השחר של הכול

לפני שנים רבות, כשהייתי מרצה זוטר באוניברסיטת ייל, התקשרתי לעמית ממחלקת האנתרופולוגיה כדי לבקש ממנו עזרה בפרויקט שעבדתי עליו. לא ידעתי כלום על הבחור הזה. בחרתי בו רק כי הוא היה צעיר, והנחתי שמסיבה זו יסכים לשוחח איתי.

חמש דקות מתחילת הפגישה כבר הבנתי שלפניי נמצא גאון. לא אדם חכם נורא – גאון. יש פה הבדל איכותני. הרגשתי שהאדם היושב מולי משתייך לסדר גבוה יותר של קיום, כמו מבקר מממד אחר. מעולם לא חוויתי דבר כזה. מהר מאוד הפסקתי לנסות לעמוד בקצב שלו וניסיתי פשוט לשרוד בשיחה. לבסוף ויתרתי גם על זה, ובמקום זאת ישבתי ובהיתי בו בפליאה.

דייוויד גרייבר ביסס את עצמו לא רק כאחד מההוגים החברתיים הבולטים של ימינו – מקורי באופן בלתי רגיל, רחב אופקים להדהים, בעל ידע כללי יוצא דופן – אלא גם כמנהיג ארגוני האינטלקטואלים של השמאל האקטיביסטי משני צדי האוקיינוס האטלנטי, שנודע, בין היתר, כאחד האנשים שעזרו להשיק את תנועת Occupy ולטבוע את סיסמתה "אנו 99 האחוזים"

האדם המדובר הוא דייוויד גרייבר (Graeber). בעשרים השנה שחלפו מאז אותה פגישה, הוא פרסם שני ספרים; פוטר ממשרתו באוניברסיטה למרות הרקורד המצוין שלו (מהלך שיוחס על ידי כולם לעמדותיו הפוליטיות הרדיקליות); פרסם שני ספרים נוספים;התקבל לעבודה באוניברסיטת גולדסמיתס בלונדון; פרסם עוד ארבע ספרים, בהם Debt: The First 5,000 Years, היסטוריה חלופית מרשימה להפליא של החברה האנושית משוּמֵר ועד ימינו; התקבל לעבודה בבית הספר לכלכלה של לונדון; פרסם שני ספרים נוספים והיה כותב שותף של עוד אחד; וביסס את עצמו לא רק כאחד מההוגים החברתיים הבולטים של ימינו – מקורי באופן בלתי רגיל, רחב אופקים להדהים, בעל ידע כללי יוצא דופן – אלא גם כמנהיג ארגוני האינטלקטואלים של השמאל האקטיביסטי משני צדי האוקיינוס האטלנטי, שנודע, בין היתר, כאחד האנשים שעזרו להשיק את תנועת Occupy ולטבוע את סיסמתה "אנו 99 האחוזים".

ב־2 בספטמבר 2020, בגיל 59, מת דייוויד גרייבר מדלקת לבלב שהובילה לנמק, במהלך חופשה בוונציה. הבשורה טלטלה אותי. כמה ספרים אבדו לנו, חשבתי, ספרים שכבר לא ייכתבו? כמה תובנות, כמה תבונה, נדמו לעד? לכן פרסום הספר "השחר של הכול: היסטוריה חדשה של האנושות" (The Dawn of Everything: A New History of Humanity) הוא מר-מתוק, הן מתנה אחרונה בלתי צפויה והן תזכורת למה שהיה יכול להיות. בהקדמה כותב דייוויד וֶנגרוֹ (Wengrow), ארכיאולוג מיוניברסיטי קולג' לונדון ושותפו של גרייבר לכתיבת הספר, שהם תכננו לכתוב יחד לא פחות משלושה ספרי המשך.

דייוויד גרייבר: מלומד, אקטיביסט, מהפכן וגאון רב תחומי. תצלום: גווידו ון ניספן

ואיזו מתנה נהדרת זו. מדובר בפרויקט שאפתני להפליא, בדיוק כפי שמשתמע מהכותרת. "השחר של הכול" חותר תחת התפישה המקובלת של ההיסטוריה החברתית האנושית, זו שפותחה לראשונה על ידי הובס ורוסו, הורחבה על ידי הוגים נוספים אחריהם והיא מופצת בימינו על ידי ג'ארד דיימונד, יובל נח הררי, סטיבן פינקר ואחרים; התפישה שאותה מקבלים כולם, פחות או יותר. הסיפור הולך ככה: היה היו בני אדם שחיו בחבורות שוויוניות קטנות של ציידים-לקטים (המצב הטבעי כביכול). ואז באה המצאת החקלאות, שהובילה לעודף ייצור, וכפועל יוצא לגידול האוכלוסייה וללידת הרכוש הפרטי. החבורות הפכו לשבטים, והיקפי האוכלוסייה הגדולים חייבו התארגנות מפותחת יותר: ריבוד חברתי, התמחויות. צ'יפים, לוחמים וכוהנים.

בסופו של דבר נולדו הערים ועמן נולדה הציביליזציה – אוריינות, פילוסופיה, אסטרונומיה; היררכיות של עושר, מעמד וכוח; הממלכות והאימפריות הראשונות. כעבור אלפי שנים נולדה המדינה הבירוקרטית המודרנית בעזרת המדע, הקפיטליזם והמהפכה התעשייתית. הסיפור הזה הוא ליניארי (השלבים מתרחשים בזה אחר זה לפי סדר, ואין דרך חזרה), אחיד (השלבים מתרחשים באותו סדר בכל מקום), פרוגרסיבי (השלבים הם "שלבים" במובן המהותי של המילה, כלומר הם מובילים מנמוך לגבוה, מפרימיטיבי למתוחכם), דטרמיניסטי (ההתפתחות מונעת על ידי הטכנולוגיה, לא על ידי בחירה אנושית) וטלאולוגי (התהליך מגיעו לשיאו בנו).

המחברים דורסים את העמדה שלפיה בני האדם הם אובייקטים פסיביים הנתונים באופן מלא להשפעתם של כוחות חומריים ומיטלטלים להם בחוסר אונים על מסוע טכנולוגי שלוקח אותנו בקו ישיר מסרנגטי אל משרד הרישוי. הם מראים שהיו לנו אפשרויות, ושקיבלנו החלטות

והנה עוד מאפיין של הסיפור הזה, לפי גרייבר וונגרו – הוא שגוי לחלוטין. על סמך שפע של תגליות ארכיאולוגיות חדשות מכל העולם, ובעזרת קריאה מעמיקה במקורות היסטוריים שלא זכו לתשומת לב מספקת (אורך הביבליוגרפיה שלהם הוא 63 עמודים), המחברים מרסקים את כל רכיבי הסיפור ההיסטורי המקובל. לא זאת בלבד, אלא שהם מרסקים גם את ההנחות היסודיות שלו. נכון, היו לנו חבורות, שבטים, ערים ומדינות. היו גם חקלאות, אי שוויון ובירוקרטיה. אבל המהות של כל אחת מהתופעות האלה, אופן ההתפתחות שלהן, והגורמים שדחפו אותנו לעבור מאחת לאחרת – את כל אלה ועוד המחברים משכתבים. יתרה מזאת, הם דורסים את העמדה שלפיה בני האדם הם אובייקטים פסיביים הנתונים באופן מלא להשפעתם של כוחות חומריים ומיטלטלים להם בחוסר אונים על מסוע טכנולוגי שלוקח אותנו בקו ישיר מסרנגטי אל משרד הרישוי. הם מראים שהיו לנו אפשרויות, ושקיבלנו החלטות. לא רק שאופן ההתבוננות של גרייבר וונגרו על 30 אלף השנים האחרונות שונה בתכלית מכל מה שאנו רגילים אליו, אלא שהוא גם הרבה יותר מעניין: מרובד, מפתיע, פרדוקסלי, מעורר השראה.

מחשבה סימבולית מפותחת, וגם יכולת בניה, התארגנות ומשטר ניכרת באתר הניאוליתי Göbekli Tepe, מהשנים 9500 עד 800 לפנה"ס. תצלום: TVCultureNL

עיקר הספר (המונה יותר מ־500 עמודים) הוא מסע מעידן הקרח אל המדינות המוקדמות (מצרים, סין, מקסיקו, פרו). אבל הוא מתחיל בהצצה אל תקופה מוקדמת אף יותר מעידן הקרח, אל שחר המין האנושי. ההומו ספיינס התפתח באפריקה, אך לא רק בסוואנות המזרחיות, אלא לכל אורכה ורוחבה של היבשת, ממרוקו ועד כף התקווה הטובה, והיה לו גם מגוון גדול של גרסאות אזוריות, שרק בהמשך התכנסו והפכו לבני האדם המודרניים. במילים אחרות, לא היה גן עדן אנתרופולוגי – שום מישור טנזני שמאוכלס ב"חווה אמנו המיטוכונדריאלית" וצאצאיה. ומה באשר לפער בין עשרות אלפי השנים בין התפתחותנו הביולוגית, הטומנת בחובה את היכולת הקוגניטיבית לקיים תרבות, לבין התפתחותה של התרבות בפועל? אז לפי המחברים, הפער הזה הוא באשליה. ככל שמעמיקים לחקור, בייחוד את אפריקה (במקום להתמקד באירופה, שבני האדם הופיעו בה בשלב מאוחר יחסית), כך מוצאים ראיות מוקדמות יותר ויותר להתנהגות סמלית מורכבת.

חברה ילידית מאזור האמזונס השתמשה בשתי צורות שונות לחלוטין של ארגון חברתי והחליפה ביניהן בהתאם לעונה: חבורות נוודיות קטנות ואוטוריטריות בחודשים היבשים; ובעונות הגשומות, יישובים גדולים המתבססים על החלטות משותפות וניזונים מגידול פירות וירקות בבוסתנים

הראיות האלה ואחרות – מעידן הקרח, מקבוצות אירואסייתיות וצפון אמריקניות ילידיות מאוחרות יותר – מלמדות אותנו שחברות ציידים-לקטים היו הרבה יותר מורכבות ומגוונות מכפי שתיארנו לעצמנו, כך טוענים המחברים. הם מציגים בפנינו אתרי קבורה מפוארים מעידן הקרח (באחד האתרים האלה, עבודת החרוזים לבדה תבעה כפי הנראה יותר מעשרת אלפים שעות עבודה), ואתרים אדריכליים אדירים כמו גֶבֶּקלי טֶפֶּה בטורקיה של ימינו, המתוארך לשנת 9000 לפני הספירה בערך (לפחות 6000 שנה לפני סטונהנג') ובו תחריטים מפורטים של חיות בר. הם מספרים לנו על "פּובֶרטי פּוֹינט", אוסף של תלים עצומים סימטריים שהוקמו בלואיזיאנה בסביבות 1600 לפני הספירה – "מטרופולין של ציידים-לקטים בגודל עיר-מדינה מסופוטמית". הם מתארים חברה ילידית מאזור האמזונס שהשתמשה בשתי צורות שונות לחלוטין של ארגון חברתי והחליפה ביניהן בהתאם לעונה (חבורות נוודיות קטנות ואוטוריטריות בחודשים היבשים; ובעונות הגשומות, יישובים גדולים המתבססים על החלטות משותפות וניזונים מהורטיקולטורה). הם מספרים על ממלכת קלוּסָה, מונרכיה של ציידים-לקטים שהספרדים מצאו כשהגיעו לפלורידה. כל התרחישים האלה הם בלתי נתפשים במסגרת הסיפור המקובל.

העבר והמורשת של ילידים כוללים צורות התארגנות שונות בתכלית, ואין להטיל עליהם את הסדרים המוכרים לנו מספרי הלימוד האירופים: דיוקן של אישה מבנות ה-Seminole בפלורידה (1834), ג'ורג' קטלין, מוזיאון סמית'סוניאן. תצלום: ויקיפדיה

הנקודה המהותית היא שהציידים-לקטים קיבלו החלטות – מודעות, מכוונות, קולקטיביות – בנוגע לארגון החברות שלהם: לחלוקת העבודה, לחלוקת העושר, לחלוקת הכוח. רוצה לומר, הם עסקו בפוליטיקה

הנקודה המהותית היא שהציידים-לקטים קיבלו החלטות – מודעות, מכוונות, קולקטיביות – בנוגע לארגון החברות שלהם: לחלוקת העבודה, לחלוקת העושר, לחלוקת הכוח. רוצה לומר, הם עסקו בפוליטיקה. היו ביניהם כאלה שהתנסו בחקלאות והחליטו שהיא אינה שווה את המאמץ. אחרים הביטו בשכניהם והחליטו לחיות באופן שונה ככל האפשר – תהליך שגרייבר וונגרו מתארים בפרוטרוט בהקשר של הקבוצות הילידיות בצפון קליפורניה. אלה היו קבוצות של "פוריטנים" שחרתו על דגלם את החסכנות, הפשטות, הכסף והעבודה, בניגוד לראשי השבטים של צפון מערב היבשת, שהיו ראוותניים והחזיקו בעבדים. אין סיבה לחשוב שחברי הקבוצות האלה היו הפראים הפשוטים שאנו נוהגים לדמיין לעצמנו, שהם היו פתיים נטולי מודעות עצמית שחיו בהווה נצחי או בזמן חלום מעגלי וחיכו ליד המערבית שתבוא ותישא אותם אל ההיסטוריה.

המחברים לוקחים את נקודת המבט הזאת הלאה, אל ימי התהוות החקלאות, הערים והמלכים. לשיטתם, במקומות שבהם התפתחה החקלאות לראשונה, לפני כעשרת אלפים שנה, היא לא הפכה להיות צורת החיים השלטת בבת אחת, באופן גורף ומוחלט (היא גם לא התחילה רק בקומץ של מרכזים – מסופוטמיה, מצרים, סין, מֶסוֹ־אמריקה, פרו, קרי המקומות שהאימפריות הראשונות יופיעו בהם – אלא דווקא ב־15-20 מקומות שונים). מרבית הפעילויות החקלאיות המוקדמות נערכו במישורי הצפה, באופן עונתי, בביצות ובעמקים שבהם זרמו נהרות. זהו תהליך הדורש הרבה פחות עבודה מאשר סוגי החקלאות המוכרים לנו כיום, והוא אינו מוביל בהכרח להתפתחות של רכוש פרטי. המחברים מכנים את סוג החקלאות הזאת בשם "התעסקות בחקלאות": חקלאות שהיא רכיב אחד בלבד מכלל פעילויות ייצור המזון, הכוללות ציד, גידול עדרים, ליקוט והורטיקולטורה.

ההתיישבות קדמה לחקלאות – ולא להיפך, כפי שחשבנו. החקלאות המוקדמת גילמה את מה שגרייבר וונגרו מכנים "האקולוגיה של החופש": החופש להרחיב את הפעילות החקלאית או לצמצם אותה, לא להיכבל בדרישותיה, לא להסתכן לשווא בגלל שבריריותהּ האקולוגית

במילים אחרות, ההתיישבות קדמה לחקלאות – ולא להיפך, כפי שחשבנו. לא זו אף זו, אלא שנדרשו לסהר הפורה כשלושת אלפים שנה להגיע משלב התִרבוּת הראשוני של דגני הבר עד להשלמת תהליך הביות שלהם – ולפי ניתוחים עדכניים, זה משך זמן ארוך פי עשרה מכפי שהיה התהליך הזה אורך אילו השיקולים הביולוגיים היו השיקולים היחידים. החקלאות המוקדמת גילמה את מה שגרייבר וונגרו מכנים "האקולוגיה של החופש": החופש להרחיב את הפעילות החקלאית או לצמצם אותה, לא להיכבל בדרישותיה, לא להסתכן לשווא בגלל שבריריותהּ האקולוגית.

ולא רק החיטה: גם התירס מקפל סיפור של הרחבה וצמצום החקלאות ושל ביות הדרגתי ומורכב. תצלום: מרקוס וינקלר

הפרקים העוסקים בערים חותרים תחת התפישה שאומרת כי אוכלוסיות גדולות זקוקות לשכבות של ביורוקרטיה – שהגודל מוביל בהכרח לאי שוויון פוליטי. היו ערים מוקדמות רבות, עם אלפי תושבים, שלא נשאר מהן שום סימן למנהל ריכוזי: שום ארמון, שום מתקן אחסון קהילתי, שום הבחנה ניכרת בין דרגות של עושר. זה נכון גם לערים המוקדמות מכול – אתרים אוקראיניים כמו טַליאנקי, שהתגלה רק בשנות השבעים ומתוארך בערך ל־4100 לפני הספירה, מאות שנים לפני אוּרוּכּ (אֶרֶך), העיר העתיקה ביותר המוכרת לנו במסופוטמיה. אפילו ב"ארץ המלכים" ההיא, הגישה העירונית קדמה למונרכיה במאות שנים. וגם אחרי שעלו המלכים, "מועצות עממיות ואסיפות אזרחים", כותבים גרייבר וונגרו, "היו מאפיינים קבועים של הממשל", בעלי כוח ואוטונומיה אמיתיים. למרות מה שהיינו רוצים לחשוב, המוסדות הדמוקרטיים לא נוצרו בבת אחת, אלפי שנה אחר כך, באתונה.

סביר להניח שהאריסטוקרטיה נולדה דווקא ביישובים קטנים יותר, אצל חברות הלוחמים ששגשגו ברמות הלבנט ובמקומות נוספים, ושאותן אנו מכירים מהשירה האפית – אורח חיים שבינו לבין המדינות החקלאיות היה מתח לאורך כל ההיסטוריה של אירואסיה, מהומרוס ועד למונגולים ואחריהם

סביר להניח שהאריסטוקרטיה נולדה דווקא ביישובים קטנים יותר, אצל חברות הלוחמים ששגשגו ברמות הלבנט ובמקומות נוספים, ושאותן אנו מכירים מהשירה האפית – אורח חיים שבינו לבין המדינות החקלאיות היה מתח לאורך כל ההיסטוריה של אירואסיה, מהומרוס ועד למונגולים ואחריהם. אבל המופע המרתק ביותר של שוויוניות עירונית בספרם של גרייבר וונגרו הוא בלי ספק טֵאוֹטִיװאקאן, עיר מסו־אמריקנית שהשתוותה בגודלה ובתפארתה לרומא הקיסרית, בת תקופתה. אחרי שהידרדרה אל האוטוריטריות, תושביה שינו מסלול בפתאומיות, זנחו את בניית האנדרטאות ואת קורבן האדם והחליפו אותם בבניית דיור ציבורי איכותי. "אזרחים רבים", כותבים המחברים, "נהנו מאיכות חיים שנדיר מאוד להשיג בחתך רחב כזה של האוכלוסייה העירונית בכל תקופה בהיסטוריה, כולל זו שלנו".

יתכן שרומא הקיסרית השתוותה אליה, ספק אם אנו התעלינו עליה: פירמידת השמש בטאוטיוואקאן (מקסיקו של ימינו) שתושביה שינו מסלול בפתאומיות, זנחו את בניית האנדרטאות ואת קורבן האדם והחליפו אותם בבניית דיור ציבורי איכותי. תצלום: סמנתה ולאסקס

מהי מדינה? לא חבילה אחת יציבה ששרדה מאז מצרים הפרעונית ועד ימינו, אלא שילובים משתנים של שלוש צורות שליטה בסיסיות: שליטה בָּאלימות (ריבונות), שליטה במידע (בירוקרטיה) וכריזמה אישית (המתבטאת, למשל, בבחירות). יש מדינות שהתאפיינו רק בשתיים מצורות השליטה האלה, אחרות רק באחת

וכך אנו מגיעים אל המדינה, עם מבני השלטון הריכוזיים שלה, המופיעים במגוון גלגולים בממלכות גדולות, באימפריות, ברפובליקות מודרניות. בעגת האקולוגיה, המדינה הזו היא לכאורה צורת ה"קליימקס" של הארגון החברתי האנושי, כלומר צורה של שיווי משקל מוחלט. מהי מדינה? שואלים המחברים. לא חבילה אחת יציבה ששרדה מאז מצרים הפרעונית ועד ימינו, אלא שילובים משתנים של שלוש צורות שליטה בסיסיות, שאותן הם מונים: שליטה בָּאלימות (ריבונות), שליטה במידע (בירוקרטיה) וכריזמה אישית (המתבטאת, למשל, בבחירות). יש מדינות שהתאפיינו רק בשתיים מצורות השליטה האלה, אחרות רק באחת – מה שאומר שאיחודן של כל השלוש יחד, כפי שקורה במדינה המודרנית, אינו בלתי נמנע (ואף עשוי להיעלם מחיינו אט אט עם עלייתן של הבירוקרטיות הגלובליות, כמו ארגון הסחר העולמי). המסקנה החשובה כאן היא שהמדינה עצמה אינה בלתי נמנעת. במשך רוב 5,000 השנה האחרונות, כותבים המחברים , ממלכות ואימפריות היו "איים חריגים של היררכיה פוליטית המוקפים בשטחים גדולים הרבה יותר שתושביהם... נמנעו באופן שיטתי ממערכות מקובעות ומקיפות של סמכות".

האם "הציביליזציה" שווה את המאמץ, שואלים המחברים, בהנחה שציביליזציה – מצרים העתיקה, האצטקים, רומא הקיסרית, הקפיטליזם הבירוקרטי המודרני שנאכף על ידי האלימות של המדינה – משמעה אובדן שלוש החירויות הבסיסיות שהם מזהים: החירות לא לציית, החירות ללכת למקום אחר, והחירות ליצור התארגנויות חברתיות חדשות? ואולי פירושה של הציביליזציה דווקא "עזרה הדדית, שיתוף פעולה חברתי, אקטיביזם אזרחי, הכנסת אורחים [וכן] דאגה פשוטה לזולת"?

אלה שאלות שגרייבר, אנרכיסט מושבע – שלא תמך באנרכיה אלא באנרכיזם, בתפישה שאומרת כי אנשים יכולים להסתדר מצוין בלי ממשלות – שאל במהלך הקריירה שלו. "השחר של הכול" מתחיל ומסתיים בתיאור של גישה שהמחברים מגדירים "הביקורת הילידית". בפרק מרשים במיוחד הם מתארים את המפגש בין הצרפתים הראשונים שהגיעו לצפון אמריקה, בעיקר מיסיונרים ישועים, ובין שורה של אינטלקטואלים ילידיים – אנשים שירשו מסורת ארוכה של מחלוקות ודיונים פוליטיים, אנשים שחשבו עמוקות ודיברו נחרצות על סוגיות כמו "נדיבות, חברותיות, עושר חומרי, פשיעה, ענישה וחירות".

הצרפתים הביאו לצפון אמריקה את עצמם ואת צורת החיים וההתארגנות שלהם: אחד הבניינים הראשונים בקוובק, שנוסדה ב-1608, איור מאת Samuel de Champlain, תצלום: ויקיפדיה

המחברים טוענים באופן משכנע שההשקפות הילידיות, שנלקחו אחר כך לאירופה והופצו בה, היו השראה לנאורות: גרייבר וונגרו מציינים כי האידיאלים של חופש, שוויון ודמוקרטיה נעדרו עד אז מהמסורת הפילוסופית המערבית

הביקורת הילידית שהאינטלקטואלים האלה מנסחים בדיון עם בני שיחם הצרפתים, מסתכמת בגינוי גורף של החברה הצרפתית, וכפועל יוצא האירופאית: הדוגמטיות והאי־רציונליות הדתית שלה, ומעל לכול, האי־שוויון המחריד והיעדר החופש. המחברים טוענים באופן משכנע שההשקפות הילידיות, שנלקחו אחר כך לאירופה והופצו בה, היו השראה לנאורות (גרייבר וונגרו מציינים כי האידיאלים של חופש, שוויון ודמוקרטיה נעדרו עד אז מהמסורת הפילוסופית המערבית). הם אף טוענים שהתיאור המקובל של ההיסטוריה האנושית כסאגה של קדמה חומרית, התפתח כתגובה לביקורת הילידית, וזאת כדי להציל את כבוד המערב. אנחנו עשירים יותר, אומר ההיגיון של הסיפור ההיסטורי הרווח, ולכן אנו טובים יותר. המחברים מבקשים מאיתנו לחשוב מחדש על פירוש המילה "טוב יותר".

"השחר של הכול" אינו טיעון בעד אנרכיזם, אף שהערכים האנרכיסטיים – אנטי-אוטוריטריות, דמוקרטיה השתתפותית, קומוניזם גמיש – מהדהדים בו ללא הרף. מעל לכול, זהו טיעון בעד האפשרות, שהייתה ערך עליון מבחינת גרייבר. אפשר להגדיר את הספר הזה כ"בלגן מפואר", שכן הוא מלא בסטיות מרתקות מהנושא, בשאלות פתוחות ובחתיכות חסרות. הוא שואף להחליף את הסיפור ההיסטורי השולט, אך לא בסיפור אחר פרי מוחם של המחברים, אלא בקווי המתאר של תמונה שרק הולכת ומתחילה להתבהר, ומציגה בפנינו עבר אנושי שופע התנסות פוליטית ויצירתיות.

"איך נתקענו?" שואלים המחברים – כלומר נתקענו בעולם של "מלחמה, חמדנות, ניצול [ו]אדישות מערכתית לסבלו של הזולת"? זאת שאלה לא רעה בכלל. "אם דבר מה אכן השתבש באופן מחריד במהלך ההיסטוריה האנושית", הם כותבים, "אז אולי השיבוש החל כשאנשים איבדו את החופש לדמיין צורות אחרות של קיום חברתי ולממש אותן". לא ברור לי כמה אפשרויות נותרו לנו כעת, בעולם של מדינות שאוכלוסיותיהן מונות עשרות או מאות מיליוני בני אדם. אבל אין ספק שאנחנו תקועים.

ויליאם דֶרֶסְיֶיוויץ (Deresiewicz) הוא מחבר הספר The Death of the Artist: How Creators Are Struggling to Survive in the Age of Billionaires and Big Tech (משנת 2020).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תרגם במיוחד לאלכסון: תומר בן אהרון

Copyright 2021 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תמונה ראשית: פירמידות גיזה משוקפות בשמיים. תצלום: גרנט פיינט, אימג'בנק / גטי ישראל