המתמזגים באש ובמים

הדימוי העצמי שלנו חיוני לנו, ואנו מנסים לשמור עליו באורח עקבי. אז מדוע אנחנו פועלים נגד האינטרסים שלנו? מדוע אנחנו עושים שטויות? באורח מפתיע, יש קשר בין הדברים
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

כשג׳ון פ. קנדי היה בן 17 הוא היה חבר בקבוצה שנהגה לבצע מתיחות. בשנת 1935 נפוצו שמועות בבית הספר הפרטי היוקרתי ולפיהן הקבוצה מתכננת לערום ערימה של גללי סוסים באולם ההתעמלות. לפני ש״המתיחה״ הזו יצאה לפועל, מנהל בית הספר התעמת עם הנערים הסוררים. המעשה המתוכנן היה שיאה של רשימת הפרות כללים בבית הספר, וקנדי הצעיר סולק מן הלימודים.

אף שגזר הדין הומר בסופו של דבר בהשעיה, המנהל הציע לקנדי להיבדק על ידי ״מומחה לבלוטות״ שיוכל אולי לעזור לו ״להתגבר על הילדותיות המשונה שלו״. הרופא שאליו הגיע קנדי בסופו של דבר היה פרסקוט לֶקי (Lecky), פסיכולוג צעיר בעל פאות לחיים ארוכות. לקי נודע באוניברסיטת קולומביה כמי שמפקפק בפסיכואנליזה, ויוצא נגד גישתם של קרל יונג ואנשי אסכולת וינה של אותה תקופה. במקום לייחס את המרדנות של קנדי למניעים מודחקים או למצוקות בילדות המוקדמת, לקי שאל את הצעיר שאלות בנוגע לתחושת העצמי שלו.

ג'ון פ. קנדי התוודה בפני הפסיכולוג שבמשפחתו הוא נחשב מרושל ולא יעיל, והוא מרגיש שהתפקיד הזה מתאים לו. כל ביקורת שהופנתה כלפיו איששה את התחושה שתפישתו העצמית נכונה

לקי הקדיש תשומת לב מיוחדת למה שקנדי סיפר לו על יריבות עם אחיו. ״אחי הוא היעיל במשפחה, ואני הילד שלא מבצע את מה שצריך״, אמר קנדי, על פי רשומותיו של לקי. על פי לקי, זוהי ״התפישה העצמית״ – האמונה העמוקה בנוגע למי שאנחנו. הוא כתב כי במשפחתו קנדי נחשב ״מרושל ולא יעיל, והוא מרגיש שהתפקיד הזה מתאים לו. כל ביקורת שהופנתה כלפיו איששה את התחושה שתפישתו העצמית נכונה״.

דניס, Dennis the Menace

"מה בסך הכול עשיתי? הרי כולם יודעים שאני כזה..." - Dennis the Menace מאת Hank Ketchum, תצלום: דייויד

המקרה של קנדי תאם את הרעיון החדש שלקי פיתח – תיאוריית העצמי העקבי. על פי תיאוריה זו, אנשים שואפים תמיד ליצור עולם שבו התפישה העצמית שלהם נראית הגיונית. אנו מוּנעים, בעוצמה החורגת מכל תועלת מוסרית או אישית, להיאחז בדימוי עקבי של עצמנו. הדבר מאפשר לנו לשמר תחושה של סדר, גם אם אנו נתבעים לעשות דברים ששאר העולם סבור כי הם הרסניים.

בשנת 1945, העולם שלאחר המלחמה התקשה להתמודד עם העובדה שבני אדם היו מסוגלים להפגין אכזריות קטסטרופלית כזו. הרי לא יתכן שצבאות שלמים הונעו מתוך יחסיהם אם אימהותיהם

הרעיון מעולם לא נוסח במלואו, ולקי מת בגיל 48 בלבד, לפני שפרסם את עבודתו. אבל היום, חוקרים הסבורים כי לקי הצביע על אמת חשובה, מגלים עניין מחודש ברעיונותיו. כשתלמידיו של לקי אספו את כתביו לאחר מותו, בשנת 1945, העולם שלאחר המלחמה התקשה להתמודד עם העובדה שבני אדם היו מסוגלים להפגין אכזריות קטסטרופלית כזו. הרי לא יתכן שצבאות שלמים הונעו מתוך יחסיהם אם אימהותיהם. חקר המוח, אז מדע בראשיתו, החל לבחון שאלות פילוסופיות על-זמניות: למה אנחנו עושים מעשים הרסניים – לאחרים ולעצמנו? למה לעתים קרובות כל כך אנחנו פועלים בניגוד לאינטרסים שלנו? למה שנער צעיר יהיה מוכן לסכן את האפשרות להתקבל לאוניברסיטת הרוורד, ועוד כדי לערום גללי סוסים באולם ההתעמלות של בית הספר?

השאלות האלה תבעו בדיקה של שורשי הזהות, והאופן שבו אדם יכול להשלים עם כך שהוא עצמו מלא שנאה ואפילו מסוכן. כעת, עשרות שנים לאחר מכן, ההסברים המוּצעים מצביעים על דבר מה ערמומי הרבה יותר מן האפשרות שמישהו פשוט מזדהה עם קבוצה הרסנית או נסחף בעיוורון אחר אישיות מרעילה. הדחף הבסיסי לשמור על עקביות, מסתבר, מביא אותנו לעתים לאמץ זהויות שאינן שלנו.

***

אנחנו נוטים להעדיף שאחרים יראו אותנו כפי שאנחנו רואים את עצמנו, אפילו בתחומים שבהם התפישה העצמית שלנו היא שלילית

״המעשים המפתיעים שאנשים מוכנים לעשות כדי לשמר את זהותם סיקרנו אותי תמיד״, אומר ויליאם סוואן (Swann) המלמד פסיכולוגיה חברתית ואישיותית באוניברסיטת טקסס באוסטין. הוא אימץ את רעיונותיו של לקי, ובשנות התשעים בנה על פיהם את מה שהוא מכנה ״תיאורית אימות-העצמי״. על פי התיאוריה שלו, אנחנו נוטים להעדיף שאחרים יראו אותנו כפי שאנחנו רואים את עצמנו, אפילו בתחומים שבהם התפישה העצמית שלנו היא שלילית. בניגוד לדיסוננס קוגניטיבי – הקושי הפסיכולוגי שמניע אנשים לשנות את תפישת העולם שלהם כדי ליצור תחושה של עקביות – האימות העצמי פירושו שאנו מנסים ליצור הרמוניה בין המציאות ובין האמונות המתמשכות שלנו בנוגע לעצמנו.

התיאוריה של סוואן מציעה הסברים לכל מיני סוגים של התנהגויות שנראות הרסניות, החל מדחיינות וכלה בהרס של מערכות יחסים. סוואן הבחין כי אנשים בעלי תפישה עצמית שלילית נוטים להתרחק או להימלט מבני זוג רומנטיים שמגלים כלפיהם יחס טוב מדי. יש מי שמכנים זאת ״חבלה עצמית״ – אותו דחף שבגללו אנשים מתעלמים ממי שמעריך אותם באמת.

כשאנשים יודעים את תפקידם בתוך דינמיקה מסוימת, הם מגלמים את התפקיד הצפוי מהם, אפילו אם יש בכך משום הרס עצמי

בעיני סוואן התנהגויות כאלה, שנראות מבחוץ כפגיעה עצמית, עשויות למעשה להיות חלק מתשוקה בסיסית ״להיות מוכרים ומובנים על ידי אחרים״. תפישות עצמית מאפשרות לנו ליצור ציפיות בנוגע לעולמנו ולהדריך את התנהגותנו. הן מייצרות תחושה של המשכיות וסדר. תפישות עצמיות יציבות אף עשויות לסייע לנו ליצור מערכות יחסים ולתפקד בקבוצה. כשאנשים יודעים את תפקידם בתוך דינמיקה מסוימת, הם מגלמים את התפקיד הצפוי מהם, אפילו אם יש בכך משום הרס עצמי״.

ברזיל, אוהד כדורגל, מונדיאל 2014

כל כולו - נבחרת ברזיל, בגוף ובנפש. אוהד ברזילאי במונדיאל 2014. תצלום: נלסון אוליביירה

תפישות העצמי נובעות כנראה מן האופן שבו אחרים מתייחסים אלינו, והן מתקבעות כשאנו משלימים עם מקומנו ומתנהגים באופן שממשיך לגרור יחס דומה. תחושה כללית של זהות מתגבשת כמו רקמת טלאים המגדירה את אותנו ואת מקומנו בעולם. כל אחד מאיתנו הוא בן להורים, שכן, חבר בקהילה או בקבוצה דתית. אנחנו העבודה שאנו מבצעים, הכלבים שאנו מגדלים, המקומות שבהם חיינו, הלהקות שלהן אנחנו מאזינים, קבוצות הספורט שאותן אנו מעודדים והסופרים שספריהם ניצבים על מדפינו.

לעתים אנחנו מתחברים בקשר חזק במיוחד עם אחת הקבוצות שלהן אנו שייכים כמו המשפחה, יחידה צבאית או דת. אנחנו אומרים שאיננו מסוגלים לדמיין את החיים ללא משהו. אבל אפילו במקרים של הזדהות קיצונית, אנשים על פי רוב משמרים את תחושת הזהות העצמית שלהם. ישנו גבול מושגי ברור בין העצמי לאחר. אתם חלק מקבוצה, אבל אתם אתם.

תהיות חדשות על זהות קבוצתית נבטו לאחר המתקפה ב-11 בספטמבר, משום שמעשיהם של הטרוריסטים נראו כאילו הם מונעים בכוח יוצא דופן של זהות קבוצתית. נכונות למות – ולהרוג אגב כך אלפי בני אדם אחרים – חורגת מגבולות הנאמנות הפשוטה

אולם מדי פעם, הגבול הופך לחדיר. במהלך העשור האחרון, תשומת הלב הופנתה למערכת מושגים חדשה. לדברי סוואן, היא נבטה מתוך זרעי רעיון שצץ לאחר המתקפה ב-11 בספטמבר, משום שמעשיהם של הטרוריסטים נראו לו כאילו הם מונעים בכוח יוצא דופן של זהות קבוצתית. נכונות למות – ולהרוג אגב כך אלפי בני אדם אחרים – חורגת מגבולות הנאמנות הפשוטה. הוא הסיק מכך כי אנשים אלה אימצו את הזהות הקבוצתית כזהותם שלהם.

סוואן פיתח בהדרגה את המושג שאותו היא מכנה Identity fusion (מיזוג אישיותי). ביחד עם שותפו, אנחל גומס (Angel Gómez) הוא פיתח הגדיר את המושג ב-2009 כמצב שבו ״הזהות האישית והזהות החברתית של אדם מקבלות משקל תפקודי זהה״. הגבול בין העצמי לאחר, לדעת סוואן, ״הופך לחדור״. התופעה מתוארת לעתים כתחושה גופנית של אחדות עם קבוצה או אדם אחר, ולעתים כהרחבה של העצמי.

״כשאנשים מתמזגים, הזהות האישית שלהם נכללת בתוך משהו גדול יותר״, אומר ג׳ק דווידיו (Dovidio) המלמד פסיכולוגיה באוניברסיטת ייל. כדי לבדוק אם קיים מיזוג כזה החוקרים מבקשים מאנשים לצייר מעגל המייצג את עצמם ואז לצייר מעגל המייצג אדם אחר (או קבוצה). על פי רוב, אנשים מציירים מעגלים משתלבים, מסביר דווידיו. במצב של מיזוג, אנשים מציירים את עצמם לגמרי בתוך המעגל האחר.

"זו אינה הדרך הנורמלית שבה מרבית בני האדם חושבים על זהות״, אומרת יונאס קונסט (Kunst), חוקר בתחום הפסיכולוגיה מאוניברסיטת אוסלו. בוויכוחים פוליטיים, למשל, רבים סבורים שהם מסוגלים לשנות את דעתם של אחרים באמצעות טיעונים מבוססים היטב. בדרך כלל זה לא קורה. אנשים מוכנים, אמנם לא ברצון, לצאת כנגד הזהות הקבוצתית שלהם. במקרים של מיזוג אישיותי, כל מה שנתפש כאיום על האידיאולוגיה הקבוצתית נתפש כאיום על הזהות האישית. ויכוחים על שינוי אקלים, למשל, עשויים להיות לגמרי לא קשורים לשינוי אקלים, אלא לכך שאנשים מגוננים על תחושת הסדר והעקביות הבסיסית שלהם.

מומחים נוטים לייחס התנהגות ״קיצונית״ לפתולוגיה לא ברורה או לקיצוניות דתית או פוליטית. אבל מיזוג אישיותי נבדל מציות עיוור שבו אדם עשוי למלא פקודות ולענות אסיר, בלי לפקפק או מתוך חשש לביטחונו האישי. במקרה של מיזוג, אנשים הופכים ל״מאמינים מחויבים״, שעושים זאת מרצונם החופשי, ובהתלהבות

באותו אופן, מומחים נוטים לייחס התנהגות ״קיצונית״ לפתולוגיה, לאיזו ״מחלת נפש״ לא ברורה או לקיצוניות דתית או פוליטית. אבל מיזוג מציע מסגרת שיש מחשבה סדורה. הוא נבדל מציות עיוור (כפי שנדמה לעתים קרובות שקורה בכתות או בפעילות צבאית אלימה), שבו אדם עשוי למלא פקודות ולענות אסיר, בלי לפקפק או מתוך חשש לביטחונו האישי. במקרה של מיזוג אישיותי, אנשים הופכים ל״מאמינים מחויבים״. אנשים אלה יענו אחרים משום שהם אימצו את מערכת הערכים שמצדיקה את העינויים הללו. מאמינים מחויבים עושים זאת מרצונם החופשי, ובהתלהבות.

מיזוג אינו קבוצה של יחידים שמעוותים את צורת החשיבה שלהם, אלא קבוצה של יחידים שמוותרים על חשיבה עצמאית. ״הוא מגביר את הסיכוי שנעשה מעשים קיצוניים שאינם מתאימים לזהות הרגילה שלנו״, אומר קונסט. ״הוא מרשה לנו לעשות דברים שלא היינו מעלים בדעתנו״.

כובע, טראמפ, MAGA

סמל זהות של מאמינים מחויבים. תצלום: R. Nial Bradshaw

***
יתכן כי מיזוג זהויות הוא רק שם חדש לתופעה על-זמנית, אבל סוואן ואחרים סבורים כי זו הגדרה המסייעת להסביר חלק מן הפילוגים החברתיים הנוכחיים. סוואן בטוח כי הנוף הפוליטי הנוכחי תורם לעניין הגובר במושג, וכי להבנה טובה של הסיבות והאופנים שבהם מתרחש מיזוג עשויות להיות השלכות כלל עולמיות מרחיקות לכת. היא עשויה גם להקל על ההבנה של אנשים אחרים, ולהגביר את המודעות לנטייה האישית למיזוג.

החוקרים גילו כי האמריקנים שהתמזגו עם טרמאפ – בניגוד למי שפשוט הסכימו איתו או תמכו בו – היו נכונים יותר לבצע מעשים קיצוניים שונים, כמו להילחם בעצמם כדי להגן על גבולה של ארצות הברית מ״שיירת המהגרים״, לרדוף מוסלמים או להשתתף במחאות אלימות נגד תוצאות הבחירות

במאמר שראה אור לאחרונה בכתב העת Nature: Human Behaviour קונסט ודווידיו בוחנים את המיזוג הקשור בדונלנד טראמפ. בסדרה של שבעה מחקרים שכללו סקרים שונים ובהם המאמר של סוואן וגומס “identity fusion scale”, החוקרים מייל ומאוניברסיטת אוסלו גילו כי האמריקנים שהתמזגו עם טרמאפ – בניגוד למי שפשוט הסכימו איתו או תמכו בו – היו נכונים יותר לבצע מעשים קיצוניים שונים, כמו להילחם בעצמם כדי להגן על גבולה של ארצות הברית מ״שיירת המהגרים״, לרדוף מוסלמים או להשתתף במחאות אלימות נגד תוצאות הבחירות.

המיזוג עשוי להסביר כמה סתירות ברורות באידיאולוגיה, אומר דווידיו. אפילו אנשים שבדרך כלל מזדהים כתומכים בחברה שבה הממשל ממעט להתערב או אינו מתערב כלל, עשויים לתמוך בפעולות של סמכותנות קיצונית אחרי שהתמזגו עם טרמאפ. במצב של מיזוג, הסתירות הללו פשוט אינן קיימות, אומר דווידיו: מערכות ערכים סותרות רק אם שתיהן מופעלות, ו״ברגע שנכנסים למצב תודעתי של מיזוג, אין כל סתירה״.

המיזוג מתרחש על פי רוב כשישנו מנהיג כריזמטי, בעיקר כזה הנוטה לסמכותנות. ״אנשים הם חברתיים, ולאדם יחיד יש עלינו השפעה בעוצמה שלא נמצא במחשבה מופשטת״, אומר דווידיו. ״המנהיג הוא ביטוי מוחשי של רעיונות, אבל נאמנות ליחידים גוברת על נאמנות לרעיונות״. במובן זה, רעיון המיזוג עשוי לסייע לחלק מן האנשים להסביר כיצד בני משפחה או עמיתים שנראו להם כ״אנשים טובים״ במהותם, כאילו משעים את החוש המוסרי האופייני להם ומתעלמים מהתרברבויותיו של טראמפ בנוגע לתקיפת נשים, התעשרות על חשבון משלם המיסים, הגנה על התומכים בעליונות הגזע הלבן בשרלוטסוויל, וירג׳יניה או העובדה שלא פרסם את דו״חות המס שלו, אף שחזר והבטיח לעשות זאת.

אף שמיזוג מתרחש לרוב במקרים של מנהיגים סמכותניים, המיזוג אינו אנטי-חברתי או רע לכשעצמו. ניתן להבחין בו בכל מיני סוגים של תנועות פוליטיות

רעיון המיזוג האישותי אינו – כך מבטיחים לי החוקרים – איזה ניסיון להשתמש במדע כדי להתעלם או לתרץ דעות קדומות או שנאה גזענית, שהן מרכיבים נבדלים ביצירת הזהות. אף שמיזוג מתרחש לרוב במקרים של מנהיגים סמכותניים, המיזוג אינו אנטי-חברתי או רע לכשעצמו. ניתן להבחין בו בכל מיני סוגים של תנועות פוליטיות. קונסט מציין את התומכים במוהנדס קרמצ׳נד גנדי. יתכן כי המיזוג צמח כהתאמה פסיכולוגית שנועדה לאפשר שיתופי פעולה בין קרובי משפחה במצבי מצוקה קיצוניים, מסביר הארווי וייטהאוס (Whitehouse), העומד בראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אוקספורד. למרות זאת, מזהיר וייטהאוס, ״מוסדות חברתיים עלולים לנצל את מנגנון המיזוג בדרכים חדשות״.

מהטמה גנדי

מהטמה גנדי: עורר בקרב רבים רצון עצום להתמזג - מדוכאים, מושתקים, מושפלים ומודחים מהחברה. תצלום: תיירי ארמן

מיזוג הוא הזדמנות למצב מחדש את תחושת העצמי. הוא יוצר מערכות חדשות שבאמצעותן אנשים יכולים להעריך את עצמם

תחושה של קיפוח – איומים אמיתיים או מדומים על המעמד הסוציו-אקונומי – גם הם מגבירים כנראה את נטייתם של אנשים להתמזג. ״כשאנחנו מעודדים אנשים לחשוב על קיפוח יחסי, הדבר מגביר את נטייתם להתמזג עם המנהיג״, אומר קונסט, המציין כי משברים כלכליים קדמו לעתים קרובות להתעוררות של תנועות סמכותניות. מן הממצאים ממחקרם של קונסט ודווידיו עולה כי העובדה שטראמפ מדגיש ללא הרף את הקיפוח היחסי של תומכיו – וההבטחה שיש בכוחו ומשאביו כיזם נדל״ן וכוכב תוכנית ריאליטי – סייעו ללא ספק לבחירתו משום שהעצימו את המיזוג של תומכיו עמו.

אף שההתעשרות האישית הזו לא באמת קרתה למצביעיו, החוקרים גילו כי המיזוג עם טראמפ גדל עוד יותר אחרי בחירתו. הנשיאות עצמה הפכה אותו לאיש בעל כוח רב יותר, ולכן גם למטרה מושכת יותר למיזוג.

בבסיסו, מיזוג הוא הזדמנות למצב מחדש את תחושת העצמי. הוא יוצר מערכות חדשות שבאמצעותן אנשים יכולים להעריך את עצמם. חיים של מימוש רעיונות שלילים בנוגע לעצמי אינם מובילים לסוף טוב. וגם לא חיים בצל כישלון לממש חזון אישי חיובי. אבל אימוץ ערכיו של מישהו שמצליח, זו דרך הימלטות. אם דונלד טראמפ משגשג, גם אתם משגשגים. שיתוף פעולה לכאורה עם מדינה זרה עלול אמנם להזיק לדמוקרטיה, אבל הוא מועיל למנהיג ולכן גם לכם. ״מיזוג מספק לאנשים צרכים רבים״, אומר דווידיו. ״כשמתמזגים עם מנהיג רב עוצמה, מרגישים יותר שליטה. אם הוא מוערך, גם אתם מרגישים מוערכים״.

משום כך, תהליך ההיפרדות עשוי לכלול הצעה למערכת אחרת שתציע סדר ועקביות. אם לאנשים הנוטים להתמזג ישנה הזדמנות לעשות זאת עם מי שאינם שואפים לנצל אותם, והם על פי רוב טובים או אינם מזיקים לעולם, הם ייטו פחות להתמזג עם איזה דמגוג, למשל. ״אבל זה, כמובן״, אומר דווידיו, ״קשה״.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ג׳יימס המבלין (Hamblin) הוא רופא וחבר מערכת ״אטלנטיק״. הוא מנחה הסדרה If Our Bodies Could Talk ומחברו של הספר המלווה אותה.

כל הזכויות שמורות לאלכסון. תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article appeared here.

תמונה ראשית: כבל עצמו והתמזג. תצלום: Westend61, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'יימס המבלין, Atlantic.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על המתמזגים באש ובמים

01
אוריאל בן עמי

תהליך המיזוג היה קיים במערכות חברתיות שונות, שהדעיכו את עצמן. עיתון "דבר" למשל, היה ספינת הדגל והרוח הרעיונית-מוסרית של תנועת העבודה.

כשהחל בהדרגתיות להפוך לעיתון מפלגתי של מאבקי כוח פנימיים, החל לשחוק את עצמו - עד תום עידן העיתונות המפלגתית, שאיבדה את משקלה.

"הקולקטיביות הרעיונית" דחפה אנשים טובים החוצה, כמו אנשים בולטים שיצאו מקיבוצי "השומר הצעיר" - והותירו את רישומם במדינה כולה.