יקראו ההורים ויחליטו

גדלתי על מעשיות האחים גרים. ב-1948, במלחמה, פונתה משפחתי למקלט תת-קרקעי של תנובה בשכונת גאולה בירושלים, למשך כחודש וחצי. הייתי בן חמש. אמי, ילידת וינה, תרגמה לי אחדות ממעשיות האחים גרים לעברית וכך נרגעתי קצת ממוראות ההפגזות וההפצצות, כי בסוף הטובים מנצחים, במעשיות. כארבעים וכמה שנים מאוחר יותר נסעתי לעיר קאסל בגרמניה, שגם בה עיבדו וערכו האחים גרים את האוסף, והשלמתי את תרגום הקובץ המלא – אוצר של יופי וחוכמה. בין ההאזנה למעשיות בילדותי לבין תרגומן לעברית, הספקתי לספר רבות מהן לשישה ילדים שגידלתי, לחמשת נכדיי ולאחרונה גם לבן זקוניי הצעיר. הוא מתחיל להיגמל מהן לאחרונה ועובר, מה לעשות, למשחקי מחשב אלימים, עצבניים ולרוב גם מדכאי דמיון.

כון, רבות מהן אכזריות, כשם שהייתה ואולי עודנה הסביבה שהולידה את האכזריות, אך הן אינן מרושעות יותר מסיפורי המקרא העבריים

נתקלתי לא אחת בהתנגדויות אקדמיות-חינוכיות ואישיות למיניהן למעשיות, בשל אכזריותן. נכון, רבות מהן אכזריות, כשם שהייתה ואולי עודנה הסביבה שהולידה את האכזריות, אך הן אינן מרושעות יותר מסיפורי המקרא העבריים (עקדת יצחק היא רק דוגמה נוקבת אחת), מזוועות המיתולוגיה היוונית ומאימת המיתוסים הנורדיים, מאֵימֵי הפולקלור ההינדי וממעשיות רוסיות, איטלקיות, איריות ואנגליות נוראות, ואפילו מאוסף מעשיות מקסים ובהחלט לא תמיד נינוח של יהודי מרוקו, שערך חוקר הפולקלור דב נוי. הטענה הנפוצה על כך שמעשיות האחים גרים מטרימות את מעשי הנאצים היא שגויה בה במידה שהיא מטופשת. ועדיין, כשמזדמן לי לקרוא לקטנים מתוך האוסף, יש מעשיות שעליהן אפילו אני פוסח בגלל הבשר והדם המטפוריים או הממשיים הנוטפים מהם.

האחים גרים (משמאל וילהלם, מימין יקוב), בדיוקן משנת 1855, מאת אליזבת באומן. תצלום: ויקיפדיה

האחים גרים קראו למבחר שאספו מפי מספרות "מעשיות לילדים ולבית", מתוך הבנה, שיש סיפורים המתאימים לצעירים, יש – למבוגרים ולזקנים, חלק מהם – לכול; איש ואישה על פי השגתם, ילדה וילד על פי יכולתם, אם ברמת הפשט העלילתי ואם ברמת הדימויים. אך מאחר שכאשר מספרים את הסיפורים "נכון"  ובביצוע ראוי, כלומר מפרשים אותם בהדגשות עדינות ולא מוגזמות של קולות, דמויות, הפחדות ושאר תרגילי משחק מיותרים של מבוגרים תאבי הצגות, גובר הסיכוי שאלה יצרו במאזינים הצעירים תמונת דמיון עצמאית, עשירה ויצירתית, לא פחות מווידיאו קליפ אלים של ״הנסיך הדרקון״, למשל. במחקר מעניין  של ניל פוסטמן, שראה אור בספר שכותרתו ״אבדן הילדות״,התבקשו ילדים לציין מה עדיף בעיניהם - סיפור מוסרט, הצגת תיאטרון של אותו סיפור או סיפורו מפי מספר.ת. הרוב העדיפו לשמוע בעל–פה – כי התפאורה, שיצרו הילדים בחלל הגולגולת הפרטי שלהם עצמם, יפה יותר, כך הם אמרו.

בא ואמא, כשתספרו מעשיות לילדיכם בדקו אם ואיך ועד כמה אתם מזדהים עם הסיפור לעומק

בחרתי במספר מעשיות שמוטב להן, מניסיוני ולטעמי בלבד, להמתין לילדים שיגדלו בטרם יאזינו להן.

אפתח ב״כותונת המתים״, בשל משמעותו האישית של הסיפור בחיי. בתאונת שחייה לפני שנים רבות טבע במשפחתי ילד ובשבעה, שבה נכחתי, התפרצה לפתע אמו בזעקה לעבר אביו: "תן לו ללכת! שחרר אותו!!" בסיפור של האחים גרים הילד המת עצמו מבקש מאמו לשחרר אותו מכבלי החיים: "אמא, אנא הפסיקי לבכות, אחרת לא אוכל להירדם בארון המתים שלי...". האירוע הביוגרפי עדיין קרוב לי וקשה מדי. אבא ואמא, כשתספרו מעשיות לילדיכם בדקו אם ואיך ועד כמה אתם מזדהים עם הסיפור לעומק. ובמקרה של המעשייה הזאת, איני יודע איך ילדים מתמודדים עם אֶבֶל.

איור לסיפור של האחים גרים "כותונת המתים" (1893), אוטו אובלוהדה. תצלום: ויקיפדיה

בסיפור הזוועה ״האירוח המופלא״ מסופר על ידידות בין נקניק-דם לנקניק-כבד ומיד מבינים כיצד מוּזרוּת ההתרחשויות מקדימה להפליא סוף מצמרר. המעשייה מתמודדת עם הצורך המציל חיים להכיר מהר בסכנה המרחפת על ראשך בחלל האמור להיות ידידותי אך ברור שאינו כזה, אפילו בחברת דמות מוכרת כמו נקניק-דם. השם מסגיר את המהות, כמובן. המאכלים שתרמו את שמותיהם לדמויות בסיפור אינם בהכרח מוכרים לילדי ישראל הכשרים, אבל בברחם משחיטה הם עלולים לשמוע היטב את הקריאה שקורא נקניק-דם אחרי נקניק-כבד הנס על חייו: "אילו לי היית, כל כך בך רציתי!" לא נורא אם נכדיי ישלימו השכלתם במטעמי המטבח הגרמני באחת מתכניות האוכל המשביעות אותנו לאחרונה בטלוויזיה.

גם היבטים מסוימים בחינוך מרכז-אירופי נוקשה וסמכותי אינם ראויים בעיניי להיקרא כסיפור-ערש לילדיי

גם היבטים מסוימים בחינוך מרכז-אירופי נוקשה וסמכותי אינם ראויים בעיניי להיקרא כסיפור-ערש לילדיי. ״הילד העקשן״, שהיה סורר ומורה ואכן מת, הוא אמנם אילוסטרציה לפסוק העברי הידוע "חוסך שבטו – שונא בנו", אבל המספרת הגרמנייה שמצטטים האחים גרים הכינה את הקרקע (תרתי משמע) לצילום סרט אקספרסיוניסטי של יד מושטת מתוך קבר, ובהחלט הגזימה: "אז נאלצה האם עצמה ללכת אל הקבר ולהכות בידו של בנה המת במקל, וכשעשתה כן, נמשכה היד פנימה, ורק אז הייתה לילד מנוחה מתחת לאדמה". לא סיפור אידיאלי לפני השינה.

סיפור ילדים מאיים, מחריד: "הנזל וגרטל", איור מאת ארתור רקהם. תצלום: ויקיפדיה

הבן מסתיר מאביו תרנגולת צלויה, וכעונש מוחלפת לו התרנגולת בקרפדה שעליו להאכיל, פן תטרוף היא אותו. המסר חינוכי: עין תחת עין וקרפדה תחת תרנגולת

דילגתי וצנזרתי גם את המעשייה החינוכית ״הבן כפוי הטובה״. הבן מסתיר מאביו תרנגולת צלויה, וכעונש מוחלפת לו התרנגולת בקרפדה שעליו להאכיל, פן תטרוף היא אותו. "כך נדד בעולם ללא מנוח". המסר חינוכי: עין תחת עין וקרפדה תחת תרנגולת. בגלל הבדלי דת, אמונה ומסורת נראה לי ששתי המעשיות ״קנויסט ושלושת בניו״ ו״הנערה מבראקל״ חורגות גם הן מעולמם של ילדים בארץ. בכורו של קנויסט היה עיוור, השני – פיסח והשלישי עירום. פעם יצאו שלושתם לשדה וראו ארנב. העיוור ירה בו, הפיסח לכד אותו, העירום תחב אותו לכיס. בהגיעם לאגם עצום מצאו סירה אחת שהפליגה, אחת שטבעה, שלישית בלי קרקעית. אליה נכנסו שלושתם. הגיעו ליער עצום ובו עץ עצום בתוכו כנסייה גדולה ועצומה. בתוכה שמָש מעץ אשור, כומר מעֵצה של תאשור ושניהם הגישו את המים הקדושים באלות. המעשייה נחתמת בנימה חתרנית לחלוטין: "אשרי האיש המהולל\ שמִמַים קדושים לברוח יוכל". בסיפור ״הנערה מבראקל״ משתיקה הנערה בכנסייה את מריה, הריהי אם האלוהים הקדושה, ב"גיחי גיחי, טמבלית, סתמי את הפה ותני לאמא לדבר!" אמה של מריה היא אנה הקדושה, כידוע. אמנם, חבל להפסיד את ההומור הפרוע, האבסורדי-משתלח והחתרני המופיע כאן ובמעשיות רבות בקובץ, והוא מהנה מאוד, אבל קחו בחשבון שילדינו יזדקקו להסברים מייגעים על הנצרות ועל ערכיה התיאולוגיים והפולחניים כדי לקלוט במה בדיוק מדובר פה. גם הוריהם יזדקקו לוויקיפדיה.

במחלקת האבסורד נמצא מעשיה מרנינה במיוחד: ״על מות הפרגית״.

״פעם הלכה הפרגית עם התרנגולון להר האגוז. הם נדברו שהמוצא גרעין אגוז, יתחלק בו עם האחר. מצאה הפרגית אגוז גדול-גדול, אך לא אמרה דבר כי רצתה לאכול את הגרעין לבדה. הגרעין היה כה עבה שהיא לא יכלה לבלוע אותו והוא נתקע לה בגרון, עד שפחדה שתיחנק. אז צעקה הפרגית: ׳תרנגולון, אני מבקשת ממך, רוץ מהר ככל שתוכל והבא לי מים, אחרת איחנק׳. התרנגולון רץ מהר ככל יכולתו לבאר ואמר: ׳באר, עלייך לתת לי מים; הפרגית שוכבת על הר האגוז, היא בלעה גרעין אגוז גדול ועומדת להיחנק׳. ענתה הבאר: ׳רוץ קודם לכלה, שתיתן לך משי אדום׳. התרנגולון רץ לכלה: ׳כלה, עלייך לתת לי משי אדום; משי אדום אתן לבאר, והבאר תיתן לי מים, את המים אביא לפרגית ששוכבת על הר האגוז. היא בלעה גרעין אגוז גדול ועומדת להיחנק׳. השיבה הכלה: ׳קודם רוץ והבא לי זר קטן אשר נתקע בעץ ערבה׳. רץ התרנגולון אל הערבה, משך את הזרון מן הענף והביא אותו לכלה. הכלה נתנה לו בעבור זה משי אדום, שאותו הביא לבאר, שנתנה לו בעבור זה מים. הביא התרנגולון את המים לפרגית, אך עד שהגיע נחנקה הפרגית, הייתה מוטלת מתה ולא זזה. נעצב התרנגולון כל כך שקרא בקול גדול, וכל בעלי החיים באו וקוננו על הפרגית. שישה עכברים בנו עגלה קטנה כדי להסיע בה את הפרגית אל קברה; כשהייתה העגלה מוכנה, נרתמו לפניה, והפרגית נסעה. בדרך הופיע השועל: ׳לאן מועדות פניך, תרנגולון?׳,  ׳"אני נוסע לקבור את הפרגית שלי׳. ׳מותר לי להצטרף לנסיעה?׳, ׳כן, אבל שב בעגלה מאחור ולא מלפנים, שמא לא יוכלו לשאת זאת הסוסונים׳״.

כילדים וכמבוגרים, אנחנו מעדיפים לראות אותה בחיים, לא לקרוא על קבורתה: פרגית. תצלום: מרטין

לפרגית הגרגרנית והאנוכית ודאי לא מגיע עונש מוות. הניסיון להציל אותה מזכיר ניסיונות הצלה של אדם בצרה צרורה ודחופה כשהמאמצים נתקעים באדמיניסטרציה קפקאית

לפרגית הגרגרנית והאנוכית ודאי לא מגיע עונש מוות. הניסיון להציל אותה מזכיר ניסיונות הצלה של אדם בצרה צרורה ודחופה כשהמאמצים נתקעים באדמיניסטרציה קפקאית. הומור הגרדומים כאן הופך מוות של פרגית שולית לבדיחה מקאברית מתנפחת והולכת, החלה לא רק על חברת איכרים גרמנים, שהכירו היטב שחיטות של בעלי חיים, אלא גם על חברה קרניבורית עירונית כשלנו, המתעללת בבעלי חיים בחייהם וטובחת אותם באופן תעשייתי. ועוד, יחסי התן וקח המתנים את הצלת הפרגית – משי אדום תמורת מים, זר קטן תמורת משי – מעידים על חומרנות קיצונית, חוסר חמלה והתעלמות מטרגדיה אישית. התעלמות זו בולטת כשהשועל מבקש טרמפ.

"התרנגולון נעצב כל כך, שקרא בקול גדול, וכל בעלי החיים באו וקוננו על הפרגית". האבסורד מתקדם: "שישה עכברים בנו עגלה קטנה [גם קיטש כביכול-פיוטי ומוות בנאלי מבינים היטב זה את זה] כדי להסיע בה את הפרגית אל קברה; וכשהייתה העגלה מוכנה, נרתמו לפניה, והפרגית נסעה״.

אחד משיאי הסיפור הוא המפגש עם השועל. "לאן מועדות פניך, תרנגולון?" וכשהשועל מבין שזוהי לוויה, הוא מבקש טרמפ על העגלה. אם נגדיר את המושג טקט כמס ערך מוסף של הנימוס, נבין עוד פעלול הומוריסטי, הפעם מבחן לאינטליגנציה של ההומור ולהומור כמבחן אינטליגנציה. חוסר טקט הוא מה שמפגין השועל, בתערובת של התחשבות וגסות רוח, וגם תכונה המוכרת לנו היטב כישראלים. דא עקא שטקט, כמו טעם, ניתן להסביר רק למי שכבר מכירים את העניין.

אך בכך אין המעשייה היוצאת-דופן הזאת מסתפקת. אחרי השועל הסתפחו למסע הלוויה של הפרגית גם הזאב, הדוב, הצבי, האריה וכל חיות היער. הטבע כולו מתאבל על מות הפרגית. ברצינות או בצחוק? והנה הגיעה ההלוויה לנחל וגם לסוג נוסף של הומור, הלא הוא הנונסנס, האיגיון, המוכר מכתבי אדוארד ליר, לואיס קרול, ע. הלל ואחרים. איך יחצו עכשיו את הנחל? אניץ קש שצף שם אמר: "אני אשכב לרוחב הנחל ואתם תוכלו לנסוע מעלי". בעולם שבעלי חיים משוחחים בו, אין זה מוזר שגם הצומח והדומם מקבלים רשות דיבור. כאשר עלו ששת העכברים על הגשר, החליק אניץ הקש ונפל למים וכל ששת העכברים נפלו פנימה וטבעו. אז החלו הצרות מחדש והגיע גחל לוהט שאמר: "אני מספיק גדול, אשכב על פני המים ואתם תיסעו מעלי". "לרוע המזל" – אומרת הערה מיתממת חביבה – "אך נגע במים ומיד לחש, כבה ומת". זהו הומור לולייני, המתנדנד בין הפיוט שב"לחש, כבה ומת" לבין האבסורד המתקיים במצב כולו מלכתחילה. ועתה עוברת המעשייה לאבן, נציגת ממלכת הדומם, שבשונה מהגחל שהיה פעם צומח וחי, אין בה אפילו אש. טקסט הסיפור משחק בביטוי הגרמני "אפילו אבן הייתה מרחמת". האבן נשכבה במים כדי שעגלת הפרגית המתה תעבור עליה. התרנגולון משך והעגלה כמעט עברה, והוא רצה להעביר גם את שאר המלווים. אך "הם היו רבים מדי, והעגלה התגלגלה לאחור וכולם ביחד נפלו למים וטבעו. אז נשאר התרנגולון לבדו עם הפרגית המתה. הוא כרה לה קבר והשכיב אותה בתוכו, ערם עליו תלולית, התיישב עליה והתאבל עד שמת גם הוא, ואז היו כולם מתים" .

ההומור המגוון והרב אצל האחים גרים מסייע לגשר על הפערים האופייניים בסוגה הזאת, להפכה למתאימה לכל רמה, גיל, מין ודת

הקורא בן זמננו עשוי להיות מופתע, אם לא נדהם, משילוב היסוד הטראגי המצליח לחדור את מעטפת הנונסנס והאיגיון האופפת את המעשייה. בני הצעיר נהנה ממנה מאוד. הגבול המחבר-מפריד במעשיות בין הקומי לטראגי, הטריוויאלי-שטותי והעמוק הוא גמיש וחמקמק. ההומור המגוון והרב אצל האחים גרים מסייע לגשר על הפערים האופייניים בסוגה הזאת, להפכה למתאימה לכל רמה, גיל, מין ודת. מעניינים במיוחד, כאמור, היסודות ההומוריסטיים החתרניים. מעשייה, שלטעמי היא מבחן-הומור ממש, פנינה הפונה, בגלל עמימות המסר הפתוח בסיום, לאינטליגנציה של שומעיה. מהו הסוד, הנמשל, בעברה הנקי כל-כך של ״נסיכה עם כינה״? ייתכן שכאן המסר הוא בעיקר חברתי: מעמד רם אינו מונע סירחון בסיסי.

"היה הייתה נסיכה, שהייתה כל כך נקייה, אכן הנקייה ביותר בעולם. מעולם לא ראו בה רבב או כתם ולו הקטנים ביותר, אבל פעם נמצאה כינה על ראשה, והדבר נחשב לפלא של ממש ולכן לא רצו להרוג את הכינה אלא הוחלט להזין את הכינה ולגדל אותה בחלב, וכך היה. הכינה גדלה והלכה ולבסוף הייתה גדולה כמו עגלה. כאשר מתה הכינה, ציוותה הנסיכה לפשוט את פרוותה וממנה תפרו לה שמלה. והנה באו מחזרים וביקשו את ידה, והיא שאלה אותם מאיזה בעל חיים נלקחה הפרווה שממנה תפרו לה את השמלה. מאחר שאיש לא יכול להעלות זאת על הדעת, נאלצו כולם להסתלק. לבסוף הגיע נסיך יפה שהבין את העניין..."

מה הוא הבין?

והערה אחרונה בנושא מורכב זה: מעשיות מיסטיות. אצל האחים גרים יש רבות כאלה וביניהן ״מן הערער״, מעשייה עתירת אכזריות קשה לצד יופי מעודן ורגיש; או ״כדור הבדולח״, שעלילתו ההרפתקנית הולמת סיפור ילדים, אך משמעותו למבוגרים מרתקת באמת. המעשייה אינה רק מספרת על קסמים אלא קוסמת בעצמה. אנחנו נסחפים איתה בחילופי צורה ובהתרחשויות פלאיות, הנפתחות בדמות האם הקוסמת ומסתיימות באב הקוסם. כל הדמויות, מלבד העלם, עוטות מסכות עד שתתגלינה בדמותן האמתית. בעולם הדימויים של המעשייה יש קשר הדוק בין אדמה, מים, אוויר ואש לבין הפר-אדמה\רצון, לוויתן-מים\רגש ועיט-אוויר\חשיבה. לחוד ובעיקר ביחד עם ציפור-האש, המכלה ומהרסת אך גם מאירה ומחממת, הם מבטאים את ארבעת היסודות הקלאסיים ומתארים התקדשות וחניכה, מעצבים תודעה ופעילות ומסומלים בכדור הבדולח. בטבע הבדולח – קריסטל – הוא משונן, ולא עגול, וכאן הכדור משחרר את העלם ממסורות כישוף ישנות – קללת הקוסמת ופני הקוסם - לקראת עצמאות וחירות, הנרכשים במסע תודעתי רב סכנות ועתיר הרפתקאות. תחילה פחד העלם להפוך לחית פרא ונמלט על נפשו אך בסיום הוא לוחם בפראות הנמצאת בתוכו - ומנצח.

כדור בדולח: עולם שלם של פלא, השתקפות ודמיון. תצלום: Jlhinton

בסיוע האח החושב והאח המרגיש, העלם מגבש את הבדולח לכדור מושלם, שנוצר משיתוף פעולה מרהיב בין יסודות-העולם ויסודות אישיותו. ציפור האש, שהיא גלגול של עוף-החול, הפניקס, השורף את עצמו כדי להיווצר מחדש מהאפר, גם היא דימוי מסעיר של העלם עצמו. סוד הדימוי טמון באיחוד הניגודים בחוץ ובפנים, שרק אדם רגיש, חכם ואמיץ יכול להשיג. מעשיית ״כדור הבדולח״ קוראת לחשיבה פעילה, מחודשת ומקורית, ובשונה מגיבורים רבים של משחקי מחשב, האלימות במעשייה היא דימוי ולא חיקוי, והעלם הופך, בזכות ההישג שלו, למלך של גאווה אנושית וכבוד. אז מה למדנו? להשתחרר מהמשטר החשוך הישן. לא לפחד! לנצל את הכובע הישן לטובתנו, אבל במידה. להביט במראת האמת, לא בתדמית החיצונית. להציג שאלות. להתגבר על החייתיות.

על השאלה אלו מהמעשיות של האחים גרים נועדו לילדים ואלו מהן ממש לא, יענו כמובן ההורים אחרי שיקראו את הסיפורים, קודם בעצמם ויחליטו מה נכון וטוב לילדיהם. ולבית

וכשמדובר בדימויים, הנה עוד שניים. ״מהנסיך יוחנן״ היא המעשייה הקצרה ביותר בקובץ, משפט אחד בלבד, פיוטי ואזוטרי לעילא: "משיטוטיו בערגה ובתוגה, ממעופו עם ההתגלות, מהטירה האדומה, ממשימותיו מסעירות הלב, ועד שהותר לו המבט האחד והיחיד על נסיכת השמש". מי שמכירים את ״הלב והמעיין״ של רבי נחמן מברסלב עשויים להתקרב להבנה של כיסופי החוויה הדתית הצרופה המתוארים כאן בתמצות רב. ״הנערה ללא ידיים״ הוא סיפור נורא על אב שמכר את עצמו, בטעות? – לשטן. כדי שהשטן לא ייקח אותו, אחרי סצנה לא נוחה הוא קוצץ לבתו את שתי ידיה, קושר אותן על גבה, והיא מגיעה לגן המזכיר את גן-עדן. האם היא רוח? בזכות צדיקותה של הבת ובעזרת מלאכים, צומחות שוב הידיים והסוף הוא טוב. המעשייה החתרנית משתמשת בדימוי קיצוני באכזריותו הגופנית - קיצוץ איברים; הנפשית – הצער והסבל של מעשה האב בבתו, משני הכיוונים; והרוחנית – איך אלוהים? המלאכים? הבתולה הקדושה? מרשים שזה יקרה. הם לא. וכאן הקתרזיס, המנחם את מי שמנחם קתרזיס כזה. כנראה למבוגרים בלבד.

על השאלה אלו מהמעשיות של האחים גרים נועדו לילדים ואלו מהן ממש לא, יענו כמובן ההורים אחרי שיקראו את הסיפורים, קודם בעצמם ויחליטו מה נכון וטוב לילדיהם. ולבית.

פרופ' אמריטוס שמעון לוי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הוא חוקר, במאי ומתרגם. פרסם כעשרה ספרים על יצירותיו של סמואל בקט, על התנ"ך כתיאטרון ועל תיאוריות של כאוס. ספרו "תיאטרון ישראלי" יצא לאור בתחילת 2016.

תמונה ראשית: הילדה הקטנה והילד העני שבוכה: איור לאגדה "כסף כוכבים" מאת האחים גרים. תצלום: De Agostini, אימג'בנק / גטי ישראל