בין עצי הזית

חסן אבו טְנוֹ קם ממשכבו והעיר את חמורו משינה. החמור עמד על מפתן הבקתה, ראשו בתוכה. הוא לא היה קשור ונראָה כאילו קפא באמצע חציית המפתן. בעת שחסן אבו התקרב לפתח, זקר החמור את צווארו והתנשף בשריקה. חסן אבו הביט החוצה והאזין לעוויתות בבטנו של החמור, כאילו רוח קטנה שורקת שם במעיו, מפלסת דרכה מבעד לפה ודרך הנחיריים.

בחוץ עוד היה לילה, אולם הכוכבים החלו כבר להתרחק זה מזה, וחסן אבו חש באור היום אשר בעוד שעה או שעה וחצי יחלחל לשמים.

מבקתתו שעמדה על גב הר הוא ראה בעיניו הזקנות את כל הכפר שנפרס על שני הרים, נחתך במרכזו בוואדי חשוך. ביום היה הכפר חם מאבן, מאבק ומיובש. אולם כעת היה קריר ושותק ולח מטל הלילה, כלאחר גשם דק. יותר מהבקתות בלטה אפלוליתם של שיחים סבוכים, של גדרות צבר, של חורשות זיתים אשר נמשכו מטה לעומק הוואדי. כתמי אדמה קטנים זרועים חיטה ושעורה היו בהירים מהלילה על מדרגות ההר בין בוסתן אחד למשנהו. כל מקום נקי מאבנים, אף אם אורכו עשרה או שנים-עשר צעדים בלבד, היה מכוסה בעלי טבק ירוקים בהירים. למעלה, באופק, באורם הבהיר יותר של שמי הליל, עמדו בצורת משולש שלושה עצי חרוב. זכרים – זכר חסן אבו.

חסן אבו הרגיש יותר משראה את הבקתות, את העצים, את האבנים. במשך שבעה-שמונה דורות שהוא יכול להריץ בזיכרונו עד ניניו – לא השתנה פה דבר. הכפר לא גדל והעצים לא הזדקנו. אפילו הבקתות הספורות שניזוקו במלחמה האחרונה נכנסו כעת, בשעה שלפני עלות השחר, לטבעת הַשַּלְווה המקיפה את הכפר, והם נראו שלמים ומאוכלסים באנשים ככל הבקתות האחרות.

רחש שקט נישא מהבקתות השכנות, שבהן כבר האכילו אנשים את חיות הבית שלהם, אספו את בני ביתם ורתמו את החמורים, התכוננו לצאת ליום העבודה הארוך בשדות הקיציים.

הכפר התעורר משינה. כלבים, תרנגולים וחמורים כבר קראו זה לזה; אנשים – עוד לא. הם התעסקו בענייניהם בלא אומר. חסן אבו חש שהכפר ישנו, שהכפר היה תמיד, וזה גרם לו להאמין שכמו הכפר, גם הוא יהיה תמיד. תחושה כסימן טוב לבאות עלתה בו, כאילו  מאורע שחיכה לו זמן רב  יתרחש היום. הוא עוד לא ידע מה. מחשבותיו התאספו לאט מאוד, לא מפני שהוא קם משינה זה עתה, אלא מחמת הרגל ומחמת זִקנה.

 הקימה בשעה כה מוקדמת הייתה לו הרגל קבוע. מאז שהוא זוכר את עצמו, אור היום מעולם לא חיכה לו. זיכרון נותר בו, והוא זכר את עצמו קטנטן, בן שלוש-ארבע שנים, דחוק בתוך ארגז קטן על גבו של חמור, אשר פסע בשעות מוקדמות אלו ממש עם עוד חמורים, סוסים ומשפחת גמלים לעבודה בשדות. זה התחיל לפני תשעים שנה לערך ואולי אף יותר.

חסן אבו ידע שאם הוא מכיר את הכפר, את החורשות, את האבנים, את השבילים הקטנים היורדים במדרוני ההרים אל הוואדי, את המעברים הנסתרים בין גדרות הצבר, שאם השמים והכוכבים בשעות הללו מוכרים היטב לעינו – ועוד קודם שרואה אותם הוא חש בביאת אור היום – הרי זה מהזמנים ההם, כאשר הוא ישב בארגז הקטן על גבו של החמור, הוא ועוד אח קטן או אחות, ורק העיניים והאוזניים הזדקרו אל החשיכה שבחוץ.

"עומד להיות פה חום כבד", אמר חסן אבו לחמורו והניח יד על גבו. לחמור היו אוזניים ארוכות, טובות, וחסן אבו נהג לדבר לעצמו דרך החמור מחמת הרגל ומחמת קִרבה. מאחר שמדי יום ביומו הם היו ביחד, אפילו כעבור מאה שנה היה חסן אבו מזהה את החמור הזה. הוא זכר את הצורה ואת המידות של כל שאר החמורים שהיו בבעלותו בשנות חייו. הוא נהג להזכיר אותם מדי פעם, אולם אלו היו דברים מן המוכן, שנצטברו בחייו הארוכים. הוא חזר עליהם פעמים רבות והם נֶהְגּוּ כאילו מעצמם, בלא מאמץ ובלא טורח להיזכר בהם. בהביטו כעת על חמורו הוא חש קִרבה חזקה אליו, ונדמה היה לו שכל החמורים שהיו אי-פעם בבעלותו היו לחמור אחד, החמור האחרון הזה שלו.

זה היה חמור זקן, אפור ומשופשף. באזור בטנו התבהרה האפרוריות, אך על עורפו הייתה פרוותו כהה ופה ושם אפילו כחולה. לאורך עמוד השדרה הייתה פרוותו שחוקה, אפילו שחורה, עור חשוף ממש, סימנים של פצעים שהגלידו. החמור הזה לא היה מפונק ואכל כל מה שנמצא בדרך. קליפה של עצים, קוצים דוקרניים, עצמות יבשות ואפילו נייר שנקרה בדרכו. אבל בייחוד אהב החמור הזה ענבים. כאשר חסן אבו היה חולף ליד גפן, הוא נהג לתלוש אשכול ענבים ולתת לו ענב אחר ענב. אז היה החמור הולך אחריו וקצה לשונו בין שיניו ובראשו דוחף את חסן אבו בכתפו שייתן עוד. חסן אבו היה מתמוגג מנחת; מצאה חן בעיניו תשוקת חמורו לענבים, אך גם הוא עצמו אהב להשליך לפיו שלו ענב אחר ענב.

החום מפרוותו של החמור עבר לאצבעותיו של חסן אבו, והוא נזכר פתאום וידע את שהתאמץ להיזכר בו מאז קם משנתו. הוא חש בתוכו הלמוּת של דופק חבוי ורעד טוב חלף בעמוד השדרה שלו. זמן מה הוא עוד עמד והביט בחמור, שהניע את שפתו התחתונה, הרפויה. עיני השקד של החמור דמעו. הדמעות גלשו מטה על פני פניו השעירות. החמור היה רעב והתנשם נשימות מהירות. הוא בלע את האוויר דרך פיו אל תוך גרונו. חסן אבו ליטף אותו. החמור סובב ראשו ונשך את חסן אבו בזרועו. חסן אבו הנחית לו סטירה. באצבעותיו הזקנות והגרומות הוא תפס את מלוא רוחבה של לחיו עד עינו:

"חתיכת חמור אתה!" הוא גער בו, וקינח את ידו באריג מכנסיו, כדי למחות את הדקירה שגרמה המכה באצבעותיו.

החמור היה רעב. הוא היה צריך לדעת שחסן אבו לא ייתן לו עכשיו לאכול. לא יקרה לו כלום אם ידאג בעצמו למלא את בטנו. לא חסרו קוצים ועלי שיח. מספיק שהוא נתן לו בכל יום לעמוד בשולי שדה, שישביע את רעבונו בשיבולים, בעת שהוא, חסן אבו, נמנם בצִלו של עץ.

חסן אבו אחז בחמור בשפתו הרפויה ולחץ עליה כעל ספוג:

"אתה, לך לעזאזל", קילל אותו.

גם חסן אבו עצמו היה רעב. בזקנתו היה עליו לדאוג בעצמו למזונו, והוא מעולם לא ידע מבעוד יום אם ישבע למחרת.

פתאום הוא נטש את החמור ונכנס לבקתתו. הוא נעמד ליד ארגז תפוזים, התכופף, הסיר את השק שכיסה את הארגז ונטל לידו תפוז. שבוע שלם הוא אסף את התפוזים. בכל יום, בדרכו מהעיר לכפר, הוא התגנב לתוך הפרדסים, קטף עשירייה ותחב אותם בחללים החבויים של מכנסיו. היום הוא ימכור את ארגז התפוזים ויגשים את משאלתו: הוא ישכב עם אשה. חסן אבו גלגל את התפוז בין אצבעותיו. הייתה לו צורת חיוך משל עצמו: צבע עיניו השתנה.

כבר שנים רבות חי חסן אבו בלי נשים. מאז מתה אשתו האחרונה כבר חלף זמן רב, וזמן רב שלא חשב על דברים כאלה. ברבות הימים שכח את העניין לגמרי. זה התייבש בו כנחל בימי הקיץ החמים, וחסן אבו לא התחרט על כך. הוא הודה לנביא על ששחרר אותו מייסורי הלב ומהדאגות אשר דברים כאלו גורמים, ועכשיו, בזקנתו המתקדמת, היה יכול לנמנם לו בשלווה בצל בשולי הדרך, להבחין בחצי עין בעובר אורח, להאזין לצלצול הפעמונים של גמלים מתקרבים, לעקוב לאט בעינו אחר הכיוון שאליו הם נעלמים, להעריך את גילם לפי מראם, לאמוד את ערכם בכסף ולתת למחשבותיו לנדוד עם הרוח אשר התרוצצה על פני שדה התבואה, לא לחשוב כלל. חסן אבו ידע את חוכמת האי-חשיבה, ובזקנתו היא הייתה לו שימושית. לא לחשוב דבר, רק לנמנם שעוּן על המרפק או לשבת בכריעה בפינה מוצלת, מקופל לשלושה – רגליים, בתי שחי, גוף – ולתת לשעות ארוכות לחלוף כהרף עין.

אולם מאז שבה ונעורה בו המחשבה, הוא נעשה חסר מנוחה והוא לא יכול למצוא מקום לעצמו. הוא נשאר בכפר, תועה בסמטאותיו וכתמיד – חיפש צל לכסות על ראשו מפני השמש הלוהטת. וכשנהג למצוא צל באיזו פינה, לגרש משם את החמור, את הכלב או חיית בית אחרת, להתיישב שם בעצמו ולגלגל סיגריה, הוא היה חש מיד שהמחשבה כאן, בתוכו.

"לועגים לחסן הזקן", הוא דיבר לעצמו, "לועגים". בהביטו מטה אל האדמה, הוא שם לב לצלה של החיה שגירש זה עתה שב ומתקרב אליו, לצל בפינה. הוא חיכה אפוא עד שהצל התקרב ונח ליד ברכיו ובלי להרים אפילו את עיניו, הניף את ידו והנחית חבטה:

"שדים, עופו מפה. עזבו אותי במנוחה".

אבל החיה לא עזבה אותו במנוחה. הכלב, או החמור, שב לפינה ותחב את ראשו לצל שישב בו חסן אבו  מנומנם ועישן סיגריה, ובין שאיפה אחת לאחרת חלף לו היום. אבל המחשבה התחזקה בחסן אבו. אפילו בשעה שישב בחברותה עם אנשי כפר אחרים, ותוך כדי שתיית קפה האזין לשיחות האטיות בענייני הכפר, על צו חדש של איזה מלך, על המלחמה שעוד לא הסתיימה, הוא חש שאינו מקשיב לדיבורים כלל.

"אללה", הוא קרא לנביא וביקש שתוסר מעליו הצרה הזאת. ואולם פינה במוחו עמדה על המשמר, שמא מתכוונים ברצינות. התכוונו ברצינות, וחסן אבו נכנע. בראשו הוא עוד התהלך סביב המחשבה כמו סביב מקום מסוכן, אולם דמיונו התעורר. הוא חש כוח חדש ולא פחד עוד.

השביל ירד בשיפוע חד לוואדי החשוך. החמור, שעליו רכב חסן אבו, הלך בזהירות, נמנע בחשדנות מכל אבן כהה בדרך. מפעם לפעם הסב החמור את ראשו, נעץ שניו בעץ, ותוך כדי הליכה כרסם את קליפת הגזע. שיחי צבר וקירות נמוכים עשויים גלי אבנים ליוו את השביל עד עצי הזית בוואדי, ופה השביל הצר שרגליים רבות פילסו, אשר לא התרחב מאז ימי אבות סביו של חסן אבו, נמתח פתאום בהיר על פני האדמה הלילית הירוקה-כהָה.

חסן אבו הרגיש טוב ורגליו הארוכות היטלטלו לקצב הליכת החמור. הוא הפקיד את עצמו לַשּעה החשוכה, בָּטַח בדרך ובאבנים ובעצי הזית העתיקים. הוא לא היה לבדו. כל הדורות שהכיר וזכר הביטו בו. הוא הרים שתי אצבעות והעביר אותן על פני הקצה הארוך והלח של שפמו, וצבע עיניו השתנה.

חסן אבו ראה אדם בדרך והוא זכר שכבר כמה שבועות חיילים חונים בחורשה ולומדים להילחם. החייל עמד מעט גבוה יותר. מאחוריו לא היו עצים, אלא רק אור השמים הבהיר יותר. חסן אבו ראה שהחייל מביט בו לאט ומחכה שיתקרב. חסן אבו עשה אותו דבר. כאשר כבר היה קרוב לחייל, הוא דגדג קלות ברגלו את החמור שילך מהר יותר, אלא שבאותו רגע הרים החייל יד וחסם את הדרך. חסן אבו משך את המושכות והחמור נעצר. החייל הניח את ידו על גבו של החמור והביט לתוך פניו של חסן אבו. נדמה היה לחסן אבו שהחייל מחייך. הוא חיכה שהחייל יאמר משהו, אך החייל לא אמר דבר. הוא הביט בפניו של חסן אבו, וביד אחת גרף את השק, שכיסה את הארגז עם התפוזים. הוא ליטף את התפוזים בידו והביט בפניו של חסן אבו. הוא הוציא תפוז, גלגל אותו בין אצבעותיו, והשעין את מרפקו על הארגז. הארגז התנדנד קלות ובאותו רגע קדרו לרגע גם פני החייל. חסן אבו כינס את כתפיו וישב נוקשה. בפניו של החייל הוא ראה שמשהו יקרה תיכף, אלא שהוא עוד לא ידע מה. הוא רצה לתת דגדוג לחמור בבטנו, שילך, אך הוא לא עשה זאת. החייל הניח את התפוז במקומו, ושוב הביט בפניו של חסן אבו. הן היו פנים רגילות של אדם זקן, שלחייו נפולות ועליהן מעטה דליל של אפרוריות שעירה.

חסן אבו רצה לומר משהו אלא שהוא רק פתח את פיו. הארגז החליק פתאום, והחייל קפץ הצִדה, כדי שהתפוזים מהארגז לא ייפלו עליו. חסן אבו התרומם, שאף הרבה אוויר, וטס למטה בעקבות הארגז, כדי לתפוס את התפוזים שהתפזרו על פני האדמה. בתחילה נפל חסן אבו ושכב שרוע, ואחר כך אסף באטיות את רגליו ואת ידיו, התרומם ונעמד על ארבע. הוא הפנה את פניו והביט מעלה לעבר החייל עם הרובה. הוא הרים יד כדי למנוע מכה. אחר כך נדחק ראשו עמוק יותר אל בין כתפיו, ובעודו מעוקם לגמרי הוא פלט צווחה ארוכה. זו הייתה צעקה חסרת בושה. חסן אבו בכה בצווחתו זו כל מה שהיה בו, ולא נשאר בו עוד דבר. הצעקה המעוותת בלבלה לרגע גם את החייל, כאילו העיר בו הקול המשונה הזה בתוך השחר האפור זיכרון מסוים – מתי הוא שמע קול כזה? מתי זה כבר קרה? הוא הביט מטה על חסן אבו, שלאחר הצעקה שב ונפל לאדמה, ונשאר לשכב שם, מצונף כערימת סמרטוטים.

החייל הביט באבו חסן, בתפוזים המפוזרים, וראה את הקצין. הוא עמד עשרה צעדים ממנו. הקצין היה עירום למחצה, וידיו על מותניו. הוא הביט בחסן אבו, בחייל, הפנה מבטו לחמור, עיניו עברו מתפוז לתפוז כאילו ספר אותם, נענע את ראשו בשתיקה, הפנה חזרה את מבטו לעבר רגלי החייל, והרים אליו את עיניו: "מה היללות האלה באמצע הלילה?" הוא שאל.

החייל לא ענה. הוא הצביע על חסן אבו במקום ששכב – ערימת סמרטוטים. הוא לא אמר דבר. הוא לא היה צריך להתנצל לפני הקצין. הוא לא היה צריך להתנצל לפני איש. לרגע הוא חשב כי מה שהתרחש עכשיו כבר קרה פעם ושזו רק חזרה קטנה, שכך היה צריך להיות, שהוא חיכה לזה זמן רב. החייל התמלא בתחושה טובה ומרוממת, כמשוחרר ממשא שהעיק עליו מכבר, ועכשיו השליך אותו מעליו. הוא פסע לאחור, הרים תפוז וזרק אותו אל הקצין:

"תפוזים טובים", הוא אמר.

הקצין לא זז ממקומו. רק כשהתפוז הגיע אליו, בשבריר השנייה האחרון, בלי להוריד את ידיו מהמותניים, הוא סובב הצדה את החלק העליון של גופו, והתפוז חלף לידו. החייל והקצין הביטו כיצד התפוז מתגלגל על האדמה ונעצר, נח בשקט בתוך גומה ליד אבן.

"אתה, חתיכת בן זונה", אמר הקצין לחייל ונעלם.

בתוך הדממה נשמעה ההתנשפות של החמור אשר עמד בראש זקור ובאוזניים דרוכות. הוא התנשם מהר ובכבדות, כאילו רוח קטנה שורקת במעיו.

החייל תלה את הרובה על כתפו והביט אל השמים, למקום שבו החל היום להפציע. הוא תחב את ידיו לכיסים.

"אתה, חתיכת בן זונה", הוא חיקה את הקצין, ונתן בעיטה לְאחד התפוזים. הוא הלך בין עצי הזית העתיקים, אשר צמחו גרומים ומעוקמים. גזעיהם התפתלו ונכרכו זה בזה כמו מכאב. היה נדמה שכאשר החורשה עוד הייתה צעירה, התפרצה רוח סערה אל בין העצים ונקעה ושברה, עיקמה וכופפה ענפים וגזעים. השברים התאחו עם הזמן, אך נשארו לתמיד גרומים ועקומים, מפותלים בסבך פרוע, כאילו רוח הסערה עדיין תססה בעורקיהם.

מתוך "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש", בעריכת שחר פינסקר. ראה אור בהוצאת "מאגנס", 2023.

תרגום הסיפור: עדי מהלאל

תמונה ראשית: תפוז על ענף. תצלום: ג'ייסן ליונג, unsplash.com

Photo by Jason Leung on Unsplash