי, או אם –  וזהו מכשול שאריסטו שומר לסוף הרשימה, ובמקום אחר רומז כי הוא הבעיה הקשה ביותר העשויה לעמוד בפני אדם –  איבדתם חברים או מישהו שאתם קשורים אליו מאוד, ובעיקר אם חוויתם מוות של ילדכם.

רחצה, מארי קאסאט

"רחצה" (1893), מארי קאסאט. תצלום: Google Art Porject, ויקיפדיה

עם זאת, אפילו אנשים שהטבע לא חנן אותם ביתרונות רבים, או כאלה שחוו אֵבל נורא, עדיין יכולים לחיות חיים טובים. אפשר לחוות אפילו אסונות נוראיים ועדיין לחיות היטב: "אפילו בעת מצוקה הטוב מבקיע לו דרך, כשמישהו עומד באסונות חוזרים ונשנים בסבלנות; לא בשל קהות, אלא מתוך נדיבות ועוצמה של נשמתו". במובן זה, המוסר של אריסטו אופטימי להפליא. ויש בו רלוונטיות מעשית עבור "כולם", כפי שמשתמע מהשימוש שאריסטו מקפיד לעשות בגוף ראשון רבים: "פילוסופיה זו שונה מרבות אחרות, משום שאיננו שואלים מהו הטוּב כדי לדעת, אלא בכוונה להיות טובים, אחרת חקר העולם יהיה עבורנו חסר תכלית". למעשה, הדרך היחידה להיות אדם טוב היא לעשות את הדברים היטב ולהקפיד לנהוג באנשים בהגינות.

איננו נולדים טובים או רעים. וגם אף פעם לא מאוחר מדי: אתם יכולים להחליט לשנות את עצמכם מוסרית בכל שלב בחיים

ידידויות חשובות בגישה האריסטוטלית, ואימוץ מוסר המידה הטובה אינו צריך להפריע לחייכם. מטרתו של האריסטוטלי היא עצמאות מוסרית כדי לא להיות חשוף לתמרוּן פסיכולוגי, אבל אריסטו מבין כי אפילו חייו של האדם הבלתי תלוי ביותר מועצמים בעזרת חברים, והוא כותב במילים נפלאות על סוגים שונים של מערכות יחסים, מנישואים או קשרים דומים ועד שיתופי פעולה הדדיים בין עמיתים לעבודה ואזרחים של אותה מדינה. אנחנו יכולים אמנם להסתדר לבדנו, אבל למה שנבחר להיות מבודדים? יותר מזה, אין צורך ב"כישרון טבעי" למידה הטובה, להפך, אריסטו אומר כי איננו נולדים טובים או רעים. וגם אף פעם לא מאוחר מדי: אתם יכולים להחליט לשנות את עצמכם מוסרית בכל שלב בחיים. אריסטו –  כמה מפתה –  מתעקש שיחידים הרוצים להתייחס לאחרים בהוגנות, צריכים לאהוב את עצמם. אין מקום לשנאה עצמית, הלקאה עצמית או הסתגפות בשיטה ההומאנית שלו. הרבה לפני זיגמונד פרויד, אריסטו הבין כי האינסטינקטים הביולוגיים שלנו טבעיים ואינם ראויים לגנאי מוסרי, כך שתורת המוסר שלו תואמת את הפסיכואנליזה המודרנית.

רעיון אריסטוטלי חדשני הוא כי רגשות שנחשבים לכאורה למגונים –  אפילו כעס ונקמנות –  חיוניים מאוד לבריאות הנפש. במובן זה, הפילוסופיה של אריסטו מנוגדת להשקפה הסטואית לפיה הכעס, למשל, אינו הגיוני והוא סוג של שגעון זמני שיש לסלק. רגשות כאלה בדיוק צריכים להיות נוכחים במידה המתאימה, המידה ה"אמצעית". בני אדם הם חיות ולכן תשוקה מינית היא מצוינת, במידה. תאבון מיני מוגזם או דל מדי תורמים לאומללות. כעס גם הוא חיוני לשגשוגה של האישיות. אנשים שלעולם אינם מתרגזים גם לא יעמדו כראוי על שלהם, לא יגנו על מי שתלויים בהם, ולא יוכלו להיות מאושרים. עם זאת, כעס מוגזם או כזה המופנה לאנשים הלא נכונים הוא חטא.

אם ובתה, חיבוק

היקר מכל. תצלום: קרולין הרננדס

המוסר של אריסטו גמיש במהותו. אין דוקטרינות קשיחות. הכוונה היא תמיד אומדן להתנהגות ראויה: הוא כותב בלהט על בעיות העולות כשכוונה אלטרואיסטית תובעת אמצעים שאינם מוסריים. אבל כל מצב שדורש שיקול מוסרי הוא ייחודי. אדם אחד עשוי לעלות לרכבת ללא כרטיס כי הוא ממהר לבקר ילד המאושפז בבית החולים; אחר עשוי לחמוק בשיטתיות מתשלום כרטיס בדרך למִשרתו, שתמורתה הוא מקבל משכורת נאה. אריסטו חשב שעקרונות כלליים חשובים, אבל בלי להתחשב בנסיבות המסוימות, ובעיקר בכוונה, עקרונות כללים עשויים להטעות. משום כך הוא אינו מאמין בעונשים קבועים מראש. הוא חושב שעקרון ההגינות חייב להיות חלק ממערכת המשפט, ולכן ישנם שוחרי תורתו המכנים את עצמם "מאמינים במוסר ייחודי". כל דילמה תובעת בחינה מפורטת של כל חלקיה ומאפייניה הייחודיים. בכל הקשור במוסר, השטן באמת נחבא בפרטים הקטנים.

אריסטו ראה חיוב בדמוקרטיה וגם האמין כי המומחים הגדולים בכל תחום הם לרוב מי שצברו ניסיון בנושא גם אם מעמדם החברתי נמוך

מבחינה פוליטית, השכלה בסיסית בגישה האריסטוטלית עשויה להועיל לאנושות ככלל. אריסטו רואה בחיוב את הדמוקרטיה, שבה הוא מוצא פחות מגרעות מבצורות שלטון אחרות. להבדיל ממורו, אפלטון, שפקפק באינטליגנציה של המעמדות הנמוכים, אריסטו האמין כי המומחים הגדולים בכל תחום (למשל זואולוגיה, תחום שהוא מוכר כמייסדו) הם לרוב מי שצברו ניסיון בנושא (למשל איכרים, לוכדי ציפורים, רועי צאן ודייגים), גם אם מעמדם החברתי נמוך. הביטחון של אריסטו בחושיה הטובים לרוב של האנושות מאפשרת לו לדמיין דגם של "המון חכם" –  קבוצה שבמקום להתנהג בפראות משולחת הרסן שלעתים קרובות מיוחסת להמונים, נעזרת באינטליגנציה שרוב חבריה חולקים כדי לנהוג ביעילות מרבית. הרעיון, שהוצג על ידי האוורד ריינגולד בספרו Smart Minds משנת 2003, כבר הוזכר בספרו של אריסטו "הפוליטיקה": כשאנשים רבים מתקבצים כדי לדון ולהפוך ל"אדם יחיד בעל רגליים רבות וידיים רבות וחושים רבים, הם הופכים גם לאישיות אחת בכל הנוגע למוסר וליכולת מחשבה".

מדריך בהרי אנדירונדק, וינסלו הומר

חוכמה וניסיון: "מדריך בהרי אנדירונדק" (1894), וינסלו הומר. תצלום: The AMICA Library, ויקיפדיה

אנחנו שואלים האם פוליטיקאים כשלו אי פעם. אבל מתי אנחנו שואלים אם הם לא עשו דבר מה, אף שיש להם כוח והשפעה לשפר את רווחת הציבור?

אריסטו היה הפילוסוף הראשון שערך הבחנה ברורה בין עשיית הרע באמצעות מחדל, ועשיית הרע באמצעות פעולה. אי עשייה בעת שנדרשת עשייה יכולה להיות בעלת השלכות רעות לא פחות מעבירה. לעיקרון המוסרי החשוב הזה יש השלכות הנוגעות לאופן שבו אנו מעריכים אישי ציבור. אנחנו שואלים האם פוליטיקאים כשלו אי פעם. אבל מתי אנחנו שואלים אם הם לא עשו דבר מה, אף שיש להם כוח והשפעה לשפר את רווחת הציבור? אנחנו לא שואלים די מה פוליטיקאים, אנשי עסקים מובילים, נשיאי אוניברסיטאות או יועצי מימון נמנעו מלעשות, איזה יוזמות מעולם לא יזמו וכך, בעצם, בגדו בתפקידיהם. אריסטו גם אמר במפורש כי עשירים שאינם משתמשים בחלק ניכר מעושרם כדי לסייע לאחרים הם אומללים (כי אינם מתנהגים בהתאם לדרך האמצע של המידה הטובה, בין פזרנות חסרת אחריות וקמצנות). אבל הם אשמים גם באי צדק באמצעות מחדל.

אריסטו הוא אוטופיסט. הוא מדמיין אפשרות שבה כולם יוכלו, יום אחד, לממש את הפוטנציאל שלהם ולהשתמש במלוא יכולותיהם (העיקרון האריסטוטלי הברור, על פי הפילוסוף ואיש מדעי המדינה ג'ון רולס). אריסטו מדמיין עולם עתידני שבו התפתחויות טכנולוגיות יהפכו את עבודתם של בני האדם למיותרת. הוא ניזכר באומנים המיתולוגים דדלוס והפייסטוס, שבנו רובוטים שעבדו כדי: "שכל כלי יוכל לבצע את מלאכתו כפי שיצווה, או ידע מה לעשות מראש, כמו הפסלים בסיפור דדלוס, או התלת-רגליים האוטומטיים של הפייסטוס... אם כלי אריגה ידעו לארוג כך, ומפרטים ידעו לפרוט על נבל בעצמם, אומנים מומחים לא היו נדרשים לעוזרים ואדונים לא היו נזקקים לעבדים". כמעט כאילו הוא חזה את הפיתוחים האחרונים בתחום הבינה המלאכותית.

התיאוריה הפוליטית של אריסטו גמישה. בין אם אתם קפיטליסטים או סוציאליסטים, נשות עסקים או עובדי צדקה, (כמעט) לא משנה לאיזו מפלגה תצביעו ועדיין תהיו אריסטוטליים גמורים. עם זאת, קפיטליסטים אריסטוטליים בוודאי מתקשים לשאת את עָניים של אזרחים כמותם. אריסטו ידע כי בין בני אדם מתגלעים סכסוכים בעת מחסור בסחורות: "עוני הוא אבי המהפכה והפשע". ההתעקשות שלו על ביסוס התיאוריה הפוליטית על צרכיהם הבסיסיים של בני האדם, הביאה אותו להעלות את הרעיונות הכלכליים המתקדמים ביותר בתקופתו, ולכן קארל מרקס העריץ אותו. אריסטו מסכים עם "החוקים" של אפלטון, כי אי שוויון משווע ברכוש שבבעלות האזרחים מייצר סכסוכים ומחלוקות והתרפסות מבחילה כלפי העשירים מאוד. עם זאת, סוציאליסטים אריסטוטליים חייבים להודות כי כפייה של בעלות ציבורית על רכוש, כמו למשל דיור, אינה מוצלחת. אנשים שומרים על רכוש כי הם נהנים מתחושת הבעלות הפרטית ומשום שלחפצים יש בעיניהם ערך. לא כך הדבר כשהרכוש נמצא בבעלות משותפת. אריסטו חושב כי "כולם אוהבים דברים יותר שעלו להם במאמץ רב".

פאוולה, פאבלה, ריו דה ז'יניירו, עוני

עוני ושייכות: שכונת עוני צפונית לריו דה ז'ניירו. תצלום: ז'ואאו לימה

כחוקר טבע המאמין במחקר דקדקני המבוסס על תצפיות אמפיריות חוזרות ועל בחינה בלתי פוסקת של השערות, הוא היה מזדעק נוכח העדויות הנוכחיות על נזקים שנגרמו לסביבה כתוצאה ממעשי אדם

מכחישים של מגמת שינוי האקלים לא יוכלו למצוא עידוד בכתבי אריסטו. כחוקר טבע המאמין במחקר דקדקני המבוסס על תצפיות אמפיריות חוזרות ועל בחינה בלתי פוסקת של השערות, הוא היה מזדעק נוכח העדויות הנוכחיות על נזקים שנגרמו לסביבה כתוצאה ממעשי אדם. ההתייחסות הראשונה להכחדת מינים בשל פעילות אנושית (בנוגע לדיג) מופיעה ב"ההיסטוריה של בעלי החיים" של אריסטו. משום שהוא רואה בבני האדם בעלי חיים, הוא השפיע השפעה משמעותית במיוחד על שינוי ביחסים המוסריים שלנו עם הסביבה החומרית שלנו. המחויבות שלו לחיים מתוכננים המנותבים באורח מודע, על נטילת אחריות מוחלטת לטווח ארוך על הישרדותנו הגופנית כמו על אושרנו המנטלי, הייתה הופכת אותו היום לפעיל למען איכות הסביבה. רק לבני אדם יש יכולת לפעולה מוסרית, ולכן כדיירים שותפים לכדור הארץ, המכיל מספר מדהים של צמחים וחיות, יש לנו אחריות ייחודית לשימורו. אבל בשל יכולתם המנטלית הייחודית, לבני אדם יש גם יכולת לגרום לנזק נורא: כפי שאמר אריסטו בדיוק מצמרר: אדם רע יכול לגרום נזק חמור פי עשרת אלפים מחיה.

הישימות של התפישה המוסרית והמדעית ההוליסטית של אריסטו לבעיות המאה ה-21 שלנו, כמו תיאוקרטיה וזיהום, מעלה את השאלה למה ישנה מודעות ציבורית קטנה כל כך לרעיונותיו. סיבה אחת היא בוודאי הדעות הקדומות שלו נגד נשים ועבדים, שצוטטו למכביר. הוא היה זכר עשיר ובעל רכוש, וב"הפוליטיקה" שלו הוא מצדד בשעבוד מי שאינם יוונים על ידי יוונים, וטוען כי נשים אינן מסוגלות למחשבה הגיונית. עם זאת, הוא היה פתוח לשמוע טיעוני נגד המגובים בראיות מן השטח. הוא טען כי בכל תחום ידע האמונות צריכות להיות פתוחות ללא הרף לשינויים: "רפואה השתפרה באמצעות שינויים לשיטת אבותינו, ואימוני התעמלות, וכך גם האמנויות והכישורים". החוקים שהיוונים חיו לפיהם "היו פשוטים מדי ולא תרבותיים": הוא מביא כדוגמה למנהגים שחלפו מן העולם, רכישת נשים ונשיאת נשק על ידי אזרחים. הוא מתעקש כי יש לשנות חוקים "כי בלתי אפשרי שמבנה המדינה עוצב באורח שמתאים לכל זמן ובהקשר לכל הפרטים".

פסל החירות, אליס איילנד

שקיעה באליס איילנד, פסל החירות ברקע. תצלום: פיטר מילר

אושר יכול להיות מושג רק באמצעות זיהוי ומימוש הפוטנציאל שלנו, מבחינה מוסרית ויצירתית, בסביבה המסוימת שלנו, בקרב משפחתנו, חברינו ועמיתנו, ובאמצעות עזרה לאחרים להגשים את אותה מטרה

אולם הסיבה החשובה מכל בגללה אריסטו כל כך לא מוּכר, היא שעבודותיו ששרדו הן חיבורים מורכבים, שנכתבו בלשון אקדמית שנועדו לעמיתיו המומחים ולתלמידים. למעשה, הוא כתב מספר עבודות לציבור הרחב, בפרוזה קולחת ונגישה שעודדה אלפים רבים של יוונים ורומאים קדמונים, במהלך יותר מאלף שנה, לאמץ את שיטת המוסר שלו. אלה כללו איכרים פשוטים וסנדלרים וגם מלכים ומדינאים. זאת משום שתמיסטיאוס, אחד מגדולי הפרשנים העתיקים של אריסטו, התעקש כי הוא פשוט "שימושי יותר להמונים" מהוגים אחרים. זה עדיין נכון. הפילוסוף, רוברט ג'. אנדרסון כתב בשנת 1986: "אין הוגה עתיק שדבריו נוגעים באורח ישיר יותר בחרדות החיים העכשוויים מאריסטו. כמו כן לא ברור איזה הוגה מודרני מציע הרבה כל כך לאנשים החיים בתקופה זו של אי ודאות".

אחת הסיבות לכך שהתפישה הסטואית נהנית כיום מתחיה, היא שהיא מעניקה תשובות קונקרטיות לשאלות מוסריות. כתבי המוסר של אריסטו, לעומת זאת, מכילים מעט הנחיות התנהגות מפורשות. שוחריו צריכים לקחת אחריות מלאה על ההחלטה מהי ההתנהלות הנכונה, ולהפעיל שוב ושוב את כוח השיפוט שלהם. היתרון העיקרי שאריסטו יכול להעניק לנו היום, זה ההופך אותו לשימושי ובר-יישום, הוא מושג ה"אושר" החלופי שלו. הוא אינו יכול להיות מושג באמצעות חוויות מענגות, אלא רק באמצעות זיהוי ומימוש הפוטנציאל שלנו, מבחינה מוסרית ויצירתית, בסביבה המסוימת שלנו, בקרב משפחתנו, חברינו ועמיתנו, ובאמצעות עזרה לאחרים להגשים את אותה מטרה. עלינו לבחון את מה שאנו בוחרים לעשות וגם את מה שאנו נמנעים מלעשות, משום שעוולות הנגרמות כתוצאה ממחדל יכולות להזיק לא פחות ממעשים. הדבר כרוך בקבלה של דחפים רגשיים אבל גם בכך שנשתמש בהם כדי לדעת מה טוב, ולא נניח להם להכתיב את מעשינו. ואנחנו צריכים לעשות את כל זה שוב ושוב, משום שטיפוח המידה הטובה, והאושר שמלווה גישה כזו לחיים, לא יכול להיות אלה מטרה של חיים שלמים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אדית' הול (Edith Hall) מלמדת במחלקה ללימודים קלאסיים המרכז ללימודים הלניסטיים בקינג'ס קולג' לונדון. היא פרסמה למעלה מ-20 ספרים ולעתים קרובות היא מגישה תוכניות רדיו וטלוויזיה וכותבת מאמרים בכתבי עת פופולאריים ואקדמיים כאחד. ספרה האחרון Aristotle's Way ראה אור ב-2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אב ובתו בסידני אוסטרליה, כותבים דברי תנחומים למשפחתו של פליט שמת כי נמנע ממנו טיפול רפואי (2014). תצלום: Pacific Press, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אדית' הול, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על למה לנו אריסטו עכשיו

02
ספי

אבל הסטואיקניות היוונית המקורית הייתה פסימית וחמורת סבר - טעות

היא גינתה את ההתענגות - טעות

היא תבעה הדחקה של רגשות ותיאבון גופני - טעות

היא עודדה השלמה עם אסונות, במקום התמודדות פעילה ופתרון בעיות בחיי היומיום - כמעט טעות גמורה. השלמה עם מה שקרה אינו בה במקום פעילות והתמודדות

היא הותירה אך מעט מקום לתקווה, יוזמה אנושית או פעילות שנועדה למניעת סבל. - טעות, טעות, טעות!

להרחבה - מפנה אתכם לתרגום מאמר קודם באלכסון עצמו: "אדישות היא כוח" וכמובן לכתבי הסטואיקנים.

04
בת שבע

איך ראוי לחיות? איך אפשר להיות מאושרים? מהו אושר אמיתי? מהן המידות הטובות? היווני החכם ממשיך לדבר אלינו ולהציע תשובות עדכניות...
לא שאריסטו לא היה חכם. וודאי שהיה.
אבל היהדות דיברה על כל זה הרבה לפני שאריסטו היה מוטציה.
אפילו היטלר ידע להאשים את היהודים שהם הביאו את המוסר לעולם.
רק מה, אריסטו היה כמובן אדם אמיתי. איש לא יעיז לחלוק על כך.
רק משה רבינו היה פרי הדימיון.
נחיתות יהודית.

    05
    רינו

    אבל זה לא שמי שאומר ראשון הוא המנצח, נכון? ואת כתבי משה רבנו קצת קשה למצוא. ולא הייתי מכניס את היטלר לשורת ההוגים הזאת, אפילו שהוא היה אדם אמיתי, לצערנו העצום. אריסטו, מזלזל גדול בנשים ותומך בעבדים, היה הוגה גדול ועצום, ששווה בהחלט לחזור לחלקים הטובים של הכתבים שלו, כמו שהמאמר הזה אומר. זה לא הופך אותי לתומך בעבדות, לשונא נשים או לאנטישמי.

06
בת שבע

רינו,
קשה למצוא כתבים של משה?
אז מי כתב את התורה? או שזו יצירה אלוקית, כמו שאני מאמינה, או שזה יצירה אנושית, כמו שאתה כנראה מאמין. אז לפחות תן את הקרדיט למשה רבינו.
בבית המשפט העליון בארה"ב בין 22 פסלי מחוקקים, הפסל האמצעי והבולט ביותר הוא של משה רבינו, בתור המחוקק הראשון.
אפילו הם יודעים לתת קרדיט, אז לפחות אנחנו...
והתורה היא לא רק ספר חוקים כי אם ספר של דעת ומוסר לפני הכל.
ואין לי בעיה עם אריסטו. כמו שציינתי.
יש לי בעיה שמאמר כמו: "היהודי החכם משה רבינו" או "התורה החכמה" יותר קשה למצוא.
ומי שאומר ראשון לא מנצח, אבל כמו שלא תיתלה את תאוריית ההתפתחות הקוגנטיבית במרצה מאונ' תל אביב, אלא בפיאז'ה, גם את המוסר ניתן לזקוף בהחלט לתורה וליהדות.
היטלר אוזכר כדי להראות שלפעמים מה שאנחנו עיוורים כדי לראות, אפילו יצור מתועב כמוהו ידע לראות.

      08
      בת שבע

      כידוע...
      רמב"ם, רמב"ן, רש"י, ריטב"א, רשב"א, ריה"ל, רבי יהודה הנשיא, רי"ף, מהר"ל, בעש"ט, דוד המלך, הגר"א, בעלי התוספות, יהושע, רבן גמליאל, רבי עובדיה מברטנורא, רמח"ל, חידושי הרי"ם, שפת אמת, אבן עזרא, בעל הטורים, השולחן ערוך, הרמ"א, החפץ חיים, החז"וא, רבנו גרשום, הנודע ביהודה, רבי יעקב עמדין, אבן גבירול....
      כולם חיו עם השקר ושתקו - רק האקדמיה גילתה את אור האמת!
      כידוע.

10
רועי

מאמר מאוד יפה--מחזיר אותי לחדוות אריסטו--ההוגה המאוזן ולכן השלם מכולם. כשהייתי צעיר יותר חיפשתי זוויות חדות וקראתי אפלטון וניטשה בהנאה רבה. היום, קצת יותר מאוחר בחיים, אריסטו נשמע פשוט נהדר, כמו שיחה עם חבר טוב.