האוויראי

הגלגלים רבי העוצמה מוחצים את הסדים.

נחשול של דשא נחבט ברוח המדחף עד עשרים מטרים לאחור. בתנועה יחידה של פרק ידו, הטייס מגעיש את הסערה או מרסן אותה.

הרעש מתגבר עכשיו עם כל סיבוב עד שהוא נעשה סביבה דחוסה, מוצקה כמעט, והגוף נלכד בה. כשהטייס חש שהוא מרווה בתוכו את כל מה שהיה צמא, הוא חושב: “ככה טוב“, ואחר מלטף את גוף המטוס בגב אצבעותיו: דבר אינו רוטט. הוא מתענג על הכוח הזה, הדחוס כל כך.

הוא רוכן לפנים: “להתראות, ידידיי...“ זוהי פרידה עם שחר, והם גוררים אחריהם צללי ענק. אבל הטייס, העומד לזנק יותר משלושת אלפים קילומטרים, כבר רחוק מהם... הוא מביט במכסה המנוע השחור הנשען על השמיים, כנגד האור, כתותח. מאחורי המדחף רוטט נוף אוורירי.

המנוע מסתובב עכשיו על סרק. אגרופי הידיים נפתחים כמו חבלי עגינה שהותרו — האחרונים. דממה מוזרה משתררת כשהוא אוחז בחגורת המותן ובשתי הרצועות של המצנח, כשבתנועה של הכתפיים, של פלג הגוף העליון, הוא מסגל את גוף המטוס לגופו. זוהי ההמראה האמיתית: מרגע זה והלאה הוא שייך לעולם אחר.

מבט אחרון בלוח המחוונים, באופק המלאכותי, צר אך הרה משמעות — כיול זהיר של מד הגובה — מבט אחרון בכנפיים העבות והקצרות, סימן ראש: “הכול בסדר...“ — והנה הוא חופשי.

הוא מתגלגל באיטיות נגד הרוח ואז מושך אליו את ידית המצערת; המנוע, מטח של פיח, ניצת; המטוס נסחף עם המדחף, נורה. הדילוגים הראשונים על האוויר הגמיש מבעיתים, והטייס, המודד את מהירותו לפי תגובות משטחי ההיגוי, מתפשט לתוכם, חש שהוא גדל.

השמש כאילו מתרככת עכשיו, אצה כרצועה מתחת לגלגלים. כשהאוויר, תחילה לא מורגש, ואז נוזלי, נדמה לטייס סוף סוף מוצק, הוא נשען עליו ומטפס.

ההאנגרים שבשולי המסלול, העצים, לבסוף הגבעות — כולם מפנים את האופק ונעלמים. בגובה מאתיים מטרים עוד פרושה למטה עיר־משחק של ילדים, עטורה עצים זקופים, בתים צבעוניים; היערות עודם עבותים כפרווה. ואז השמש מתערטלת.

האטמוספירה סוערת, עשויה גלים קצרים וקשים, והמטוס עולה ויורד; מערבולות מכות בכנפיו ומהדהדות בכל גופו. אבל ידו של הטייס מחזיקה בו כבמרכז מאזניים.

שלושת אלפים, הוא מתמלא שלווה. השמש מכה במפרש, כאן שום מערבולת אינה מטלטלת. האדמה, רחוקה כל כך, קופאת, דוממת. הטייס מרים מדפים, מכוון את וסת האוויר, מתיישר לפריז ומחשב את הזווית. בעשר השעות הבאות הוא מניח לעצמו לשקוע בתרדמה; הוא אינו נע אלא בזמן.

***

גלים דוממים פורשים מניפה גדולה על פני הים.

השמש קיפלה סוף סוף את אחרון מפרשיה.

אי נחת גופנית מפתיעה את הטייס. הוא מביט: המחוג של מד הסיבובים מרטט. הוא מביט: הים. אחר כך גיהוק צרוד של המנוע מנקב את תודעתו כסינקופה. הוא אוחז מוכנית בידית המצערת. לא כלום... טיפה של מים. בעדינות הוא משיב את המנוע לצליל שהשביע את רצונו. אלמלא הזיעה הקרה לא היה מאמין שפחד.

בהדרגה הוא שב ומוצא את זווית ההטיה של הגב, את נקודת המשען המדויקת של המרפק הדרושה לשלוותו.

השמש תלויה מעליו עכשיו. העייפות טובה, כל עוד אין זזים, כל עוד נזהרים מלהפר את התרדמה המגוננת שבאיברים, כל עוד מסתפקים בנגיעות קלות מאוד בהגאים.

לחץ השמן יורד, שוב עולה; מה מתרחש שם בפנים?

המנוע רוטט. לעזאזל. השמש פנתה שמאלה, כבר החלה להאדים.

רעש המנוע מתכתי. לא... זה לא טַלְטַל. מערכת הזרקת הדלק?

האום של המצערת השתחרר. צריך להחזיק אותה ביד, מרגיז!

אולי זה בכל זאת טלטל.

כעת אנו מבחינים בקוצר הנשימה, בשיניים החורקות, בשיער האפור, הגוף כולו הזקין בבת אחת.

רק שיחזיק עד הנחיתה...

***

האדמה מרגיעה בשדותיה המשורטטים בקפידה וביערותיה הגאומטריים ובכפריה. הטייס צולל כדי להתענג עליה עד תום. מלמעלה נראתה האדמה עירומה ומתה; המטוס יורד: היא מתלבשת. העצים חוזרים ומרפדים אותה; העמקים והגבעות מתווים בה גלים: היא נושמת. אחד ההרים שמעליו הוא טס, חזה של ענק שרוע, עולה כמעט עד אליו. גינה שהוא מכוון אליה את מכסה המנוע שלו פורשת ערוגות, נפתחת לקנה מידה אנושי.

“המנוע שלי מהיר כברק!“ הרעשים ששמע? כבר פרחו מזיכרונו. קרוב כל כך לשמש, אלה החיים עצמם.

הוא נצמד לעיקולי המישורים, מתקרב אליהם כבמכבש ויוצא מהם חד כאריג, מושך אליו את השדות ומשליך אותם מאחוריו, מתגרה בצפצפות, תנועת מטוטלת, מתחמק מהן ולעתים מתרחק מרחק רב מהאדמה, כמתאבק המסדיר את נשימתו.

עכשיו הוא מכוון אל הנמל בגובה גג הזכוכית של המפעל, שכבר מואר, בגובה הגנים, שכבר החשיכו. מתחתיו שמש סוערת חורכת גגות, קירות, עצים הבוקעים מאופק בלתי נדלה.

הנחיתה היא מפח נפש. נהרת הרוח, נהימת המנוע וההתרסקות של הפנייה האחרונה מתחלפות בפרובינציה דוממת ומחניקה, נוף של גלויה: האנגרים לבנים מאוד, מרבדים ירוקים מאוד, צפצפות משורטטות היטב שאנגליות צעירות יורדות בצילן ממטוסים כחולים של קו פריז־לונדון, מחבט תחת זרוען.

הוא מניח לעצמו להחליק במורד גוף המטוס הדביק. ממהרים אליו: “נהדר! נהדר!...“ קצינים, ידידים, סקרנים. העייפות לוחצת פתאום את כתפיו: “נרים אותך!...“ הוא משפיל מבט, מביט בידיו הבורקות משמן, מרגיש מטונף, עצוב עד מוות.

***

עכשיו הוא אינו אלא ז‘ק בֶּרני שלובש וסט המדיף ריח קמפור. הוא נע בגוף רדום, גמלוני, מבקש מתיבות הנסיעה שסודרו בקפידה מופרזת בפינת החדר את כל הלא יציב, הארעי שהן מבטאות. את החדר הזה טרם כבשו מצעים לבנים, ספרים.

“הלו... זה אתה?“ הוא עורך רשימת מצאי של ידידים. מתרגשים, מברכים אותו: “חזרת! בראבו!“ — “כן... מתי נתראה?“ דווקא היום הם לא פנויים. מחר? מחר הם משחקים גולף; שיצטרף. הוא לא רוצה? אז מחרתיים — ארוחת ערב — בשמונה בדיוק.

ברני חוזר ועולה בשדרות. נדמה לו שגם נגד העוברים והשבים הוא חוזר, כזרם. נדמה לו שהוא קורא תיגר על כל הפרצופים. אחדים מהם מכאיבים לו כהתגלמות המנוחה. רק לכבוש את האישה הזו והחיים יהיו שלווים... שלווים... אחדים מפני הגברים פחדניים והוא מרגיש חזק.

הוא נכנס בכבדות למועדון ריקודים, מפקיד בידי הבליינים את מעילו העבה כבגד של מגלה ארצות. הם חיים את לילותיהם במאורה הזו, כדגים באקווריום: מסתחררים במדריגל, רוקדים, חוזרים לשתות. בסביבה המטושטשת הזו, שרק הוא שומר בה על צלילות דעתו, חש ברני כבד כסַבָּל, כל משקל גופו רובץ על רגליו; למחשבותיו אין הילה. הוא מפלס דרך בין השולחנות אל מקום פנוי. עיני הנשים מתחמקות, כאילו נכבות, כשעיניו נוגעות בהן. הצעירים מתרחקים בגמישות כדי להניח לו לעבור. כך, בסיורי הלילה, סיגריות נשמטות לאורך מסלולו מאצבעות השומרים.

***

כיוון שהוא ממונה על הכשרת מתלמדי הטיס, הוא אוכל את ארוחת הצהריים היום בפונדק היחיד הקרוב לשדה. קציני משנה שותים קפה ומשוחחים. ברני מאזין להם.

“הם אנשי מקצוע. גברים כאלה אני אוהב.“

הם מדברים על המסלול הבוצי מדי, על התשלום למלווים, ולבסוף על ההרפתקה היומית. “בגובה מאה מטרים, טלטל בגל הארכובה. צרה צרורה... אין שום שדה בסביבה. מאחוריי, חצר של חווה. אני דופק גלישה, מזדקף, טס בטיל לתוך הזבל.“ הם צוחקים. “כמו ביום ההוא,“ מספר שליש אחד, “כשעפתי לתוך ערמת חציר. אני מחפש את הנוסע שלי, לוטננט, אתה מבין... התאייד. אני מוצא אותו יושב מאחורי החציר.“

ברני חושב: “אחרים שילמו בחייהם, אבל בשבילם אלה רק תאונות עבודה. אני די מחבב את הסיפורים שלהם, יבשים כמו דפים של דוח. הגברים האלה מוצאים חן בעיניי, לא שזו משפחה, אבל איתם אפשר להיות פשוט.“

“ספרו לנו את הרשמים שלכם,“ אומרות הנשים.

***

“אתה המתלמד פישון?“ —“כן.“ —“עוד אף פעם לא טסת?“ —“לא.“

יפה, לא יהיו לו דעות מוקדמות. סיירי אוויר לשעבר חושבים שהם יודעים הכול: הם משננים נוסחאות: “מצערת לשמאל... רגל נגדית...“ לא מדובר במתלמדים גמישים.

“אני לוקח אותך: בסיבוב הראשון אתה רק מסתכל.“ הם מתמקמים.

המכונאי המפוקפק של מטוסי הלימוד מניע את המדחף באיטיות חסרת תקנה. יש לו עוד שישה חודשים ושמונה ימים למשוך, הוא אפילו חרט את זה הבוקר על הקיר בשירותים. על פי החישוב שלו, זה יוצא בערך עשרת אלפים סיבובי מדחף. את זה שום דבר לא ישנה. ואם כך...

המתלמד מביט בשמיים הכחולים, בעצים הבהמיים, עדר של פרות שחוסמות את המסלול. המדריך שלו מבריק בשרוולו את ידית המצערת: תענוג להביט בו מצחצח אותה. המכונאי מונה את הסיבובים: איזה בזבוז של אנרגיה, כבר עשרים ושניים! “אולי תנקה את המצתים?“ זה מאפשר למכונאי לחשוב.

מנועים מתניעים כשהם רוצים. מוטב להניח להם לנפשם. שלושים, שלושים ואחת... והמנוע מתניע.

מילות הסכנה, הגבורה, שיכרון האוויר — כל אלה מאבדות פשר בעיני המתלמד.

המטוס באוויר, המתלמד חושב שהוא עדיין על הקרקע ואז מבחין בהאנגרים מתחתיו. רוח קשיחה מעסה את לחייו, הוא מצמיד את גבו למדריך.

אלוהים אדירים! מה? יורדים. האדמה מתנודדת לימין, לשמאל. הוא מחזיק חזק. היכן השדה? הוא אינו רואה אלא יערות שמסתובבים, מתקרבים, מסילת רכבת תלויה בקו ישר, השמיים... ופתאום השדות נפרשים לפניהם, אופקיים, שלווים, בגובה הגלגלים. המתלמד מרגיש במגע העשב; הרוח נחלשת, זהו... המדריך מסתובב וצוחק, המתלמד מנסה להבין. “כללים בסיסיים,“ מלמד אותו ברני, “אם קורה כל דבר חריג שהוא. פרימו: כבה מנוע, סֶגוּנְדוֹ: הסר משקפיים, טֶרְטיוֹ: החזק חזק. במקרה של שריפה בלבד, נטוש. מובן?.. מובן.“

הנה סוף סוף המילים שהמתלמד חיכה להן, אלה שממחישות את הסכנה, מכירות בממשותה. לאזרחים אומרים: “אין מה לפחד.“ פישון גאה שהופקד בידיו סוד כזה... “ועם זאת,“ מסיים המדריך, “תעופה איננה עניין מסוכן.“

מתוך: "טעם לחיים", מאת אנטואן דה סנט־אקזופרי. תרגמה מצרפתית: מיכל שליו, הוצאת "תשע נשמות", 2022.

תמונה ראשית: עונג הטיסה לעת שקיעה. תצלום: סיימון פיטול, unsplash.comPhoto by Simon Fitall on Unsplash