זיקוקים

חיים ומאוד בועטים

מותר להניח שאדל, דיוויד בואי ופרדי מרקורי מעולם לא ביקרו - וכנראה אפילו לא שמעו על המקום - בבית האבות Sydmar Lodge Care Home שבשכונת אדג׳וור בלונדון. מדובר בבית אבות שבגלל מגפת הקורונה נסגר למבקרים כבר בראשית חודש מארס, ודייריו חיפשו, ומצאו, דרכים מקוריות לשעשע את עצמם ללא סיוע מבחוץ. הם הצטלמו בפוזות מתוך עטיפות של אלבומי מוזיקה שהם אוהבים במיוחד. את המבצע כולו אפשר למצוא אצל הבי בי סי, וכאן דוגמאות מהתוצאה המוצלחת (שצולמו על ידי מנהל התרבות של המוסד, Robert Speker). (ובצילום הראשי: רומה כהן וידיד).

צוות בית האבות במחווה לקווין

טובה דייוויד בשבתה כמייקל ג׳קסון

טלאים של זיכרון

יותר מ-48 אלף ריבועים, תפורים ורקומים, חוברו להם יחדיו - שמיכת טלאים ענקית לזכר יותר ממאה אלף בני אדם שמתו מאיידס מאז שנות השמונים. בימים אלה, במלאת ארבעים שנה למקרים הראשונים של המחלה שאובחנו בארצות הברית, היצירה כולה הועלתה לרשת. 

ביצירתה של עבודת הטלאים, הידועה כ- NAMES Project AIDS Memorial Quilt, לקחו חלק אנשים מכל העולם, שאיבדו חברים, קרובים, מאהבים, בני זוג או ילדים  שנדבקו בווירוס ה-HIV, והיא כוללת שמות, תמונות, רישומי זיכרונות, טקסטים אישיים ומזכרות, חלקים מבגדיהם של מי שהלכו לעולמם ועוד. באתר ניתן גם לחפש בתוך עבודת הטלאים קטע ספציפי, על פי שמות או מאפיינים נוספים, וכן לקרוא מידע נוסף.

כאן אפשר לקרוא על תולדותיה של היצירה המורכבת הזו.

ומאחר שמדובר ביצירה קהילתית בהתהוות, ניתן ליצור ריבועים משלכם, לתרום סיפורים, תמונות ויצירות כאן.

טרולים מאשפה

תומאס דמבו (Thomas Dambo) נוהג לשוטט בעירו, קופנהאגן, וסביבתה, ולחפש חפצים שהושלכו לאשפה, או סתם אשפה שמתגלגלת ברחובות. את מה שהוא מוצא הוא הופך לטרולים ענקיים ויפהפיים. הטרולים שלו מוצגים בכל רחבי תבל.

בחודשים האחרונים, שבהם נכפה גם עליו סגר יחסי, הוא וצוות מתנדבים שמומן בתרומות הציבור, אספו בעיקר לוחות עץ וקרשים שהושלכו, ובנו מהם יצורי ענק ממוחזרים, טרולים המתנשאים לגובה של יותר מארבעה מטרים, שאותם דמבו מתכוון לפזר ברחבי דנמרק, בחורשות, יערות ופארקים, כדי להפתיע את המטיילים. בראיון לנשיונל גיאוגרפיק הוא אומר כי הוא רוצה ליצור משחק ״מצא את המטמון״ למשפחות שאינן יכולות לנסוע לטייל בחו״ל, ומחפשות דרך משעשעת במיוחד לטייל בארצן. את המסלול שלו (אם אתם בדנמרק) תמצאו כאן, ותוכלו להתחיל לחפש.

jhdr

מבחר עבודות של תומאס דמבו אפשר לראות גם ביוטיוב.

כינורות מספרים

לאונרדו פריגו (Leonardo Frigo), אמן איטלקי המתגורר בלונדון, כותב סיפורים על כינורות. על הכינורות ממש.

פריגו הוא כנר, וגם בעל תואר ברסטורציה מה-Univeristà Internazionale dell Arte אשר בוונציה. הוא חיפש דרך נוספת שבה אפשר יהיה לתקשר וליהנות מכלי מיתר, לדבריו - לא רק בהאזנה למוזיקה והתפעלות מיופיים של כלי הנגינה. הוא מצייר, בעיקר על כינורות, סמלים רבי משמעות וטקסטים, כדי ליצור סיפורים שיש לפענח בתשומת לב.

בימים אלה הוא עסוק בכתיבה מחדש של ״התופת״ של דנטה, יצירה שמצריכה ממנו קישוט וכתיבה על לא פחות מצ׳לו אחד ו-33 כינורות. (שאחד מהם מופיע בתמונה הראשית).

כל הכינורות שלו ניתנים לרכישה באתר.

פריגו, בסדנה שבה הוא יוצר את הכינורות המצויירים

הזמנה לסעודה האחרונה

גרסת לאונרדו דה וינצ׳י ל״סעודה האחרונה״ היא אחד הציורים המפורסמים ביותר, ציור קיר בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה אשר במילנו. כעת אפשר להביט בו מקרוב, מקרוב מאוד אפילו, בלי לעשות את כל הדרך לאיטליה. הציור, ששרד היסטוריה מפותלת ופגעים לרוב מאז המאה ה-15, באמצעות עותק דיגיטלי מפורט שניתן לבחון בו כל פרט ופרט.

הסריקה נעשתה מעותק של הציור, שתלמידיו של לאונרדו (כנראה אותם תלמידים שעבדו איתו על ביצוע היצירה המקורית על קיר הכנסייה המילנזית) הכינו, על קנבס, ואשר נמצא ברשות האקדמיה המלכותית לאמנויות בבריטניה. לדברי אנשי האקדמיה, הסריקה הזו מאפשרת לראות פרטים שכבר מזמן דהו במקור, ומפגישה אותנו שוב עם הציור כפי שצויר לפני יותר מחמש מאות שנה. וכשמתקרבים, מקבלים גם פרטים מעניינים על כל דמות ומשיחת מכחול.

יצירות נוספות שנסרקו והועלו לרשת על ידי האקדמיה, כאן.

מחווה לפינה

הפרימיירה לגרסה חדשה ויוצאת דופן של ״פולחן האביב״, על פי המוזיקה של סטרווינסקי והכוריאוגרפיה הנודעת של פינה באוש, נועדה לאמצע חודש מרס, אבל לא התקיימה מטעמי מגפה. 38 הרקדנים מ-14 מדינות באפריקה היו אמורים לבצע את הבכורה בסנגל, בשיתוף ביתהספר למחול École des Sables, מייסודה של ג׳רמיין אקונגי ( Germaine Acogny). הם יצרו גרסה אפריקנית שכל רקדניה שחורים, למחול, וגם הספיקו לצלם את החזרה האחרונה שלהם, שאותה העבירו ברגע האחרון לחוף הים, ועתה הם מציעים ברשת את הסרט, שכותרתו Dancing at Dusk — A moment with Pina Bausch’s The Rite of Spring.