כי המשמעות בידינו

החיים הם העיקר ומשמעות היא העיקר בחיים. משמעות היא מהות אישית, היא יצירת חיינו, היא עיסוק בַּיֵּשׁ. יכולתנו להפוך קשיים ואתגרים לשיעורים היא תנאי למשמעות בחיינו. יכולתנו לממש את מהותנו מותנית בהגשמת משמעות חיינו. בזכות המשמעות נבחין בין עיקר וטפל, נכוון את בחירותנו לפי מה שחשוב עבורנו, ונטפח יכולת להיות האדם הנכון במקום הנכון, שעושה את הדבר הנכון.

משמעות בחיים נוכחת במפגש שבין זהות עצמית ובין תפישת עולם. היא מסומנת בממשק שבו מה שחשוב לי בחיי האישיים נמצא בחפיפה עם מה שלדעתי חשוב בחיים בכלל. משמעות חיים היא מטרה, אך היא גם אמצעי – כלי עבודה, "משקפיים" להתבוננות בקיום הפרטי.

משמעות בחיים בגישת ״אומנות המשמעות״ היא תוצאה של שילוב בין שני תהליכי לימוד – זהות עצמית ותפישת עולם. תהליכי הלימוד הללו מתווים שני נתיבים במסעו של אדם התר אחרי מענה לשאלות: "מי אני?" ו"במה אני מאמין?". זהות עצמית מושגת על ידי אינדיבידואציה. הצלחה בגיבוש זהות עצמית לאורך שלבי הקיום היא תנאי להתמודדות יעילה עם משברי זהות. תפישת עולם מתבססת, מתגבשת ומתנסחת מתוך חוויה עמוקה של אחדות הרמונית עם היקום ומשלבת בחוּבה גוף ונפש, רגש ומחשבה, חומר ורוח.

זהות עצמית היא חיונית כדי שנדע שאת חיינו אנו חיים. גיבוש תפישת עולם חיוני להקניית משמעות לקיומנו, שחורגת מעבר לעצמנו

התפתחות עצמית בשני נתיבים – זהות עצמית ותפישת עולם – מבססת משמעות אישית. זהות עצמית היא חיונית כדי שנדע שאת חיינו אנו חיים. גיבוש תפישת עולם חיוני להקניית משמעות לקיומנו, שחורגת מעבר לעצמנו. המשמעות ממומשת כשהייחודיות האישית "מוענקת" לעצמנו ולעולם בכוונה תחילה, מתוך חופש פנימי. ניסוח המשמעות מחזיק בתמציתיות את העיקר בחיים.

מול הים, תחת השמש, פסלים בחוף של קרואטיה. תצלום: מרקו מולינו

זהות עצמית

בסיפור החסידי הרב אומר לתלמידיו:

״כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר: ׳בשבילי נברא העולם׳ (משנה סנהדרין, ד: ה), ובכיס השמאלי: ׳וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר׳ (בראשית, יח, כז)״.

לטובת זהות עצמית נתמקד בכיס הימני ובמשפט: "בשבילי נברא העולם". אם העולם נברא בשבילי, משמע שאני הוא הדבר החשוב ביותר בעולם כולו. הכרת עצמי כתכלית הבריאה עלולה להיתפש כרעיון אגואיסטי שאינו מוסרי, וכנראה מוגזם לראות בעצמי את סיבת הקיום של העולם. אך האתגר הוא לראות בעצמי את הדבר החשוב בחיי, בעולמי שלי. התפתחות מוסרית מושגת דווקא בתחושת ערך עצמי גבוה. איך מי ששם את עצמו במרכז הוא מוסרי?

בני אדם דומים זה לזה מבחינה אובייקטיבית. עבור אנשים מסוימים, במיוחד אלה שאוהבים אותנו מאוד, כל אחד מאיתנו מיוחד ואין לנו תחליף. האתגר הוא ללמוד לראות בעצמנו יחידים ומיוחדים. המשימה היא לראות את עצמנו כמו מבעד לעיניהם של אלה האוהבים אותנו באמת

בני אדם דומים זה לזה מבחינה אובייקטיבית. אנשים בוגרים הם לרוב יצורים מדברים, חושבים, עובדים, מתקיימים במערכות יחסים עם זולתם, במסגרת קהילה, מנהלים חיי חברה. אנחנו לא חיים לבד. עבור אנשים מסוימים, במיוחד אלה שאוהבים אותנו מאוד, כל אחד מאיתנו מיוחד ואין לנו תחליף. האתגר הוא ללמוד לראות בעצמנו יחידים ומיוחדים. המשימה היא לראות את עצמנו כמו מבעד לעיניהם של אלה האוהבים אותנו באמת.

מובן נוסף ל"בשבילי" הוא: בַּשְּׁבִיל שלי. "לכל אדם יש שביל", ומי שצועד בשביל שלו בורא בכך עולם. מי שלמד לעשות כן נעשה ליחיד ומיוחד, חד-פעמי, כזה שאינו זהה לאף אדם אחר ואין לו תחליף. מי שלמד לעשות כן מביא חידוש לעולם, משהו ראשון וייחודי שעוד לא היה כמותו. אין, לא יהיה, ולא היה בעולם אדם זהה לו. בכך בני אדם שונים זה מזה, ובכך הם למעשה שווים. ערך האחר אינו פוחת כאשר "בשבילי נברא העולם". אין בייחודיות האישית עליונות על אחר. יש בה הכרה בחד-פעמיות שלי עבור עצמי ועבור אוהביי, והזמנה לאחר להכיר בכך שזה נכון גם לגביו.

דיוקן עצמי של ג'ובאני ג'קומטי (1899), שהיה אביו של אלברטו ג'קומטי. מוזיאון ד'אורסיי, פריס. תצלום: ז'אן-פייר דלברה

האדם המציב את עצמו כעניין החשוב בחייו עלול להתפרש כלא מוסרי גם מהבחינה של עליונות על סביבתו ועל הטבע. אך בתפישת מעמד האדם בעולם באופן הוליסטי ולא היררכי, העצמי הוא דווקא כן מוסרי. באופן הוליסטי, כל אדם הוא רכיב במארג התופעות בעולם. העולם אינו חג סביבו ולא נועד לשרת דווקא אותו. עליו להשתלב בעולם ולהיות חלק מהשלם. עליו להשתלב שלא כדי לשלוט. בעשותו כן, הוא אינו בעל-הבית של העולם, הוא בן-בית בעולם.

לטובת גיבוש זהות עצמית הכרחי לדעת את עצמנו, להכיר 'מי אני' מתוך הפנימיות, ולא רק דרך השוואה לאחרים. זיהוי הייחודיות האישית ומימושה בפועל הוא למעשה ציווי מוסרי

לטובת גיבוש זהות עצמית הכרחי לדעת את עצמנו, להכיר "מי אני" מתוך הפנימיות, ולא רק דרך השוואה לאחרים. זיהוי הייחודיות האישית ומימושה בפועל הוא למעשה ציווי מוסרי. כישרון, יכולות, "פוטנציאל" – הם אינם המלצה או משהו שנחמד שיש לי. הם חובתי לעצמי. עליי לבחור מתוכי פנימה כיצד, איפה ומתי להביאם לביטוי. מבחינה מוסרית אין שאלה אם לעשות כן – חובתי להביא לידי ביטוי את ייחודי. כשם שחיי אינם בגדר המלצה או משהו שנחמד שיש לי, כך גם כישוריי. בידי החופש לבחור ולפעול כראות עיניי בנוגע לחיי ולכישוריי. אין חובה להיות מוסרי. אך הבוחר לציית לצו המוסר לא ישים קץ לחייו ולא יתעלם מיכולותיו, לא יזנח את כישרונותיו. כדי להפוך לאדם שלם עליי להתרכז בעצמי, להעמיק את ידיעתי, את נוכחותי בקיום, ליצור, להניע וליזום.

אותנטיות מושגת במימוש הרעיון של "כיס ימין". זה המחויב לאמירה "בשבילי נברא העולם" נעשה אותנטי. מסופר על הצדיק הזקן, הרב זוסיא, שהתמלא פחד נוכח מותו הקרב. תלמידיו, שראו שהרב החכם שרוי בצער עמוק, לא הבינו מדוע הוא חרד. מששאלו אותו, השיב: "אם ישאלו אותי למה לא הייתי משה רבנו, אדע מה להשיב. מפחד אני שמא ישאלוני למה לא הייתי זוסיא ולא יהיה לי מה להשיב".

הקושי שעימו מתמודד הרב מקורו באתגר להשיג זהות עצמית אותנטית. אמונתו בתורה תמימה. אך הספק שמייסרו נוגע להבנת האותנטיות. אם אותנטיות אינה מתמצית בלימוד תורה וקיום מצוות כדי להיות צדיק כמשה, ייתכן שחי את חייו באופן שגוי. אם אותנטיות פירושה נאמנות לעצמו וחיוב עצמיותו, לפעול בהתאם למחשבותיו ולרגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות, אזי הוא טעה כשניסה להידמות למשה.

מדוע עליו להיות הוא עצמו? למה שלא יחיה את חייו לפי הדרך שהתווה משה? התשובה מצריכה הבחנה בין פרט-כללי לבין הפרט-המיוחד, בין ראייתו את עצמו כחלק מכלל לבין תפישתו את עצמו כייחודי וחד-פעמי. כאינדיבידואל-כללי הוא מובן ביחס שבין הפרט לכלל, בזיקתו לאוניברסלי. כפרטיקולר-אינדיבידואל-מיוחד, הוא יחיד ומיוחד, מובחן מהקשר אנושי כללי, אין שני לו ואין לו תחליף עבור עצמו ועבור אוהביו.

ההליכה בחיים, משאם על האדם הפרטיקולרי ניכרים בפסל של אלברטו ג'קומטי, מוזיאון מאיול, פריס. תצלום: פרנסיסקו אנסולה

כפרט-כללי, הרב זוסיא הוא יהודי בין יהודים, והוא צדיק וחכם, זקן ומודאג. מאפיינים אלו מייחדים את הרב, אך אינם ייחודיים לו בלבד. הם שייכים לממד אינדיבידואלי-כללי, שמנוסח ומובן בהקשר אוניברסלי. תכונותיו כפרט יכולות להיות אותן תכונות שיאפיינו אחרים בקהילתו או אף בסביבה חברתית שונה. תכונותיו האינדיבידואליות הן אוניברסליות. הן מציגות את ייחודו היחסי של הרב, אך זה אינו הממד האותנטי של עצמיותו.

השואף לאותנטיות אינו יכול להשיגה רק בזכות תכונות אוניברסליות שהוא חולק עם אחרים. אינדיבידואציה ניכרת ביכולת לחיות את חייך, על כל אשר הנך, הישגיך וטעויותיך

השואף לאותנטיות אינו יכול להשיגה רק בזכות תכונות אוניברסליות שהוא חולק עם אחרים. אינדיבידואציה ניכרת ביכולת לחיות את חייך, על כל אשר הנך, הישגיך וטעויותיך. הרב זוסיא אינו חרד מכך שישוו אותו לאדם אחר, ובוודאי שאינו חרד שמא יימצא נחות בהשוואה למשה. הוא מפחד שישאלו אותו למה לא היה זוסיא. מי הוא היה אם לא זוסיא? ומיהו ששואל את השאלה הזו? אם היה הרב מתבונן בידו הימנית בפליאה ושואל: "של מי היד הזו?" אפשר היה לחשוש לשפיותו. מדוע אין זו תגובתנו כשהרב מעלה ספק באשר לזהותו? מדוע ביכולתנו להכיר את חששו כשהוא מציע שהזהות שבה הוא מחזיק אינה באמת הזהות שלו? תשובות לשאלות אלו מחייבות פנייה לממד הפרטיקולרי. שאלת הזהות העצמית אינה מתמקדת רק בממד כללי, שמשייך את הפרט לקבוצה, לקהילה או למרחב אנושי-אוניברסלי. התשובה לאותנטיות היא בממד הפרטי המיוחד. המבקש לעצמו קיום אותנטי מגשר בין קיומו כיחיד ומיוחד לקיומו כפרט במרחב הכללי.

ייחודיותנו ניכרת ביכולתנו לשאול את עצמנו שאלות על עצמנו, ממקום שנחווה כ"אני" חופשי "נקי" מהגדרות, אפיונים ותכונות. זהו "אני" שמתבונן בעצמיותו, וביכולתו לברור בין אפשרויות קיומיות מגוונות ולבחור ביניהן. יכולת זו היא תנאי לייחודיות. זוהי יכולת חמקמקה, אשר דרך פעולתה חידתית ונעלמה. באפשרותה להקנות לבעל היכולת חוויית ייחודיות עצמית, שבלעדיה אותנטיות אינה בגדר האפשר. אותנטיות מבוטאת ביכולת לחוות את מה שאינו ניתן להבעה כלל, בהחזקת הרגע שלפני המילים המפורשות, בחוויית משמעות בלתי-מושמעת.

רעיון הזהות העצמית משמש מושג מפתח להבנת התפתחות האדם לאורך שלבי חייו. אמון בסיסי באחרים, שנרכש בתחילת החיים, הוא תנאי לאפשרות התפתחותה של זהות עצמית. בשלותה מושגת עם הגשמת השאיפות של אדם בבגרותו. עיצובה של זהות עצמית הוא אתגר המאפיין במיוחד את גיל ההתבגרות. הצלחה בגיבושה היא תנאי להתמודדות יעילה עם משברי זהות בהמשך החיים. שינוי משמעותי בחיים מצריך לעיתים הגדרה מחודשת של הזהות העצמית. הזהות היא דינמית ופתוחה באופן עקרוני לשינויים לאורך החיים. הפסיכולוג היהודי האמריקני אריק אריקסון הציג את רעיון הזהות העצמית וראה בו מושג מפתח להבנת התפתחות האדם לאורך כל שלבי חייו.

מודעות עצמית היא מודעות בכלל, לגוף, לאיד, לאגו, לסופר-אגו, לאינטראקציה עם אחר, עם סביבה

השואל: "מי אני?" – יוצא לחיפוש עצמי. עצמי הוא "מושג מטריה" שמכנס תחתיו מונחים שונים: אני (I, ego), סובייקט (subject), נפש (psyche, mind), גוף-נפש (body-mind), רוח (spirit, mental, nous). כל אחד מהמונחים וכולם יחד משתקפים בעצמי. העצמי הוא עצם (סובסטנט) – צורה שמופיעים בה תכנים מנטליים. העצמי הוא הוויה והתהוות, כוליות נפשית (being), ובה בעת האפשרויות בכוח (פוטנציאל) של מה שאני יכולה להיות (becoming). "אני" ו"עצמי" (I, self) הם מושגים שהקשר ביניהם דומה לקשר בין פעולה לבין מודעות לפעולה. המודעות לעצמי מותנית במה שמשתקף בה. מודעות עצמית היא מודעות בכלל, לגוף, לאיד, לאגו, לסופר-אגו, לאינטראקציה עם אחר, עם סביבה.

"אנט ללא זרועות", אלברטו ג'קומטי, הגלריה לאמנות של ונקובר, קנדה. תצלום: תומאס הוק

עצמי משקף את סך האפשרויות שבי. בעצמי מופיעים היבטים שונים של הקיום האנושי. עצמי הוא מפתח לנוכחותנו בעולם, הוא הבסיס לחוויית הערך שלנו. העצמי אינו רואה את עצמו, כשם שהעין אינה רואה את עצמה, אלא את מה שנמצא מולה. העצמי הוא צורה מנטלית שמשותפת לכלל בני האדם. זהות עצמית מתייחסת לצורה הזו בקיום הפרטי של אדם מסוים. "אני" מבטא זהות עצמית, כשאני מתייחסת לעצמי – לאני שלי. האגו שמשתקף ב"מראת" העצמי נתפס כביטוי של זהותי הייחודית, הפרטית והאישית.

העצמי מציין את המרחב המרכזי של חיי הנפש, ומבטא את מה שלכאורה יציב ובעל רציפות, ויחד עם זאת תוכנו דינמי ומשתנה. במימוש אידיאלי, העצמי מהווה את אחדות הניגודים בנפש

למילה "עצמי", בדומה למושגים פסיכולוגיים אחרים, אין מקבילה ברורה במציאות. על כיסא, למשל, ניתן להצביע ואף לומר "הכיסא הזה". המובן יהיה ברור למי ששומע או רואה את הכיסא. בנוגע לעצמי לא ניתן לעשות זאת. כל הגדרה שנבחר וכל דימוי שיוצמד לה, ישתקפו בעצמי כמו במראה. העצמי מציין את המרחב המרכזי של חיי הנפש, ומבטא את מה שלכאורה יציב ובעל רציפות, ויחד עם זאת תוכנו דינמי ומשתנה. במימוש אידיאלי, העצמי מהווה את אחדות הניגודים בנפש.

אותנטיות היא נאמנותי לעצמי, כנות ואמיתות בנוגע לפנימיותי. נאמנותי לעצמי ניכרת בבחירותיי. עצם הבחירה, החופש לבחור והאחריות לבחירותיי – להם אני נאמנה. תוכן הבחירה, הדבר שנבחר בפועל, הוא משני. הבחירה עצמה היא הדבר החשוב. "אותנטיות" היא מושג מרכזי בפילוסופיה ובפסיכולוגיה הקיומיות. לפי הגישה הקיומית, "אני חושב – אני קיים", אמור להתנסח בסדר הפוך: אני קיים – אני חושב, בוחר ופועל. הפרט, "אני" ייחודי וחופשי, הוא סובייקט שהתכונה המהותית שטבועה בו היא חופש: חופש רצון, חופש בחירה, חופש פעולה. איש אינו חופשי לחלוטין. איש אינו חופשי לעשות את הבלתי-אפשרי, למשל לבחור שלא להיוולד לאחר שכבר נולדת. אך משעה שנולדנו אל תוך מציאות נתונה, לכל אדם מרחב בחירה מסוים. במרחב זה מתמקדת התפישה הקיומית. לגביו נקבע שקיומנו הפרטי נעדר הגדרה מחייבת מראש, הכול פתוח לשינוי, הבחירה היא שלי. כשהמרחב הזה "ממלא את המסך", מובנת הקביעה הקיומית שמידת האותנטיות של הפרט תלויה בו בלבד.

אותנטיות היא תנאי לכך שחיי הפרט הם אכן חייו שלו, ולא חיקוי נרפה של נורמות תרבותיות או בבואה קלושה של מוסכמות חברתיות. אדם אותנטי אינו השמח, החכם או המאושר ביותר, אלא מי שחי בשלום עם עצמו, וחייו בעלי משמעות בזכות בחירותיו ומעשיו.

זהות עצמית כמוה כחדר מראות שבו אני משתקפת מנקודות מבט רבות, לעיתים רבות מספור

האתגר בקיום אותנטי הוא חיפוש ומציאת עצמי. כדי ליצור לעצמי זהות משלי עליי להגדיר את עצמי לעצמי. זהות עצמית כמוה כחדר מראות שבו אני משתקפת מנקודות מבט רבות, לעיתים רבות מספור. קל ללכת לאיבוד בחיפוש אחרי עצמי. שכן האפשרויות מגוונות ולעיתים אף סותרות זו את זו. "מציאת" עצמי היא בחירה בנקודות מבט מסוימות וקבלת המשתקף מהן. זוהי בחירה שהיא אישית וגם בין-אישית, היא ביני לביני וגם ביני לבין אחרים וביני לבין סביבתי.

"קומפוזיציה של פים, פאם, פום" (1934), מריה הלנה ויירה דה סילבה. תצלום: פדרו ריביירו סימואש

פיתוח ייחודיות עצמית ומימושה הם, כאמור, ציווי מוסרי. שכן, כישרונות וכישורים אינם בחזקת המלצה אלא הם מעין חובה מוסרית. אפשר לבחור מתי להיות מוסרי. אפשר לבחור לא להיות מוסרי. אך צו המוסר מחייב שמה שבו כל אדם הוא יחיד ומיוחד, אותו עליו לפתח ולהביאו לכלל מעשה. אפילו אם "אמרו את זה קודם, לפניי – זה לא משנה". ייחודיותו של כל אדם מבטיחה שלא יחזור על מה שכבר עשו אחרים, יהיו מפורסמים וידועים ככל שיהיו. אדם אותנטי אומר "כן" לעצמו, "כן" לכישרונותיו, "כן" לרצונותיו, "כן" להעדפותיו. אמירת "כן" לעצמו היא לעיתים אמירת "לא" לאחר. בשבילו נברא העולם.

ההבנה שעלינו לממש את ייחודיותנו דוחפת אותנו לקדם ולשפר את עצמנו. חיבור לרצונותינו ותשוקותינו מבטיח שהנביעה מתרחשת מתוכנו פנימה. הכרה, עידוד והערכה מהסובבים למעשינו, מעידות על הרלוונטיות שלנו לאחרים

ההבנה שעלינו לממש את ייחודיותנו דוחפת אותנו לקדם ולשפר את עצמנו. חיבור לרצונותינו ותשוקותינו מבטיח שהנביעה מתרחשת מתוכנו פנימה. הכרה, עידוד והערכה מהסובבים למעשינו, מעידות על הרלוונטיות שלנו לאחרים. חיבור בין כישורינו, רצונותינו ועידוד סביבתי מצמיח אותנטיות פרודוקטיבית. כשידי אוחזת במשפט שב"כיס ימין" וחיוך מעטר את שפתיי – חיוך של נאמנות לעצמי ושלום בפנימיותי – אני אותנטית, "בשבילי נברא העולם".

תפישת עולם

כעת נתמקד בכיס השמאלי ובמשפט: " אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". תפישת עולם מגובשת היא נקיטת עמדה בנוגע לערכים גבוהים בחיים, ניסוח סיבות שבגינן ראוי לחיות וסימון מטרות עיקריות שלמימושן יש לחתור. כשאברהם מנסה להציל מהשמדה את סדום ועמורה אם יימצאו בהן צדיקים, הוא מתנצל על עזות המצח שבעצם פנייתו לאל ועל התמקחותו עימו: וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר:  הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.. עפר ואפר. עפר, החומר ממנו עשויה הקרקע, הוא גם החומר ממנו עשוי גוף האדם, ככתוב במקרא. אפר – אבקה מפוחמת שנשארת לאחר שריפת חומר אורגני – מסמל סוף, אובדן, אבל, הרס, מוות.

כל בן-אנוש הוא זמני, ארעי, מתכלה, וסופו לעבור מן העולם. אל מול הטבע, העולם, הגלקסיות והיקום, מתגמדת חשיבות קיומנו הארצי לכדי אבק. הבדלה בין גרגר עפר אחד למשנהו, הבחנה בין פיסת אפר אחת לאחרת, הן עניין עקר ומיותר. "אנוכי עפר ואפר" משמעו שאין בי כל ייחוד ואין מה שמבדיל ביני לבין אחרים. הכרה באי-חשיבותנו, באפסותנו, בכך שהעולם התקיים לפנינו ויהיה גם אחרינו, חיונית לא רק לשם צניעות וענווה, היא חיונית לתפישה מפוכחת של המציאות.

בהיעדר ערך לקיום הפרט, מתבטלים גם הערכים הגבוהים של תפישת עולם וניהיליזם מוסרי מחליף אותם. אם האדם חסר ערך אזי המוסר חסר ערך

חוסר חשיבות הפרט עלול להתפרש כרעיון מסוכן שמאיין כל ערך מהקיום הפרטי. בהיעדר ערך לקיום הפרט, מתבטלים גם הערכים הגבוהים של תפישת עולם וניהיליזם מוסרי מחליף אותם. אם האדם חסר ערך אזי המוסר חסר ערך. אלא שהכוונה המוסרית שבעמדת אברהם מבוססת על הבחנה בין יחסי למוחלט. האל הוא המוחלט. אל מול האל כל תפישה אנושית היא יחסית וכך גם באשר למוסר. הצדק האלוהי הוא מוחלט. הצדק של אברהם הוא יחסי, אפילו כשהוא מתייחס לתפישת הצדק האלוהי. בן-אנוש לא יכול להכיר את הצדק המוחלט. אי לכך, אברהם מבטא בדבריו לא רק צניעות וענווה בפני האל, אלא גם את מודעותו למציאות האנושית, שהינה לעולם מוגבלת, יחסית ובת-חלוף.

גם לימון הוא לפעמים רק לימון, ולפעמים מייצג את כול הלימונים: "לימון" (1880), אדואר מאנה, מוזיאון ד'אורסיי, פריס. תצלום: נורית מלצר-פדון

חוסר חשיבות הפרט עלול להתפרש כתפישה פחדנית וסבילה. חוסר חשיבות עצמית עלול להוביל להתחמקות מנקיטת עמדה, אי לקיחת אחריות, ויתור על עקרונות. אלא שההכוונה המוסרית היא לאקטיביות ולא לפסיביות, לאומץ ולא לפחד. המציאות מפגישה ברמה כזו או אחרת כל אדם עם מוגבלותו ואפסותו, עם קטנותו אל מול כוחות גדולים ממנו. הרעיון ב"כיס שמאל" הוא ליזום ולשכלל את הרצון האישי, בכוונת מכוון. אדם בריא בנפשו הוא גמיש יחסית ביכולתו לנוע בין חשיבות עצמית (כיס ימין) לבין היעדר חשיבות (כיס שמאל). האוחזים בחשיבות-עצמית בלבד – "תקועים", נוקשים, מוגבלים. אנשים שיכולים לבחור לנוע ממצב של מלאות-עצמית אל ביטול-עצמי מעידים על בריאותם.

החזקת המשפט 'אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' חיונית לעמדה מוסריות, ליחסים הדדיים, הוגנים ומכבדים בין אדם לרעהו

החזקת המשפט ״אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" חיונית לעמדה מוסריות, ליחסים הדדיים, הוגנים ומכבדים בין אדם לרעהו. יכולת לפעול מתוך "כיס שמאל" מתבטאת באמירת "לא" לעצמי ו"כן" לאחרים. החשיבה כאן אינה נטועה ב"אני" אלא ב"אנחנו". זוהי חשיבה מוסרית שבה שיקולים פרטיים מפנים את מקומם לטובת האחר. מוכנות להיות קשובים לזולת ואף לבטל את טובתנו האישית למענו – מעידה על הכרה בדבר מה גדול וחשוב מאיתנו. מוסריות ניכרת בהכרה ובפעולה שחורגות מגבולות האגו הפרטי, ביכולת לבכר את טובתם של אחרים על פני העדפתי ברגע נתון. יכולת לבטל את הרצון הפרטי מתוך רצון חופשי הוא תנאי למוסריות. בעת התנגשות בין רצונות, האוחזים ב"כיס שמאל" יבטלו את רצונם בפני רצון האחר.

חשיבה מוסרית אינה זהה לתפישת עולם, אך יכולה להיות חלק ממנה. תפישת עולם עוסקת בקביעת ערכים גבוהים בקיום. חשיבה מוסרית עוסקת בבחירה בטוב ו"מערבת את האנושות כולה". תפישת עולם מבטאת את האידיאלים שבהם אנו מאמינים ולהם אנו מחויבים באופן אישי. בתפישת עולם אנו מחזיקים מתוך הכנעה, צניעות, ביטול עצמי, אמון ואמונה. בתפישת עולם מגובשת אתמסר למשהו "גדול ממני". המשהו ה"גדול" נחשף ברגע מיוחד, כאשר תשומת ליבי משוקעת כאן ועכשיו. בהתמסרותי למשהו גדול ממני משמעות חיי חורגת מעבר לקיומי הפרטי. זוהי החשיבות של תרגול ביטול עצמי והפנמתו דרך האמרה "אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר".

כשתפישת עולמנו נובעת מתוך חוויית אחדות מובטח שנפעל את פעולותינו, נעשה את המוטל עלינו, בצניעות וללא חשיבות-עצמית

תפישת עולם אותנטית מגובשת היא יותר מאשר אוסף של רעיונות וערכים. היא מעוגנת בחוויות שבהן התנסינו, שסחפו את כל כולנו לתוכן. חוויה עמוקה מתורגמת לתובנה שהופכת לחלק מתפישת עולמנו. משימת המבקשים לבסס לעצמם תפישת עולם היא לזהות מה גרם להם להתרגשות עזה, לטלטלה נפשית, לרטט ולהתפעמות כאשר חוו אחדות עם העולם.

בתפישת עולם שנגזרת מחוויה מרשימה במיוחד של אחדות הרמונית עם היקום, מתקבלת עמדה בעלת איכויות הוליסטיות. תפישה היוצאת מתוך חוויית אחדות מצמיחה משמעות חיים ייחודית. כשתפישת עולמנו נובעת מתוך חוויית אחדות מובטח שנפעל את פעולותינו, נעשה את המוטל עלינו, בצניעות וללא חשיבות-עצמית.

מקורות

אריק ה' אריקסון, ילדות וחברה. תרגם: אורי רפ, ספרית פועלים, 1976.מרטין בובר, "שני כיסים" בתוך: אור הגנוז – סיפורי חסידים. שוקן, 2005.תמי יגורי, פתרון חידת המשמעות, כרמל, 2016.תמי יגורי, "יהדות ופרשת אברהם: קירקגור והרב קוק על העקדה", מתוך: קירקגור: בין אמונה אותנטית להונאה עצמית. יגורי, גולומב, איפרגן (עורכים), הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2018.תמי יגורי, אומנות המשמעות: הדרך למציאת מהות חייך. רסלינג, 2022.אורניה יפה-ינאי, לכל אדם יש שביל. מודן, 2000.ז'אן-פול סארטר, האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם. תרגם וערך: יעקב גולומב, כרמל, 1990.

Frederick C. Beiser, After Hegel: German Philosophy 1840-1900. Princeton University Press, 2014.

תמי יגורי היא דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב; מרצה בכירה בקריה האקדמית אונו ובתוכניות להכשרת מטפלים; מחברת ועורכת ספרי עיון בתחומי הפילוסופיה הקיומית והפסיכולוגיה. יוצרת "אומנות המשמעות", דרך ייחודית לניסוח וטיפוח משמעות חיים אישית, ומכשירה לכך אנשי טיפול וחינוך.

ספרה החדש אומנות המשמעות: הדרך למציאת מהות חייך, ראה אור בהוצאת רסלינג

תמונה ראשית: מתוך: "הסטודיו של האמן, אלגוריה אמיתית של פאזה בת שבע שנים בחיי האמנותיים והמוסריים" (1855), גוסטב קורבה, מוזיאון ד'אורסיי, פריס. תצלום: ויקיפדיה