קמתי, התלבשתי ושיניתי אישיות

בוקר אחד, בקיץ שעבר, התעוררתי והכרזתי: ״אני בוחרת להיות שמחה היום!״ לאחר מכן כתבתי ביומן את כל הדברים שעליהם אני אסירת תודה וניסיתי לחשוב באורח חיובי יותר על אויביי ועל עצמי. כשמישהו ביקר אותי לאחר מכן בטוויטר, הדחקתי את זעמי וניסיתי לגלות אמפתיה כלפי השונא שלי. ואז, כדי להשתחרר ולהרחיב את כישוריי החברתיים, הלכתי לשיעור אימפרוביזציה.

הייתי באמצע ניסוי על קבוצת מדגם הכוללת אישה אחת: לבדוק אם אוכל לשנות את אישיותי. מאחר שכל הפעילויות הללו היו אמורות להפוך אותי למאושרת יותר, ניגשתי אליהן בתקווה נואשת של מאמינה הכורעת ברך מול מקדש.

פסיכולוגים אומרים שאישיות מורכבת מחמש תכונות: מוחצנות, או מידת החברותיות שלנו; מצפוניות, או מידת המשמעות הפנימית והארגון; נעימות, או מידת החמימות והאמפתיה; פתיחות, או היכולת לקבל רעיונות ופעילויות חדשים; ונוירוטיות, או מידת הדיכאון והחרדה שלנו. אנשים נוטים להיות מאושרים ובריאים יותר כשהניקוד שלהם עבור ארבע התכונות הראשונות גבוה יותר ונמוך בכל הקשור לנוירוטיות. אני די פתוחה ומצפונית, אבל לא מוחצנת מאוד, מידת הנעימות שלי בינונית ובנוגע לנוירוטיות אני שוברת שיאים.

הטענה היא שאפשר לעצב במידת מה ומתוך כוונה את חמש התכונות שפסיכולוגים אומרים שהאישיות שלנו מורכבת ממנה, וזאת באמצעות אימוץ של התנהגויות מסוימות

במהלך מחקרי בתחום האישיות, למדתי שאפשר לעצב במידת מה ומתוך כוונה את חמש התכונות הללו, באמצעות אימוץ של התנהגויות מסוימות. התחלתי לתהות אם טקטיקות של שינוי אישיות יוכלו להועיל לי.

אישיות, עניין מורכב. תצלום: ואדים בוגולוב

אף פעם לא ממש חיבבתי את האישיות שלי, וגם אנשים אחרים לא מחבבים אותה. בלימודיי לתארים מתקדמים, חבר ללימודים ואני נתבקשנו לכתוב זה עבור זה הספדים בדויים, שהתבססו על ראיונות עם בני משפחה וחברים. המשפט הכי נחמד שחברי הצליח לסחוט מקרוביי היה שאני ״ממש נהנית לערוך קניות״. לאחרונה, חברה מינתה אותי להיות שושבינה בחתונתה. באתר שנפתח רגל האירוע, היא תיארה אותי במילים ״דעתנית מאוד ונחושה ביותר״. זה נכון, אבל זה לא מה שאני רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלי. הייתי תמיד גרועה במסיבות, כי הנושאים שאני מעלה הם מדכאים מדי, כמו למשל כל מה שלא מוצלח החיי וכל מה שלא מוצלח בעולם, וחוסר הטעם בניסיון לתקן משהו מזה.

אנשים נוירוטים, מתוחים וחשדנים, יכולים לעתים ״לזהות דברים שאנשים רגישים פחות פשוט אינם שמים אליהם לב״, כותב הפסיכולוג וחוקר האישיות בריאן ליטל (Little) בספרו "Who Are You, Really? ״הדבר אינו מועיל לחיים קלים ורגועים״. במקום להיות מונעים על ידי תגמולים, אנשים נוירוטים נוטים לחשוש מסיכונים ועונשים; אנחנו שוקעים במחשבות על אירועים שליליים יותר מכפי שנוהגים אנשים יציבים רגשית. רבים, כמוני, מוציאים סכומי כסף גדולים על טיפול ותרופות המשפיעות על המוח.

בעוד שאין כל רע בלהיות מופנמים, אנחנו נוטים לזלזל במידת ההנאה שהתנהגות מוחצנת תסב לנו

ובעוד שאין כל רע בלהיות מופנמים, אנחנו נוטים לזלזל במידת ההנאה שהתנהגות מוחצנת תסב לנו. בגיל 25 אנשים צוברים את מספר החברים הרב ביותר שיהיה להם בחייהם, ואני מבוגרת בהרבה ומלכתחילה לא היו לי חברים רבים. וחוץ מזה, העורכים שלי רצו שאבדוק אם אני מסוגלת לשנות את אישיותי, ואני מוכנה לנסות כל דבר פעם אחת (אני פתוחה להתנסויות!). אולי גם אני אוכל להפוך למוחצנת ידידותית שאינה נושאת איתה כדורי הרגעה למקרי חירום.

נתתי לעצמי שלושה חודשים.

המומחה המוּכר ביותר לשינוי אישיות הוא ברנט רוברטס (Roberts), פסיכולוג מאוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין. בריאיון שקיימנו ביוני הרגשתי כאילו אני מבקרת גורו רוחני-מבוסס-ראיות – ברקע הזום שלו נראו הסלעים האדומים של סֶדונה, והיו לו תשובות לכל השאלות הגדולות שלי. רוברטס פרסם עשרות מחקרים שהראו כי האישיות עשויה להשתנות בדרכים רבות במהלך הזמן, וקראו תגר על התפישה שלפיה התכונות שלנו ״מקובעות כמו גבס״, כפי שהפסיכולוג ויליאם ג׳יימס (James) ניסח זאת בשנת 1887. אבל פסיכולוגים אחרים עדיין אומרים לרוברטס לעתים שהם לא מאמינים בכך. בקרב רבים ישנה ״תשוקה עמוקה לחשוב שהאישיות אינה ניתנת לשינוי״, הוא אמר לי. ״זה מפשט את העולם בדרך חביבה למדי״. מאחר שאז אין צורך לקחת אחריות על מי שאנחנו.

אל תתלהבו מדי: האישיות נותרת יציבה למדי במהלך החיים, בעיקר ביחס לאנשים אחרים. אם הייתם החברותיים ביותר מכל חבריכם ללימודים, סביר שגם בשנות השלושים תהיו התוססים ביותר בחבורה. אבל הטמפרמנט שלנו נוטה להשתנות באורח טבעי עם השנים. אנחנו משתנים מעט במהלך גיל ההתבגרות, והרבה בראשית שנות העשרים שלנו, ואנחנו ממשיכים להתפתח עד לגיל הבגרות המאוחר. לרוב, אנשים הופכים עם הגיל לפחות נוירוטיים ויותר נעימים ומצפוניים, נטייה שלעתים מכונה בשם ״עקרון הבגרות״.

מחקר העריך את אישיותם של תלמידי תיכון אמריקניים ב-1960 ושוב כעבור חמישים שנה: התגלה כי 98 אחוז מהנבדקים השתנו לפחות בתכונת אישיות אחת

ממחקרי אורך עולה כי בני נוער זועפים וחסרי אחריות עשויים להפוך לקשישים ידידותיים שמקפידים על כללים. במחקר אחד (שלא היה חף מבעיות מתודולוגיות) בו נבדקו אנשים שנולדו בסקוטלנד באמצע שנות השלושים, לא נמצאה התאמה בין המצפוניות של הנבדקים בגיל 14 ובגיל 77. מחקר מאוחר יותר שערכו רודיקה דמיאן (Damian), פסיכולוגית מאוניברסיטת יוסטון, ועמיתיה העריך את אישיותם של תלמידי תיכון אמריקניים ב-1960 ושוב כעבור חמישים שנה. הם גילו כי 98 אחוז מהנבדקים השתנו לפחות בתכונת אישיות אחת.

אפילו תחומי העניין המקצועיים שלנו הם יציבים יותר מן האישיות שלנו, אף שהמשרות שלנו עשויות גם הן לשנות אותנו: באחד המחקרים, מי שעבדו במשרות שהלחץ בהן רב הפכו למופנמים ונוירוטים יותר בתוך חמש שנים.

"אישה עומדת" (פרט), עבודה של וילם דה קונינג (1954), אוסף אנדרסון. תצלום: rocor

במעט מאמץ, תוכלו לדחוף את האישיות שלכם לכיוון חיובי יותר. מספר מחקרים גילו שאנשים יכולים לשנות את האישיות שלהם באורח משמעותי, לעתים בתוך שבועות ספורים, לאחר שאימצו התנהגות המתאימה לאדם שהם רוצים להיות. בניתוח-על של 2017 מחקרים שנערך בשנת 2017, רוברטס ואחרים גילו שחודש של טיפול פסיכולוגי עשוי להביא לירידה בנוירוטיות במידה השווה לכמחצית הירידה המתחוללת לאורך חייו של האדם. אפילו לשינוי זעיר כמו פתרון תשבצים יכולה להיות השפעה: מאחר המחקרים עולה כי קשישים ששיחקו משחקי היגיון והשלימו תשבצים וחידות סודוקו הפכו לפתוחים יותר לחוויות. אף שמרבית המחקרים העוסקים בשינוי אישיות עקבו אחר הנבדקים במשך חודשים או שנה בלבד, נראה כי השינויים נותרו בעינם בתקופה זו.

כשחוקרים שואלים, אנשים לרוב מספרים כי הם רוצים תכונות המוכוונות להצלחה: להיות מוחצנים יותר, מצפוניים יותר ופחות נוירוטים

כשחוקרים שואלים, אנשים לרוב מספרים כי הם רוצים תכונות המוכוונות להצלחה: להיות מוחצנים יותר, מצפוניים יותר ופחות נוירוטים. רוברטס הופתע מכך שאני רציתי להיות נעימה יותר לזולת. רבים חושבים שהם נעימים מדי, הוא אמר לי. הם חשים שהם הפכו לסמרטוטים נרמסים. לקראת סוף שיחתנו, שאלתי את רוברטס אם יש משהו שהוא היה משנה באישיותו שלו. הוא הודה שהוא לא תמיד מקפיד על פרטים (כלומר, מצפוניות). הוא גם התחרט שבראשית הקריירה שלו הוא חווה חרדה (כלומר, נוירוטיות). לימודי התואר המתקדם שלו היו ״חוויה לא נעימה״, הוא אמר: כבנם של איש מארינס ואמנית, הוא חש שחבריו לכיתה היו כולם ״מבריקים וחכמים״ והבינו את העולם האקדמי טוב ממנו.

נדהמתי מהדמיון בין הסיפור שלו לשלי. הורי הגיעו מברית המועצות ובקושי מבינים את הקריירה העיתונאית שלי. למדתי בבתי ספר ציבוריים עלובים ובקולג׳ לגמרי לא מוכר. כל הישג זעיר בקריירה שלי הגיע הודות להשקעה מאומצת מצדי, כתיבת מיילים קפדנית ושעות של עבודה על המחשב. נוירוטיות היא ששמרה על הבערה הפנימית שבתוכי, אבל כעת הרגשתי שהעשן שלה חונק אותי.

כדי להתחיל בשינוי שלי. צלצלתי לניית׳ן הדסון (Hudson), מרצה לפסיכולוגיה מסאת׳רן מתודיסט יוניברסיטי שבטקסס, שיצר כלי שנועד לעזור לאנשים לשנות את אישיותם. לצורך ניסוי שערכו בשנת 2019, הדסון ושלושה פסיכולוגים נוספים פתחו רשימה של ״אתגרים״ עבור תלמידים שרצו לשנות את תכונותיהם. כדי להגדיל את מידת המוחצנות, למשל, האתגר היה ״להציג את עצמך בפני מישהו חדש״. הדסון גילה כי מי שהשלימו את האתגרים חוו שינויי אישיות במהלך 15 שבועות הניסוי. ״להעמיד פנים עד שזה מצליח [faking it until you make it] זו כנראה אסטרטגיה מועילה לשינוי אישיות״, הוא אמר לי.

גם מסכה אומרת משהו על האישיות של העוטה אותה. תצלום: בליית' קוול.

אבל לפני שאוכל לכוונן את אישיותי, הייתי צריכה לגלות ממה בדיוק עשויה האישיות. לכן נכנסתי לאתר שהדסון יצר ועניתי על מבחן האישיות שהוא יצר – עשרות שאלות שבדקו את יחסי לשירה ולמסיבות, אם אני מתנהגת באורח ״פרוע ומשוגע״, אם אני עובדת קשה. המשפט ״אני קורנת שמחה״ קיבל ממני ציון נמוך ביותר. לא הסכמתי גם עם ״עלינו לפעול בקשיחות למיגור פשע״ או ״אני מנסה לא לחשוב על נזקקים״. נאלצתי להסכים, אף שלא במידה רבה, עם המשפט ״אני בטוחה שאני טובה יותר מאחרים״.

דורגתי באחוזון ה-23 בנוגע למוחצנות – ״נמוך מאוד״, בעיקר בכל מה שקשור לידידותיות ועליזות. לעומת זאת, קיבלתי ציון ״גבוה מאוד״ במצפוניות ופתיחות, ו״ממוצע״ בנעימות – הסימפטיה שלי לאחרים פיצתה על רמת האמון הנמוכה שלי בהם. לבסוף, הגעתי לסיבה שמאחורי מחצית הפרידות שלי, 90 אחוז ממפגשי הטיפול שלי ורוב בעיותיי בכלל: נוירוטיות. אני באחוזון ה-94, ״גבוהה במיוחד״.

כדי להפוך למוחצנת יותר, אפגוש אנשים חדשים. כדי להפחית את מידת הנוירוטיות שלי, אמדוט לעתים קרובות ואכין רשימות של דברים שעליהם אני אסירת תודה. כדי להגביר את מידת הנעימות שלי, האתגרים יכללו משלוח הודעות תמיכה וכרטיסי ברכה, חשיבה חיובית יותר על אנשים שמתסכלים אותי, ולמרבה הצער גם חיבוקים

העמדתי את עצמי בפני אותו אתגר אשר הדסון מציב בפני תלמידיו. כדי להפוך למוחצנת יותר, אפגוש אנשים חדשים. כדי להפחית את מידת הנוירוטיות שלי, אמדוט לעתים קרובות ואכין רשימות של דברים שעליהם אני אסירת תודה. כדי להגביר את מידת הנעימות שלי, האתגרים יכללו משלוח הודעות תמיכה וכרטיסי ברכה, חשיבה חיובית יותר על אנשים שמתסכלים אותי, ולמרבה הצער גם חיבוקים. בנוסף לעמידה באתגרים של הדסון, החלטתי להירשם לקורס אימפרוביזציה בתקווה להעצים את המוחצנות ולהקטין את רמות החרדה שלי. כדי לצמצם את מידת הכעס הכללית שלי, ומשום שאני הישגית-יתר, נרשמתי גם לקורס שליטה בכעסים.

הממצאים של הדסון בנוגע לאפשרות שינוי האישיות תואמים כנראה את הרעיון הבודהיסטי הנושן של העצמי הלא-קיים. על פי הסוטרה, האמונה כי העצמי קיים היא מקור לסבל. בדומה לכך, בריאן ליטל כותב שאנשים יכולים להיות בעלי ״אותנטיות מרובה״ – כלומר אפשר להיות בכנות אדם שונה לגמרי במצבים שונים. הוא סבור שאנשים מסוגלים לשחק תפקיד זמני כשהם מאמצים ״מאפיינים חופשיים״, לרוב כדי לתפקד במסגרת פרויקט אישי או מקצועי. אם ביישנית מופנמת רוצה מאוד להתקרב לבוסים שלה במסיבת חג במקום העבודה, היא יכולה לקחת לעצמה חטיף ולהסתובב ביניהם. ככל שתעשו זאת, אומר ליטל, כך זה ילך ויעשה קל יותר.

כאשר בחנתי את תוצאות המבחן שלי, אמרתי לעצמי ״זה יהיה כיף!״ אחרי הכול, כבר שיניתי את אישיותי בעבר. בתיכון, הייתי ביישנית, למדנית ובמשך זמן מה גם דתית מאוד. בקולג׳, כייפתי ורדפתי אחרי בנים. כעת אני בעצם ״מכורה ללחצים״ ומתנזרת, כפי שניסח זאת אחד מעורכיי. הגיע הזמן ש״אני״ נוספת תופיע בהופעת בכורה.

באופן אידיאלי, בסוף התהליך אני אהיה מאושרת, רגועה וחביבה לבריות. הצרחות הנובעות מכעס, כישלונו של החבר שלי לבצע אפילו מטלה קטנה ודפוקה – כל אלה לא יעניינו אותי יותר. הכנתי רשימה של אתגרים והצמדתי אותה לשידת הלילה שלי, כי אני מאוד מצפונית

באופן אידיאלי, בסוף התהליך אני אהיה מאושרת, רגועה וחביבה לבריות. הצרחות הנובעות מכעס, כישלונו של החבר שלי לבצע אפילו מטלה קטנה ודפוקה – כל אלה לא יעניינו אותי יותר. סוף סוף אבין למה המטפלת שלי התכוונה כשהיא אמרה שעליי ״פשוט לצפות במחשבות שלי ולתת להן לחלוף ללא שיפוט״. הכנתי רשימה של אתגרים והצמדתי אותה לשידת הלילה שלי, כי אני מאוד מצפונית.

מיד נתקלתי בבעיה: אני לא אוהבת אימפרוביזציה. בעיקרון, זה בדיוק כמו מפגש של קווייקרים שבהם חבורה של פקידים יושבים בדממה במעגל עד שמישהו מזנק, מצביע לעבר פינת החדר ואומר, ״אני חושב שמצאתי את הקנגורו שלי!״ אני חשתי פחות צורך לומר ״כן, ו...״ ויותר, ״ובכן, בעצם...״ כשסיפרתי על כך לחבר שלי, הוא אמר, ״את ואימפרוביזציה זה כאילו שלארי דייוויד ישחק הוקי קרח״.

וגם פחדתי פחד מוות. אני שונאת להיראות מטופשת, וזה העניין באימפרוביזציה. בערב הראשון, נפגשנו בבית של מישהו בוושינגטון, בחדר שהיה, משום מה, מקושט בעשרות פסלוני פילים. מיד לאחר שהמדריך אמר, ״בואו נתחיל״, התחלתי לקוות שמישהו ייקח לידו את אחד הפסלים ויכה בי עד שאתעלף.

זה לא קרה, ולכן שיחקתי משחק שנקרא ״זיפ זאפ זופ״, שכרוך בהמון קשר עין בזמן שמתמסרים בכדור אנרגיה בלתי נראה, עם מהנדס תוכנה, שני עורכי דין ובחור שעובד בגבעת הקפיטול. לאחר מכן העמדנו פנים שאנחנו סוכני מכירות נודדים שמנסים למכור חומצה גופריתנית. אם מישהו היה נכנס באמצע, הוא היה בטוח שאנחנו לא שפויים. אבל לא שנאתי את זה. החלטתי שאני יכולה לחשוב על להיות מצחיקה וספונטנית כעל סוג של אתגר אינטלקטואלי. למרות זאת, כשהגעתי הביתה, נרגעתי בעזרת שתייה של בקבוקון יין, מאלה שמיועדים לאלכוהוליסטיות זעירות.

אימפרוביזציה מגלה גבולות ומותחת אותם. תצלום: דוד אוליבארי.

ימים ספורים לאחר מכן, התחברתי למפגש הראשון שלי בזום בקורס ניהול הכעסים. כריסטיאן ג׳ארט (Jarrett) חוקר מוח ומחבר הספר Be Who You Want, כותב שבילוי זמן איכות עם אנשים השונים מאיתנו מגביר את הנעימות שלנו. והאנשים בקורס ניהול הכעסים שלי אכן נראו שונים ממני לגמרי. בין השאר, הייתי היחידה שלא נשלחה לשם בהוראת בית משפט.

כל אחד מאיתנו סיפר בתורו איך הכעס השפיע על חייו. אמרתי שהוא מקלקל את מערכת היחסים שלי והופך אותה לפחות רומנטית וליותר רעילה, כמו במקום עבודה. אחרים חששו שהכעס שלהם פוגע במשפחותיהם. בחור אחד אמר שהוא לא מבין למה אנחנו מדברים על הרגשות שלנו כאשר ילדים בסין וברוסיה לומדים להכין כלי נשק, ואני אמרתי שזו נקודה מעניינת, כי אסור היה לנו לבקר את ניהול הכעסים אחרים.

המפגש – נכחתי בשישה כאלה – כלל בעיקר קריאה משותפת של דפי עבודה, מה שהיה מייגע, אבל למדתי מספר דברים. כעס נובע מציפיות. אם אתם חושבים שאתם עומדים להיות במצב שעלול לעורר כעס, אמר אחד המדריכים, נסו לשתות פחית קרה של קולה, שאולי תעורר את העצב התועה שלכם ותרגיע אתכם. שבועות ספורות לאחר מכן, היה לי יום קשה, החבר שלי הציע לי מספר הצעות טיפשיות ואני צעקתי עליו. לאחר מכן הוא אמר שאני בדיוק כמו אבא שלי, וזה גרם לי לצעוק עוד יותר. כשסיפרתי על זה בקורס, המדריכים אמרו שעלי להבהיר בדיוק רב יותר למה אני זקוקה ממנו כשאני במצב רוח לא טוב – כלומר להאזנה, ולא לעצות.

כל אותו זמן, עבדתי על הנוירוטיות שלי, כלומר כתבתי המון רשימות תודה. לעתים זה נבע מתוכי בטבעיות. כשנהגתי בוקר אחד בעיירה הקטנה שלי, חשבתי עד כמה אני אסירת תודה על החבר שלי ועד כמה הייתי בודדה לפני שפגשתי אותו, אפילו במערכות יחסים אחרות. האם זו הכרת תודה? תהיתי. האם אני עושה זאת?

מה זו בכלל אישיות ומאיפה היא נובעת?

החברים שלנו משפיעים עלינו, ולכן אחת הדרכים להפוך למוחצנים יותר היא להתיידד עם מוחצנים אחרים. גם לנסיבות החיים שלכם יש השפעה: התעשרות יכולה להפוך אתכם לפחות נעימים, אבל כך גם התבגרות בעוני ורמות גבוהות של חשיפה לעופרת

בניגוד לדעה המקובלת בנוגע לילדים בכורים שתלטנים וילדי סנדוויץ' מרגיעים, סדר הלידה אינו משפיע על האישיות. וגם ההורים אינם מעצבים אותנו כמו גוש חמר. אילו כך היה הדבר, אחים היו בעלי מזג דומה בהרבה, אך בפועל קורה שאין ביניהם יותר במשותף מאשר בין זרים גמורים שניתן לבחור באקראי ברחוב. אולם החברים שלנו משפיעים עלינו, ולכן אחת הדרכים להפוך למוחצנים יותר היא להתיידד עם מוחצנים אחרים. גם לנסיבות החיים שלכם יש השפעה: התעשרות יכולה להפוך אתכם לפחות נעימים, אבל כך גם התבגרות בעוני ורמות גבוהות של חשיפה לעופרת.

על פי הערכות מקובלות, 30-50 אחוז מההבדלים בין אישיותם של שני אנשים נובעים מהגנים שלהם. אבל רק בגלל שדבר מה הוא גנטי, אין פירושו שהוא קבוע. הגנים הללו נמצאים באינטראקציה אלה עם אלה, באופנים שיכולים לשנות את פעולתם, אומרת קתרין פייג׳ הרדן (Harden), גנטיקאית התנהגותית מאוניברסיטת טקסס. הם מקיימים אינטראקציות גם עם הסביבה, בדרכים שעשויות לשנות את האופן שבו אתם מתנהגים. למשל: אנשים שמחים מחייכים יותר, ולכן אנשים מגיבים אליהם באורח חיובי יותר, שגורם להם להיות נעימים עוד יותר. שוחרי הרפתקאות בעלי ראש פתוח נוטים יותר ללכת לקולג׳, שם הם נעשים בעלי ראש פתוח עוד יותר.

הרדן סיפרה לי על ניסוי שבו עכברים דומים גנטית שגודלו באותם תנאים הועברו לכלוב גדול שבו הם יכלו לשחק זה עם זה. במהלך הזמן, העכברים הדומים הללו פיתוח אישיויות שונות באורח קיצוני. חלק הפכו לפחדנים, אחרים לחברותיים ודומיננטיים. כשחיו בנאות-עכבר, העכברים עיצבו לעצמם אורחות קיום משל עצמם, וכך נוהגים גם בני אדם. ״אפשר לחשוב על אישיות כעל תהליך לימוד״, אומרת הרדן. ״אנחנו לומדים להיות בני אדם המקיימים מגעים עם הסביבות החברתיות שלנו באופנים מסוימים״.

האישיות שלנו היא תהליך של למידה במגע עם הסביבה, בכל מקום וזמן. תצלום: אנשים בכפר באוגנדה; צלם: רוד וודינגטון

ההבנה הגמישה יותר הזו של האישיות שונה מהתאוריות הקודמות. רב מכר משנת 1914 שכותרתו The Eugenic Marriage (שהוא ספר מעליב בדיוק כפי שהוא נשמע), טען כי בלתי אפשרי לשנות את אישיותו של ילד ״ולו במעט, מרגע ההפריה״. בשנות העשרים [של המאה ה-20]ֿ הפסיכואנליטיקאי קארל יונג טען כי העולם מורכב מ״סוגים״ שונים של בני אדם – חושבים ומרגישים, מופנמים ומוחצנים (אולם אפילו יונג הזהיר ש״אין דבר כזה מוחצן לגמרי או מופנם לגמרי. אדם כזה יהיה מאושפז בבית משוגעים״). הסיווג של יונג משך את תשומת ליבן של האם והבת, קתרין בריגס ואיזבל בריגס מאיירס (Briggs-Myers), שלא היו בעלות השכלה פורמלית בתחום. כפי שמרְב אמרֶה (Emre) מתאר בספרו The Personality Brokers, שתיהן נסמכו על רעיונותיו של יונג ופיתחו את שאלון האישיות הקרוי על שמן, הנפוץ כל כך בשימושם של יועצים ארגוניים. אולם השאלון הוא בעצם חסר משמעות. רוב האנשים אינם תואמים את סוגי האישיות המוגדרים על פיו אלא נמצאים בין הקטגוריות.

הורות גרועה הייתה המטרה המועדפת שהואשמה באישיות גרועה

במהלך השנים, הורות גרועה הייתה המטרה המועדפת שהואשמה באישיות גרועה. אלפרד אדלר, הפסיכולוג הנודע שפעל המפנה המאה ה-20, האשים אימהות וכתב כי ״בכל מקום שבו מערכת היחסים בין אם לילד אינה מספקת, אנחנו מוצאים לרוב פגמים חברתיים מסוימים בילדים״. מספר חוקרים ייחסו את עליית הנאציזם להורות הקשוחה בגרמניה, שהניבה אנשים מלאי שנאה שהעריצו כוח וסמכות. אולם יכול להיות שכל מדינה הייתה מקבלת בזרועות פתוחות את היטלר: מתברר שהאישיויות הממוצעות במדינות שונות דומות למדי. ולמרות זאת, האמונה כי ההורים אשמים עדיין קיימת, עד כדי כך שרוברטס מסיים את הקורס שהוא מלמד באוניברסיטה של אילינוי בבקשה מהתלמידים שייסלחו לאימותיהם ואבותיהם על תכונות האישיות שהם סבורים שהללו הטמיעו בהם או הורישו להם.

רק בשנות החמישים החוקרים הכירו ברבגוניות האנושית, בכך שאנו יכולים לחשוף פנים מסוימים ולהסתיר לגמרי אחרים. ״כולם, תמיד ובכל מקום, מגלמים תפקיד במידה רבה או קטנה של מודעות״, כתב ב-1950 הפסיכולוג רוברט עזרא פארק (Park). ״אנו מכירים זה את זה בתפקידים הללו. בתפקידים הללו אנחנו מכירים את עצמנו״.

בערך באותה עת, פסיכולוג בשם ג׳ורג׳ קלי (Kelly) החל לרשום ״תפקידים״ מסוימים שעל מטופליו לגלם. פרחי-קיר נבוכים היו נשלחים להתערות בחברה במועדוני לילה, למשל. לקלי הייתה תפישה רומנטית של שינוי; בשלב כלשהו הוא כתב ״כולנו נרוויח אם ננסה להיות משהו אחר מכפי שאנחנו״. על פי ספרי העזרה העצמית שמתפרסמים מדי שנה, זוהי אחת הפילוסופיות הבודדות שכל האמריקנים מצדדים בה.

כשישה שבועות לאחר תחילת הניסוי שלי, הרפתקאותיי כמוחצנת צלחו יותר מכפי שצפיתי. מאחר שהחלטתי לשוחח עם זרים בחתונה של חברתי, ניגשתי לקבוצת נשים וסיפרתי להם כיצד אני והחבר שלי נפגשנו – אני עברתי לגור בחדר שהוא עזב בבית עם שותפים – והן הודיעו ש״זה ה-סיפור של הערב״. מעודדת מהצלחתי, ניסיתי לדבר עם זרים נוספים, אבל די מהר נתקלתי בבעיה הנפוצה בחתונות, בעיית ה״אני שיכורה מכדי לדבר עם אנשים שאינם מכירים אותי״.

כדי לקבל עצות נוספות בעניין המוחצנות, פניתי לג׳סיקה פן (Pan), כתבת לונדונית ומחברת הספר Sorry I’m Late, I Didn’t Want to Come. פן הייתה מופנמת ביותר, מישהי שהייתה מגיעה למסיבות ומיד מסתלקת. בתחילת הספר, היא מחליטה להיות מוחצנת. היא נהגה לגשת לזרים ולשאול אותם שאלות מביכות. היא למדה אימפרוביזציה וסטנד אפ. היא נסעה לבודפשט ומצאה חברים. ותשמעו – היא יצרה קשרים.

קצת מופנמת, קצת מוחצנת: האם היא תשתנה? האם זה חשוב? תצלום: Well-Bred Kannan

תוך כדי כך, פן ״פתחה לרווחה דלתות״ בחייה, כך היא כותבת. ״היכולת להחליף צורה, להשתנות, לנסות תכונות אחרות, להתרחב או להתכווץ כרצוני, מעניקה לי תחושת חירות נפלאה ומקור לתקווה״. פן סיפרה לי שהיא לא ממש הפכה למוחצנת הארד-קור, אבל היא מתארת את עצמה כעת כ״מופנמת חברותית״. היא עדיין זקוקה לבילוי זמן לבדה, אבל היא נכונה יותר לדבר עם זרים ולשאת נאומים. ״זה יעורר בי חרדה, אבל אני אעשה את זה״, היא אמרה. ביקשתי את עצמתה בעניין יצירת חברויות חדשות, והיא אמרה לי משהו ש״מנטורית חברויות״ אמרה לה פעם: ״עשי את הצעד הראשון, ועשי גם את הצעד השני״. כלומר לעתים תצטרכי לפנות פעמיים ברציפות אל שתרצי להתחבר עמם – אסטרטגיה שחשבתי שהיא גסת רוח.

התאמנתי בניסיון להתיידד עם מספר עיתונאיות שהערצתי אבל חששתי להכיר. שלחתי הודעה למישהי שנראתה לי, על סמך כתיבתה, קוּלית וקבענו מפגש לא פורמלי על בירה. אבל בלילה שבו היינו אמורות להיפגש, הייתה אצלה הפסקת חשמל והמכונית שלה נלכדה בחנייה.

במקום לפגוש אותה, שוחחתי עם חברה ותיקה בטלפון, אחת מהשיחות האלה שאפשר לנהל עם מישהי שאת מכירה כבר שנים, על כך שהאנשים הכי גרועים נשארים תמיד הכי גרועים, ואיך כל הבעיות שלך נשארות בלתי פתירות, אבל טוב שאת ממשיכה להתאמץ. בסוף השיחה, הייתי מלאה בתחושה ידידותית. ״אוהבת אותך, ביי!״ אמרתי וניתקתי.

״חחח״, היא כתבה לי בהודעה. ״התכוונת לומר ״אוהבת אותך?״

מי הייתה האולגה החדשה הזאת?

די מהר שמתי לב, שרשימות התודה שלי הן שירי הודיה שחוזרים על עצמם לכל מיני אמצעי נוחות ובידור: נטפליקס, יוגה, טיקטוק, גרביונים, יין. אחרי שחתכתי את האצבע בבישול, הבעתי אסירות תודה על התוכנה שאפשרה לי לדבר במקום להקליד, אבל אז האצבע שלי החלימה

כדי לכתוב את רשימות התודה שלי, קניתי מחברת שעל הכריכה שלה היה כתוב, ״תנו לי את האנרגיות השמשיות האלה״. אבל די מהר שמתי לב, שרשימות התודה שלי הן שירי הודיה שחוזרים על עצמם לכל מיני אמצעי נוחות ובידור: נטפליקס, יוגה, טיקטוק, גרביונים, יין. אחרי שחתכתי את האצבע בבישול, הבעתי אסירות תודה על התוכנה שאפשרה לי לדבר במקום להקליד, אבל אז האצבע שלי החלימה. ״קשה מאוד להמציא דברים חדשים לומר״, כתבתי באחד הימים.

אני חושבת שהבעות התודה אינן טבעיות, כי רוסים מאמינים שהן עלולות לעורר עין רעה. האל שלהם אינו אוהב התרברבויות. גרטשן רובין נתקלה במחסום דומה כשניהלה יומן תודות לקראת כתיבת ספרה ״פרויקט האושר״. ״התחלתי להרגיש חובה כפויה״, היא כתבה, על הנוהג שעצבן אותה יותר משעורר בה אסירות תודה.

הייתי אמורה גם למדוט, אבל לא יכולתי. כמעט בכל עמוד נכתב ביומן שלי, ״מדיטציה זה דפוק!״ ניסיתי מדיטציה מודרכת שכללה נשימות כשספר כבד מונח על בטני – בחרתי את ״מכתבים לוורה״ של נבוקוב – אבל גיליתי שממש קשה לנשום כשיש לך ספר כבד על הבטן.

כתבתי בטוויטר על כישלון המדיטציה שלי, ודן הריס, המגיש לשעבר של מהדורות סוף השבוע של ״בוקר טוב אמריקה״ ענה: ״העובדה שאת שמה לב למחשבות/אובססיות היא הוכחה שאת עושה את זה נכון!״ לקחתי את ספרו של הריס, 10% Happier, המתעד את מסעו מעיתונאי מתוח במיוחד שחווה התקף חרדה בשידור חי, לעיתונאי מתוח במיוחד שמודט לעתים קרובות. בשלב מסוים, הוא נהג למדוט במשך שעתיים ביום.

כשצלצלתי להריס, הוא אמר שזה נורמלי שבזמן מדיטציה את מרגישה כאילו ״את מאמנת את התודעה לא להתנהג כל הזמן כמו כנופיה של סנאים פראיים״. מעטים בלבד ממש מצליחים לסלק כל מחשבה בזמן המדיטציה. העיקר הוא להתמקד בנשימה כמה זמן שרק אפשר – אפילו רק לרגע – לפני שהדעת מוסחת. ואז לעשות את זה שוב ושוב. מדי פעם, כשהריס מודט, הוא עדיין ״מבצע חזרות על איזה נאום אדיר ומלא גידופים שאני עומד לשאת בפני מישהו שפגע בי״. אבל כעת הוא מסוגל לחזור לנשימה מהר יותר, או פשוט לצחוק על כך שהוא אובססיבי.

הריס הציע שאנסה מדיטציית אהבה-טוב לב, שבה מקרינים מחשבות מלאות חיבה כלפי עצמך וכלפי אחרים. זה, כך הוא אמר, ״מניע ספירלה סחרור צמיגי כלפי מעלה, שבו מזג האוויר הפנימי שלך הופך למרגיע יותר ומערכות היחסים שלך הופכות לטובות יותר״. בספרו, הריס מתאר כיצד הוא מודט בחברת אחייניתו בת השנתיים. בעודו חושב על ״כפות רגליה הקטנות״ ו״פניה החמודים עם העיניים הממזריות״, הוא מתחיל לבכות בכי חסר שליטה.

כמה עלוב, חשבתי.

הורדתי את אפליקציית המדיטציה של הריס ופתחתי שיעור במדיטציית אהבה וטוב לב עם המדריכה שרון זלצברג. היא ביקשה שאחזור על משפטים מרגיעים כמו ״אני מאחלת לך שתהיי בטוחה״ או ״שתחיי בקלות״. ואז היא ביקשה שאדמיין את עצמי מוקפת במעגל של אנשים שאוהבים אותי וקורנים טוב לב כלפיי. דמיינתי את משפחתי, את החבר שלי, את חבריי ואת המרצים שלי לשעבר, קורנים חסדים מבטנם כמו דובוני אכפת לי. ״את טובה, את בסדר״ דמיינתי שהם אומרים. לא הספקתי להבין מה קורה וכבר פרצתי בבכי.

בדרך כלל, לא האירוע הוא שמשנה את האישיות שלכם, אלא הדרך שבה אתם חווים אותו. והראיות לכך שאנשים צומחים כתוצאה מקושי הן מעורבות

אחרי שנתיים אכזריות, אנשים אולי תוהים אם העובדה שהם שרדו את המגפה לפחות שיפרה את האישיות שלהם, והפכה אותם לנדיבים יותר ופחות נוטים להתעצבן מדברים קטנים. ״צמיחה בעקבות המגפה״ או הרעיון שאירועים מלחיצים יכולים להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, הוא הנושא המעסיק ענף עולץ במיוחד בפסיכולוגיה. ישנים אירועים גדולים שכנראה באמת משנים את האישיות: אנשים הופכים למצפוניים יותר כשהם מתחילים לעבוד במשרה שמוצאת חן בעיניהם, והם הופכים לפחות נוירוטים כשהם מתחילים מערכת יחסים רומנטית. אבל בדרך כלל, לא האירוע הוא שמשנה את האישיות שלכם, אלא הדרך שבה אתם חווים אותו. והראיות לכך שאנשים צומחים כתוצאה מקושי הן מעורבות. מחקרים על צמיחה בעקבות טראומות נגועים בכך שאנשים אוהבים לומר שהם הרוויחו משהו מהטראומה שחוו. נחמד להאמין בזה – שבעקבות אירוע קשה, הפכתם לחזקים מאי פעם. אבל המחקרים הללו מעידים בעיקר על כך שאנשים מעדיפים לראות את הטוב בדברים.

מה שקובע הוא איך חווינו את המגפה, לא האם היא שינתה את אישיותנו. תצלום: סוזן ג'יין גולדינג.

במחקרים דקדקניים יותר, אין ראיות של ממש להשפעה משנה כזו. דמיאן, הפסיכולוגית מאוניברסיטת יוסטון, בדקה מאות סטודנטים שענו על שאלון האישיות של האוניברסיטה, חודשים אחרי הוריקן הארווי שהשתולל בנובמבר 2017, והיא חזרה על הבחינה שנה לאחר מכן. ההוריקן גרם לנזק נוראי: תלמידים רבים נאלצו לעזוב את בתיהם, אחרים חסרו מזון, מים או טיפול רפואי במשך שבועות. דמיאן גילתה שהמשתתפים שלה לא צמחו, ולא התכווצו. הם נשארו פחות או יותר כפי שהיו. מחקר אחר מראה כי זמנים קשים גורמים לנו לשוב להתנהגויות ותכונות מוכרות, לא להתנסות בחדשות.

משונה לבקש ממי שחווים טראומה לצמוח. זה כמו לפנות לאדם שנפצע ולתבוע, ״טוב, למה לא צמחת, חתיכת בטלן?״ - ההישרדות עצמה מספיקה לגמרי

משונה לבקש ממי שחווים טראומה לצמוח. זה כמו לפנות לאדם שנפצע ולתבוע, ״טוב, למה לא צמחת, חתיכת בטלן?״ אומר רוברטס. ההישרדות עצמה מספיקה לגמרי.

יתכן שבלתי אפשרי לדעת כיצד המגפה תשנה אותנו בממוצע, כי אין ״ממוצע״. אנשים התאמצו לשמור על משרותיהם, בעודם מטפלים בילדים; חלקם איבדו את עבודתם, חלקם איבדו אנשים קרובים. אחרים ישבו בבית והזמינו טייק-אוואי. המגפה בוודאי לא שינתה אתכם אם לא הרגשתם שינוי גדול בזמן המגפה.

אני ויתרתי על הקורס בניהול כעסים אחרי שבוע כדי ללכת להופעה של קאשה. הצדקתי את זה בכך שההופעה היא פעילות קבוצתית, והיא גם גורמת לי אושר. במפגש הבא של הכיתה, דיברנו על סליחה, עניין שהבחור ההוא מסיפור הילדים והנשק לא התמחה בו במיוחד. הוא אמר שבמקום לסלוח לאויביו, הוא רוצה להזמין אותם למפגש על גשר ולהצית את הגשר. חשבתי שמגיע לו כבוד על הכנות – מי אינו רוצה להעלות את אויביו באש? – אבל המדריכים לניהול כעסים נראו פתאום כעוסים בעצמם.

במפגש הבא, אותו בחור נראה מלא חרטה, ואמר שהוא מבין שהוא משתמש בכעס כדי להתמודד עם החיים, וזאת הייתה פריצת דרך גדולה יותר מכפי שאיש צפה. גם אני זכיתי לשבחים, על הנסיעה הרגועה מתמיד הביתה, לביקור אצל הוריי, שהמדריכים שלי אמרו שהיא דוגמה ל״ניהול ציפיות״ טוב.

בו זמנית, חיי החברה שלי החלו פורחים אט אט. מכרה מהטוויטר הזמינה אותי ומספר זרים אחרים לטעימות ויסקי, ואני אמרתי כן אף שאיני אוהבת ויסקי או זרים. בבר, ניהלתי כמה שיחות סתמיות נורמליות ואז לגמתי שתי לגימות אלכוהול וניווטתי את השיחה לנושא שמעניין אותי אישית: האם עליי ללדת תינוק. האישה שארגנה את הטעימות, המכריזה על עצמה כמוחצנת, אמרה שאנשים תמיד אסירי תודה על כך שהיא מארגנת מפגשים חברתיים לכולם. בתחילה, איש לא רוצה לבוא, אבל אנשים תמיד שמחים שבאו.

חשבתי שאולי הוויסקי יוכל להיות ״העניין שלי״, וכדי למחוק מטלה נוספת מהרשימה של הדסון, החלטתי ללכת לבר ויסקי לבדי ולשוחח עם זרים. הובלתי את הטויוטה שלי באומץ רב לאיזה מרכז שכונתי קטן והתיישבתי ליד הבר. שאלתי את הברמן כמה זמן לקח לו לזכור את כל סוגי הוויסקי שבתפריט. ״חודשיים״, הוא אמר וחזר לקלף תפוזים. שאלתי את האישה שישבה לידה אם המתאבן שלה טעים. ״זה טעים!״, אני חשבתי לעצמי שזה נורא ואיום. שלחתי לחבר שלי הודעה וביקשתי שיבוא לפגוש אותי.

האיום הגדול שארב לי באופק היה ההצגה בחוג האימפרוביזציה – מופע חופשי בפני חברים ובני משפחה וכל מי שבמקרה חולף בריצה קלה באזור פארק רוק גרין. בלילה שלפני, התעוררתי שוב ושוב בבהלה מסיוטים עזים שכולם עסקו באימפרוביזציה. ביליתי את היום בצפייה קודרת בפרקים ישנים של תוכנית מערכונים מאולתרים ביוטיוב. ״אני מתוח בשבילך״, אמר החבר שלי כשראה אותי מחבקת כרית נוי בכוח כאילו שהיא גלגל הצלה.

העובדה ששרדתי את האימפרוביזציה גרמה לי להרגיש שאני יכולה לשרוד את הכול, אף שזה בטח נשמע מרגיז לכל אבותיי ששרדו את המצור על לנינגרד

לתאר מופע אימפרוביזציה פירושו להעניש ללא צורך את הקוראים, אבל זה עבר בהצלחה יחסית. לצד החרדה הנוראית, המוח לי מקולל בתשוקה בלתי נשלטת כשל ילד מהגר לעשות כל מה שאנשים רוצים, כדי לזכות בהערכתם. אלתרתי כאילו שמחכה לי ציון סוף סמסטר. בדרך הביתה, החבר שלי אמר, ״עכשיו שראיתי אותך עושה את זה, לא ברור לי למה חשבתי שזה משהו שלא תעזי לעשות״.  גם אני לא ידעתי. זכרתי במעורפל חברים לשעבר שאמרו לי שאני חסרת ביטחון, שאני לא מצחיקה. אבל למה ניסיתי להוכיח שהם צודקים? העובדה ששרדתי את האימפרוביזציה גרמה לי להרגיש שאני יכולה לשרוד את הכול, אף שזה בטח נשמע מרגיז לכל אבותיי ששרדו את המצור על לנינגרד.

מדיטציה או אולי תפילה? בכל אופן מומלץ, בלי ציפיות לשינוי מוחלט באישיות. תצלום: דייב וילסון קמבריה

לבסוף, הגיע היום לאתחל את אישיותי ולראות כמה השתניתי. חשבתי שאני מרגישה רמזים של מטמורפוזה קלה. מדטתי בקביעות, והיו לי מספר מפגשים מהנים עם אנשים שרציתי להתיידד איתם. וכיוון שכתבתי על כך, הייתי חייבת להודות שהדברים החיוביים שעשיתי, אכן קרו לי.

אבל רציתי נתונים קשיחים. הפעם, המבחן אמר לי שהמוחצנות שלי גברה, ועלתה מהאחוזון ה-23 לאחוזון ה-33. הנוירוטיות שלי צנחה מ״גבוהה במיוחד״ ל״גבוהה מאוד״ בלבד, וצנחה אל האחוזון ה-77. והנעימות שלי... טוב, היא צנחה מ״ממוצעת״ ל״נמוכה״.

סיפרתי על התוצאות שלי לבריאן ליטל. הוא אמר שבוודאי חוויתי ״שינוי צנוע״ במוחצנות ובנוירוטיות, אבל גם שאולי פשוט עוררתי לולאות היזון חוזר חיוביות. יצאתי יותר ולכן נהניתי מיותר דברים, ולכן יצאתי לבילויים נוספים וכן הלאה.

אבל למה לא הפכתי לנעימה יותר? ביליתי חודשים במחשבות על טובם של בני אדם, הקדשתי שעות לניהול כעסים ואפילו שלחתי כרטיס ברכה דיגיטלי לאמי. ליטל שיער שאולי ההתנהגות השונה כל כך שלי, הדגישה את התחושה הפנימית שלי שלפיה אסור לבטוח בבני אדם. או שהתעוררה בי תגובה לא מודעת לכל אסירות התודה הדביקה הזו. שניסיתי כל כך עד שהבאתי להתקדמות שלילית, ״אני חושב שזה די מצחיק״, הוא אמר.

אולי יש בעובדה שאני לא אדם חדש לגמרי הקלה. ליטל אומר שהתנהגות על פי תכונות חופשיות – כלומר בניגוד לאופיינו – במשך זמן רב מדי, עשויה להזיק, כי אנחנו עלולים לחוש שאנחנו מדכאים את האני האמיתי שלנו. ואז מרגישים שחיקה או ציניות.

יתכן שהפתרון אינו מעבר קבוע לצד השני של סולם האישיות, אלא איזון בין שני הקצוות, או כוונן האישיות בהתאם למצב. ״מה שהופך את תכונת אישיות לכזאת שמקשה על ההסתגלות אינו הציון הגבוה או הנמוך שלנו בנוגע אליה, אלא הקשיחות במצבים שונים״, אמרה לי הרדן, הגנטיקאית ההתנהגותית.

״אז זה בסדר להיות קצת כלבתית בתוך הלב, כל עוד את יכולה לכבות את זה?״ שאלתי אותה.

״אנשים שאומרים שהם לעולם אינם כלבתיים בלבם משקרים״, היא אמרה.

סוזאן קיין (Cain), מחברת הספר ״שקט״ והמופנמת המפורסמת ביותר בעולם, אינה להוטה לעודד את הרעיון שלפיו על המופנמים לנסות להיפתח יותר. בשיחת טלפון, היא תהתה למה אני בכלל רוצה להיות מוחצנת יותר. החברה לעתים קרובות מעודדת אנשים להתמודד עם תכונות שזוכות לשבחים – דייקנות, עליזות, חברותיות. אבל ישנם גם יתרונות לנטייה לאינטרוספקציה, סקפטיות ואפילו למעט נוירוטיות. היא אמרה שיכול להיות שלא שיניתי את המופנמות הבסיסית שלי, שפשוט רכשתי יכולות חדשות. היא חשבה שאוכל כנראה לשמר את האישיות החדשה הזו, כל עוד אמשיך למלא את המשימות שהביאו אותי עד הלום.

הדסון הזהיר אותי שציוני אישיות משתנים מעט מרגע לרגע. כדי לקבל תוצאות בטוחות, כדאי היה שאענה על השאלון יותר מפעם אחת. למרות זאת הייתי בטוחה שהתחולל בי שינוי מסוים. שבועות מספר לאחר מכן, כתבתי מאמר שממש הכעיס אנשים בטוויטר. זה קורה לי פעם או פעמיים בשנה, ולרוב אני סובלת מאפוקליפסה פנימית מתונה. אני נלחמת באנשים בטוויטר תוך כדי בכי, מצלצלת לעורך שלי בבכי ומגגלת בבכי ״איך להפוך לסוכנת ביטוח״. הפעם הייתי לחוצה וכעוסה, אבל רק חיכיתי עד שזה חלף.

יתכן שהחולשה האמיתית של ההצעה ״לשנות את אישיותך״ היא העובדה שהיא רומזת ששינוי קטן אינו שינוי של ממש. אבל להיות שונה מעט, פירושו בכל זאת להיות שונה – להיות אותו דבר, רק מצוידת בשריון טוב יותר

שיפור צנוע כזה, כך הבנתי, הוא המטרה של כל כך הרבה ספרי עזרה עצמית. שעות של מדיטציה מדי יום הפכו את הריס למאושר בעשרה אחוזים בלבד. המטפלת שלי תמיד מציעה דרכים שבהן אני אעבור מרמת חרדה 10 ל-9. חלק מהכדורים נוגדי הדיכאון גורמים לאנשים להרגיש מעט פחות מדוכאים, ובכל זאת הם נוטלים אותם במשך שנים. יתכן שהחולשה האמיתית של ההצעה ״לשנות את אישיותך״ היא העובדה שהיא רומזת ששינוי קטן אינו שינוי של ממש. אבל להיות שונה מעט, פירושו בכל זאת להיות שונה – להיות אותו דבר, רק מצוידת בשריון טוב יותר.

הפסיכולוג המנוח קרל רוג׳רס כתב פעם, ״כשאני מקבל את עצמי כפי שאני, אז אני יכול להשתנות״, ולשם בערך הגעתי. אולי אני בסך הכול מופנמת קטנה וחרדתית שמתאמצת להיות קצת פחות כזו. אני יכולה ללמוד למדוט. אני יכולה לדבר עם זרים. אני יכולה להיות העכבר שמתנהל לו בנאות-עכבר, אפילו אם לעולם לא אהיה המנהיגה שם. למדתי לגלם תפקיד של אדם רך, רגוע ומוחצן, ותוך כדי כך למדתי להכיר את עצמי.

אולגה קזאן (Khazan) היא חברת מערכת האטלנטיק. היא מחברת הספר Weird: The Power of Being an Outsider in an Insider World.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2021 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: משתנים, האמנם? תצלום: רוסטיסלב סבצ'ין, unsplash.org

Photo by Rostyslav Savchyn on Unsplash